"לא רוצה לייצג אף עלייה" / יעל טומשוב

אליס ביאלסקי־ניימן בוחנת ברומן הביכורים שלה את עברה הסובייטי וכותבת על מאבק הדור הצעיר במשטר ועל המוזיקה כנושאת בשורת החופש. ראיון עם סופרת ישראלית שכותבת ברוסית

בדצמבר 2011 ראה אור בהוצאה הרוסית היוקרתית 'אקסמו' רומן ביכוריה של הסופרת הישראלית, יוצאת חבר העמים, אליס ביאלסקי־ניימן. הרומן, שנפתח בהקדמה קצרה שהיא בבחינת 'ברכת דרך' מאת הסופרת לודמילה אוליצקאיה (מן הקולות הבולטים ברוסיה כיום), נושא את השם 'כתר קל', ומהדהד שיר נודע של אוסיפ מנדלשטם, המתייחס לכתר החירות הסימבולי שהדובר ממאן להסיר מראשו.

זהו רומן על מרידה של דור צעיר במוסכמות חברתיות, על מאבק באידיאולוגיה מנוונת, על המערכה הנצחית בין אבות לבנים. אולם בראש ובראשונה, כפי שנרמז בכותרתו, זהו רומן על חירות. עלילתו המרכזית מתרחשת בשנות ה־80 המאוחרות של המאה ה־20, כאשר קרני השמש של הפרסטרויקה, הרפורמה הכלכלית והפוליטית שהונהגה אז, הפציעו מעל לאופק האומה הסובייטית הנתונה בכבלי הטוטליטריזם.

מתבגרת נצחית

  גיבורת הרומן, אליסה בלאנק, היא נערה סובייטית מבית יהודי־אינטלקטואלי, שחוברת לסצנת ה'אנדרגראונד' המוסקבאית, על אתריה ונציגיה הססגוניים – פאנקיסטים חמומי מוח, עורכי כתבי עת מחתרתיים ואף דמויות מיתולוגיות מתחום הרוק הרוסי. היא מתאהבת בעיתונאי ועורך נודע, ועוזבת את הפקולטה לרפואה (היינו, מנתצת את בועת החניכה המקובלת והנורמטיבית של נערה סובייטית חרוצה ואינטליגנטית) לטובת כתיבה עיתונאית בתחום הרוקנ'רול.

פרט להיותו אודת נעורים מסחררת, נטולת עכבות וצנזורה עצמית, 'כתר קל' הוא אלבום תמונות של מוסקבה (עם גיחות קצרות אל עולם הרוק של פטרבורג). אך אין זו מוסקבה המתוארת בפרוזה ובשירה של הקלסיקונים, כי אם עיר של מקומות מפגש של 'פריקים', שוחרי הפאנק והרוק הכבד, עיר של שיטוטים ליליים בצל פנסי ניידות המשטרה, דירות של כוכבי רוק, מאורות סמים ותחנות רכבת של שתיינים. אליסה היא דמות אמיצה ואקסצנטרית, שנופלת דרך מחילת הארנב של ג'פרסון איירפליין אל עולם 'תרבות־הנגד', תרבות הנוגסת בבניינו המתפורר של המשטר הסטליניסטי ומערערת את יסודותיו באמצעות המוזיקה, הנושאת את בשורת החופש האמיתי.

  את אליס ביאלסקי־ניימן, הגרסה הבוגרת והמפוכחת של אליס הבדיונית – תסריטאית ויוצרת סרטי תעודה, שעלתה לארץ בשנת 1990; אם לארבעה המתגוררת כיום בתל־אביב עם בעלה ושותפה לבימוי ולהפקה – פגשתי לראשונה לפני חודשים מספר, לאחר שקראתי בשקיקה את ספרה. על הפרק עמדה אז שאלת תרגום הרומן לעברית, מלאכה שנטלתי על עצמי בשמחה רבה. אליס הופיעה מולי בבית הקפה, ומיד העמידה בינינו מסך של עשן סיגריות סמיך. מאחוריו, במהלך מפגשינו הבאים, נגלתה לי אט־אט אישיותה האינדיבידואלית של המחברת, שכבר במפגש הראשון סירבה להישמע לחוקי המקום ולעבור, בעצת המלצר, לשולחן זוגי קטן, בפינה.

דומה כי מילוי צווים והישמעות לחוקים לא נכללו מעולם ב'קרדו' של ביאלסקי־ניימן, מה שהופך אותה – במלוא מובנו היצירתי והחיובי של הביטוי – למתבגרת נצחית, ולאדם בעל חשיבה רעננה שתר כל העת אחר נקודת משען ארכימדית שבאמצעותה ניתן להפוך את המציאות על פיה ולהראות לקהל הצופים או הקוראים את ה'יומיומי' מנקודת מבט נועזת ושונה בתכלית. כיוצרת שהגיעה מתרבות אחת והשתקעה בתרבות אחרת, ניחנה ביאלסקי־ניימן בזווית ראייה מפוצלת, דואלית, המאפשרת את ההתבוננות החיצונית בחברה מבעד למערך של מושגים וערכים תרבותיים מגובשים, אך בד בבד גם את המבט החוקר פנימה – אל תפיסת העבר וההווה שמשתנה תדיר, הודות לתהליך ההיטמעות התרבותית שעובר על נפש היוצר המהגר.

  סרטיה הדוקומנטריים של ביאלסקי־ניימן מאירים צדדים שונים של ההוויה הישראלית, ונוגעים בנושאים חברתיים ותרבותיים שקושרים את בני העלייה הרוסית אל המציאות בארץ. ואילו הרומן שלה, שנכתב כשני עשורים לאחר שעלתה ארצה, בוחן מחדש את עברה הסובייטי מבעד לפריזמה של החברה הישראלית. מתבקשת אפוא השאלה האם הקורא הישראלי מעוניין, לדעתה, במסע אל המחוזות הזרים של תרבותו, או בגיחה אל תרבויות אחרות, זרות.

  "נדמה לי שהקורא הישראלי", מהרהרת אליס במהלך שיחה שערכתי עמה ברוסית, "זקוק לנושאים אחרים ומעוניין בזווית ראייה אחרת. בהיקבעות הזאת במה שקורה רק כאן, ובהסתגרות בתוך גבולות המקום, יש משהו מעיק וחונק. מעבר לכך, זו עדות לפרובינציאליות מסוימת, משום שאי אפשר לשבת לנצח בתוך העיירה הקטנה שלך ולדון עד אין קץ במה שמתרחש בתוכה. זה ראוי וחשוב, אבל אנחנו הרי מודעים לכך שמעבר לגבולות המקום הזה קיים עולם שלם, והעולם הזה משפיע עלינו ואנחנו עליו, וזה מוכרח לעורר עניין. לאנשים כמוני, מטבע הדברים, יש האפשרות לפרוץ את המצרים.

היצירה שלי היא מה שמתרחש על הגבול שבין התרבויות. זה מעין מפגש, משום שאני לא עומדת מן הצד, אני מכאן. כשצילמתי את הסרטים, אנשים אמרו לי עד כמה מעניין לראות אפילו את האופן שבו אנחנו מצלמים את רחובות תל־אביב. 'זה לא נראה כמו שאנחנו היינו מצלמים את זה', אמרו לי, 'משום שאתם רואים את מה שאנחנו כבר לא מסוגלים לראות. העין נשחקת והדברים הולכים לאיבוד, ואילו אתם רואים את פני הדברים מזווית אחרת לגמרי'. כך זה היה בכל הסרטים שצילמנו. גם לפרוזה יש היכולת לחדד ניואנסים מסוימים, שנשחקו בתודעה הציבורית".

"החברה הישראלית היא חברה בורגנית מאוד". יעל טומשוב (מימין) ואליס ביאלסקי־ניימן
צילום: יוסי זליגר

גם הפאנקיסטים בורגניים

ייתכן כי הפן המרתק ביותר ביצירתה של אליס מתגלם ביכולתה לחבור אל היסודות האנרכיים של החברה שהיא מתארת. שולי החברה לשיטתה הם לא רק ברירת מחדל של יוצר מהגר וסופר מינורי, אלא עמדה מועדפת, בחירה מדעת, שמטה אוזן לסוג מסוים מאוד של אנשים; בין שמדובר בנציגיו הדחויים של האנדרגראונד המוסקבאי של שנות ה־80, ובין שמדובר בסרט תיעודי העוקב אחר נוער עולה, שמפאת אי יכולתו להשתלב בחברה הישראלית מצא מפלט בעולם הסמים (כמתואר בסרטה 'סבבה', המותיר על צופיו רושם בל יימחה).

מנין המשיכה הזאת אל אורח החיים האנטי־סוציאלי? 

"אני לא מסכימה עם ההגדרה 'אנטי־סוציאלי'. תמיד התעניינתי באנשים שנמצאים בחיפוש אחר החופש, שחירות עבורם היא ערך עליון. הבעיה היא שכשאתה צעיר, אתה לא תמיד מבין חירות מהי. לעתים קרובות זה מתקשר אצלך לזעזוע אמות הסיפים של החברה. אנשים חופשיים מנהלים לעתים קרובות אורח חיים א־סוציאלי. הרי אפשר לטעון שגם לורד ביירון או פושקין ניהלו אורח חיים שמנוגד למוסכמות החברה. כופים עלינו כמות עצומה של נורמות שאיש לא זקוק להן ואיש לא יודע מי המציא אותן. אם אנו מקבלים אותן מבלי לשאול לפשרן ולתכליתן, אנו מגבילים את עצמנו מאוד. אני, באופן אישי, תמיד התעניינתי באנשים שביקשו להרחיב את המסגרות האלה ושאלו שאלות, במקום לקבל באופן אוטומטי את מה שאומרים להם.

"כל עוד אתה צעיר ובוער בקרבך זעם הנעורים, אתה מנסה להתנהג באופן א־סוציאלי, פרובוקטיבי. כל הזרמים האמנותיים נשענו על דחיית הנורמות. הפוטוריזם הינו התנהגות אנטי־סוציאלית, כך גם האקספרסיוניזם והסוריאליזם. כל אלה הם בבחינת סטירת לחי למוסכמות החברתיות. יתרה מכך, במדינה כמו ברית המועצות כל התנהגות שהעידה על אי קבלת השיטה נתפסה, בעיניי לפחות, כהתנהגות ההולמת היחידה. השיטה ההיא הייתה אנטי־הומנית, ולכן אם דחית אותה, אם שחית נגד הזרם, פירוש הדבר שהיית בן אדם. כך, לכל הפחות, חשבתי כשהייתי צעירה. כיום אני פחות רדיקלית. אני מוכנה לקבל את זה שלאנשים יש זכות לחיות אחרת, כפי שמתחשק להם לחיות. אני לא מתכחשת להם, כפי שעשיתי בנעוריי. אבל לעולם לא אצליח לשנות את עצמי. אני עדיין ממתינה לאור בקצה המנהרה".

  למרידה במוסכמות החברה בתחומי ברית המועצות הייתה מסגרת מסוימת. היו תנועות נגד, תת־תרבויות ספרותיות, מוזיקליות וחברתיות, שאת חלקן היטבת לתאר בספרך 'כתר קל'. האם לדעתך קיימת בישראל תרבות־נגד?

"זו שאלה מעניינת. נדמה לי שבישראל, לפחות נכון להיום, תרבות נגד, כשלעצמה, לא קיימת. אין כאן קרקע לאנדרגראונד".

למה כוונתך?

"החברה הישראלית היא חברה בורגנית מאוד. היא אפילו לא קפיטליסטית, אלא פשוט זעיר בורגנית ביסודה. בארץ אין לאדם אפשרות לחיות בנישה שלו, ליצור, לא להרוויח כסף, ובה בעת להיות מוערך בקרב חוגים כלשהם. הקריטריון העיקרי להצלחה בישראל הוא מעמדו הכלכלי של האדם. כך זה היה לפחות עד לפני שנה. כל תרבות מחתרתית מבוססת על שלילתה של התחרות הזאת, על שלילת הטיפוס במעלה הסולם החברתי. תרבות נגד פירושה דחייה אקטיבית של הסדר הקיים, וכשאתה שולל את הסדר הקיים, גם אם אתה מוקף בחוג מצומצם מאוד של תומכים וחברים קרובים שמעודדים את יצירתך, אתה דן את עצמך לאי־אהדה ולעוני. בארץ זה אומר שלא יהיו לך הצלחה וכסף ולפיכך גם לא כבוד והערכה.

"מצד שני, ישנה כאן חירות ממסדית גדולה יותר, וניתן ליצור אי אלו דברים במסגרת המיינסטרים, שהוא, כשלעצמו, רחב מאוד. אתה תמיד יכול לעשות משהו בשולי המיינסטרים, לכן לא באמת קיימת האפשרות ליצירת תרבות נגד. יתרה מכך, בני הנוער מתבגרים מוקדם מאוד בגלל הצבא. בגיל שמונה עשרה, בדיוק כשהם מסיימים את התיכון ואמורים להתאחד לכדי חבורות ולייצר סביבה תרבותית, אותה קלחת שצריך להתבשל בתוכה, הם מגויסים לצה"ל עד גיל עשרים ואחת. אחר כך אתה נוסע לשנה, כדי 'לנקות את הראש', ובשובך כבר מצופה ממך למצוא את דרכך בחיים, לחשוב על לימודים, קריירה וכמובן משפחה. כיצד בדיוק תיווצר כאן תרבות נגד? אולי אני טועה, אך אם להודות על האמת, אני נפגשת היום עם הרבה בני נוער – ישראלים צעירים כעוסים, עם רעיונות של אנרכיזם, סוציאליזם, מרקסיזם וצדק חברתי, אבל הכול, בסופו של דבר, בורגני כל כך. אצלנו אפילו הפאנקיסטים בורגניים מאוד".

  אפרופו פאנקיסטים, הרומן שלך מבוסס במידה רבה על ילדותך, נעורייך, זיכרונותייך מאותה תקופה. מה הנחה אותך בכתיבתך? איזו מטרה הצבת בפנייך? 

"האתגר שלי היה להתנתק מעצמי – אישה בת 42, אם לארבעה ילדים, שחיה בישראל – ולשוב מבחינה מנטלית אל אותה בת שמונה־עשרה, שבשנת 88' גרה במוסקבה. לראות ולתפוס את העולם דרך העיניים שלה. זה היה סוג של ניסוי. כל מה שכתבתי צריך היה לנבוע מאותה דמות, מאותה עת, ללא התבונה והמודעות של האישה הבוגרת".

ובכל זאת הרומן נכתב בישראל, ממרום 20 שנות 'גלות'. האם הריאליה הישראלית חלחלה אל תוך עולמה של המתבגרת המוסקבאית? האם היא חידדה צדדים מסוימים בהשקפת עולמך ככותבת?

"כן, זה מעניין. העלילה מתרחשת ברוסיה, עם גיבורים רוסים, אבל אני מוכרחה לומר שגם כשחייתי שם לא השתלבתי במיוחד בנוף המקומי, וחרגתי מתוכו. כשהגעתי לארץ ומצאתי את עצמי על הקרקע הדשנה של חברה שהיא באופן כללי משוחררת, הבנתי שאני יכולה להתפתח כרצוני ולהביט בדברים מסוימים מפרספקטיבות אחרות. אחרי ככלות הכול, עשרים שנים צריכות היו לחלוף כדי שאוכל לבחון באופן אובייקטיבי את העבר.

אותה תחושה של חירות, שכל כך השתוקקתי לה, היא תוצר של המקום שבו אני חיה. כשכתבתי, עשיתי את זה מתוך מצב של חופש יצירה אבסולוטי. דבר לא לחץ עליי או הגביל אותי. לא חשבתי על אופן התקבלותו של הספר ברוסיה, למשל. לא היה אכפת לי כהוא זה אם הרומן יתקבל או לא יתקבל ברוסיה. כלומר, הכתיבה הגיעה מתוך תחושת העולם שלי, תפיסת מציאות של אזרחית ישראלית, שחיה מזה עשרים שנה במדינה חופשית ויש בידה את כל הכלים להבעת דעותיה האישיות".

  לאמוגדרת

ניסיון להגדיר את זהותה של אליס ביאלסקי־ניימן הוא מורכב למדי. "מעולם לא היה לי חשק להשתייך לכל דבר שהוא", טוענת אליס בנחרצות. "זאת התגובה שלי לברית המועצות, לתנועות הנוער, לרוח הקולקטיביזם. אני אוהבת להיות לבד. אני יכולה להיות חלק מהמשפחה שלי – המשפחה שלי היא ההמשך הישיר שלי ואני המשך ישיר של משפחתי – זהו הקולקטיב היחיד שבו אני מרגישה בנוח. אני לא יכולה להשתייך לדברים גדולים יותר. ירגיז אותי אם, למשל, יגדירו אותי כנציגת העלייה של שנות ה־90. אני לא רוצה לייצג אף עלייה. באותה מידה אני לא מתכוונת להיות נציגת הדור של שנות ה־80. אני לא מתכוונת להיות 'סופרת ישראלית צעירה', כי איזו מין סופרת צעירה אני? אני כבר בת 42, וכדומה. אני מוכנה להיות אישה ואמא", היא מחייכת.

ואף על פי כן, אליס היא חלק מדיאספורה ספרותית עשירה ומגוונת, קהילת סופרים רוסים גדולה, שנציגיה עלו ארצה עם גל העלייה המסיבי מברית המועצות בשנות ה־90. חלקם עלו בגיל מבוגר יחסית, ו'הבשילו' מבחינה יצירתית עוד בארץ מולדתם; ואחרים, כמו ביאלסקי־ניימן, התבגרו ועיצבו את זהותם האמנותית בישראל.

האם מצאת לעצמך מקום בספרות הישראלית שנכתבת בשפה הרוסית? כיצד, אם בכלל, קהילת הכותבים הרוסית בארץ השפיעה עלייך ועל יצירתך?

"להיכרותי עם האמן מיכאיל גרובמן ואשתו אירינה ורובל־גולובקינה, שעורכים יחד את כתב העת 'זֶרְקַאלוֹ', הייתה השפעה מהותית עליי ועל עבודתי. הכרנו לפני חמש עשרה שנים והתיידדנו. כך נשאבתי אל תוך עולמם, ובמרוצת השנים התוודעתי אל מספר גדול של אמנים (גרובמן הוא בראש ובראשונה אמן) וכן סופרים־יוצרים מכל סוג שבאו בשערי הסלון הספרותי של בני הזוג גרובמן. כשאתה טובל בתוך האווירה הזאת, היא בהכרח משפיעה עליך.

יתר על כן, גרובמן, שמלבד היותו אמן הוא גם סופר ומשורר, לימד אותי שכיוצר אינך מחויב לתחום יצירה אחד בלבד, ושמי שהקדיש את עצמו לקולנוע, למשל, לא מוכרח להישאר בו כל חייו. אתה בהחלט יכול לחרוג מתוך המסגרת הזאת. כשהתיישבתי לכתוב את הרומן לא התחשק לי לצלם סרטים. הבנתי שהדבר שצריך להיאמר יבוא לידי ביטוי באופן אחר, בצורת רומן. לא כתבתי לפני כן ספרים. סוגת הסיפור הקצר נראתה לי לא מתאימה, כי היקף החומר היה גדול. מיד יצא לי רומן, משום שהוא בנה את עצמו ואני רק הלכתי בעקבותיו".

באחת הסצנות בסרטך 'הומונים', המתאר את הנפשות הפועלות מאחורי כתב העת 'זרקאלו', חבריו מנהלים דיון מעניין בדבר ההגדרה העצמית של היוצר הרוסי בישראל. איש הרוח אלכסנדר גולדשטיין ז"ל טען בסצנה האמורה כי לא ניתן מחד גיסא להגדירם כסופרים ישראלים, מתוקף העובדה שאינם כותבים בשפת ההגמוניה התרבותית בארץ, ומאידך גיסא אין הם יוצרים רוסים, כי לא רק הקילומטרים הרבים מפרידים היום בינם לבין מולדתם. גולדשטיין נעזר במושג הומונים על מנת לתאר את אחרות כתיבתם ומצבם של היוצרים הרוסים שפועלים בארץ. את מסכימה עם ההגדרה הזאת?

"כן, חשבתי על זה לא מעט. אני בהחלט לא יכולה להיות סופרת רוסית, אפילו שאני כותבת בשפה הרוסית. המבנה הנפשי והמחשבתי שלי שונה. באופן עקרוני הייתי אומרת שאני שייכת לקטגוריה של סופרת ישראלית. אישיותי עוצבה בארץ, ולמעשה כל חיי עברו כאן. הגעתי כשהייתי בת עשרים. נדמה לי שהשקפותיי על העולם הן ישראליות.

לא בכדי עליתי דווקא לישראל; לא בגלל העדר הנקניק במקרר, אלא משום שרציתי לחיות כאן. לא רק מבחינה אידיאולוגית, אלא גם מבחינה פיזית. תמיד נמשכתי אל השמש, אל האוויר הישראלי, אל השמים הגבוהים, הכחולים האלה", אליס מביטה בעונג של מי שחזרה זה עתה מביקור במוסקבה הסגרירית בשמי אוקטובר התכולים של תל־אביב, וממשיכה, "השאלה היא אם סופרת ישראלית יכולה לכתוב לא בעברית. זו שאלה מעניינת. דווקא את התסריטים אני כותבת בעברית. משום שתסריט – קולנוע – זה החיים של כאן ועכשיו. בעוד את הספרים, בשל עלילתם שמתרחשת ברוסיה, אני עדיין כותבת ברוסית. ייתכן שכשהעלילה תתרחש בישראל ישתכנו בראשי דמויות דוברות עברית, ואז, בעקבותיהן, יחול המעבר הטבעי שלי אל העברית".

כמו עכברי מעבדה

הרומן 'כתר קל' מצטרף לשורה ארוכה של יצירות נפלאות מקורפוס הספרות הרוסית, שהוקדשו לחיפוש אחר חופש ואהבת חירות. מתכונתו הממוארית והיסוד הקומי המהוקצע שבבסיסו אף מעלים אותו לדרגת יצירות ספרותיות אהובות במיוחד על הקורא הרוסי של סוף המאה ה־20, דוגמת ספריו האוטוביוגרפיים של סרגיי דובלטוב.

אולם המקום שתופסת הדמות של אליסה בלאנק בתודעה הפוסט־סובייטית טרם הובהר כל צורכו. היא חותרת תחת מוסכמות חברתיות של שתי תקופות ושתי חברות מקבילות; זו הסובייטית, שבה היא חיה, וזו שקוראת אותה עכשיו, אשר עודנה רחוקה מהאידיאלים שאליסה וחבריה חתרו אליהם. המרד של אליסה בדוקטרינה הסטליניסטית הוא כפול – זהו מרד נעורים המתרחש בשנות ה־80, שאליו מצטרף המבט הביקורתי שצבר מרחק וזמן, מבט שפונה אל החברה הרוסית העכשווית, כשם שפנה בשעתו אל החברה הסובייטית.

"אני חושבת שהפער ביני לבין מי שחי כיום ברוסיה הורגש ברומן", מספרת ביאלסקי־ניימן. "בכל זאת הורגשה תפיסה אחרת של מציאות, אף על פי שאיש לא הכיר שם את הביוגרפיה שלי. הם אפילו לא ידעו שאני לא חיה ברוסיה.

ואף על פי כן, הקורא הבחין בכך שהסופרת מדגישה דברים שונים מאלה שהוא רגיל אליהם. הודגשו דברים אחרים, שאדם רוסי שחי ברוסיה מחשיב למשניים. ההצבה התמידית הזאת של האני כנגד השיטה עוד נראית להם משונה במקצת. תפיסה של אותה מציאות כמציאות פתולוגית, לא נורמלית, עדיין לא ממש קיימת במנטליות הרוסית. ישנם אנשים שסבורים כי בעבר לא היה להם טוב, אבל אלה היו החיים שלהם, והם היו חיים רגילים. הם לא השכילו לראות שאנו חיים בסוג של דיסטופיה. שכולנו מתפקדים כעכברי מעבדה באיזשהו ניסוי עצום ממדים. כך אני ראיתי את פני הדברים, וכיליתי את כל כוחותיי הנפשיים בניסיון לשבש את תוכניותיהם של עורכי הניסוי הזה".

————————–

הידד לגיבורי העמל! / 
אליס ביאלסקי־ניימן

מאז ומעולם אהבתי לצעוק מהחלון. גרנו ברחוב שנמשך בקו ישר עד הכיכר האדומה, לכן מדי שנה, בימי תהלוכות ומצעדים מאורגנים, ב־7 בנובמבר וב־1 במאי, עברו תחת חלוננו טורים רבים של המוני בני אדם. תהלוכתם החלה השכם בבוקר. לעתים שורות הצועדים הראשונות היו מופיעות ברחוב שלנו כבר בשעה שש בבוקר, מה שאומר שכינסו אותם במפעלים בשעה חמש ואף קודם לכן. כל טורי המפעלים הגדולים לוו בתזמורות כלי נשיפה, שפעם, בעבר הרחוק, אפילו ניגנו מארשים לחיזוק רוח הקרב. אולם משנה לשנה התלהבותם של הצועדים הלכה ופחתה, ולבי נכמר למראה האנשים הזעופים וטרוטי העיניים שחלפו שפופים תחת חלוננו, גוררים אחריהם דגלים ופורטרטים של חברי הפוליטביורו. פעם אחת, כדי לרומם במקצת את רוחם, הוצאתי את עצמי מהחלון והתחלתי לצרוח בקולו של הקריין הידוע לויתן־קירילוב:

– תחי השנה ה־65 למהפכת אוקטובר הסוציאליסטית! השבח למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות! הידד!!!

  בתחילה הם התייחסו בחשדנות אל הצעקות שלי – פשוט הרימו את הראש וניסו להבין מהיכן בוקע הקול, אבל אני לא ויתרתי והמשכתי לברך בקולי קולות:

– השבח למעמד הפועלים! הידד לגיבורי העמל! תהילת עולם לקולקטיב היצרני של המפעל המוסקבאי ליצור ציוד כימי! – הם כולם נשאו דגלים עם שמות המפעלים שלהם.

  שורות הצועדים ניעורו בהדרגה, מישהו אפילו השיב ב"הידד" קטן. אמי, שהתעוררה מהצעקות, נכנסה למטבח.

– תפסיקי עם זה מיד. הרחוב שורץ שוטרים, תיכף יבואו לקחת אותך.

– וכי למה? אני הרי צועקת "השבח למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות"? זהו, לידיעתך, יום חג לאומי, ואני – לאום, ולכן אני צוהלת. על מה יש להם לקחת אותי?

– תפסיקי להשתגע, אני אומרת לך!

– יחי גיבור ברית המועצות, גיבור העמל הסוציאליסטי, יושב ראש הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, לאוניד אליאיץ' ברז'נייב! הידד!!! – צווחתי שוב מהחלון.

  אמא התקפלה מרוב צחוק ואילו מלמטה נשמע רעם הקריאות "הידד". כעת, לאלה שצעדו מאחורה, לא היה שמץ של מושג על אודות המתרחש בקדמת הטור, אך למשמע הצעקות וקריאות ההלל הם החליטו, כנראה, שזאת חזרה גנרלית לצעדה בכיכר האדומה ופצחו, באופן עצמאי לגמרי, בקריאת סיסמאות וביישור דגלים. הנגנים שלפו את כלי הנגינה והתזמורת נתנה בראש.

– מה, הם השתגעו לגמרי בשבע בבוקר? – התקוממה סבתי שזה עתה הופיעה בפתח המטבח.

  מאז צווחתי את צווחותיי בכל חג לאומי, והצועדים כל כך התרגלו אליי, שגם אם לא היה לי כוח לטפס על החלון בפיג'מה בשיא הקור, הם בעצמם שלפו את החצוצרות והכו בתופים ממש מתחת לחלוני.

– קוראים לך, – הייתה צועקת אמי מחדר השינה.

לא הייתה ברירה, נאלצתי לטפס על החלון.

– תחי מהפכת הפרולטריון! הידד, חברים, הידד!!!

[מתוך הרומן 'כתר קל', מרוסית: יעל טומשוב]

יעל טומשוב היא משוררת, מתרגמת ועורכת. עלתה מאוקראינה ב־1990. תלמידת מחקר לתואר שלישי בחוג לספרות כללית באוניברסיטה העברית. ספר שיריה 'ים לא מוכר' ראה אור ב־2011 בהוצאת 'קשב לשירה'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-גיליון ויצא תשע"ג - 798 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: