הכבוד האחרון של ויקטור / זאב שביידל

חשדנות בסיסית ומסורתית, קשיי שפה, חברה לא משפחתית וקשיי בירוקרטיה הביאו לכך שמרבית ההומלסים הם עולים מרוסיה. תובנות מעשיות לשיקום מתוך הרחוב הכואב

אולי אפתח בווידוי אישי שלא כל כך מחמיא לי. לפני כחמש שנים התחלתי לעבוד עם דרי רחוב (הומלסים) בתור עובד סוציאלי. כך נחשפתי לעולמם. לפני כן, אנשים שאורח חייהם הוא דרות רחוב בכלל ויוצאי רוסיה ביניהם בפרט היו במידה רבה "שקופים" מבחינתי. הייתי מעדיף להתרחק מהם פיזית ורגשית כי היה לי מאוד חשוב לרקום סביבי סיפור יפה של עלייה וקליטה מוצלחת והשתלבות נורמטיבית. רציתי להיות מזוהה עם חבר כנסת מסורב עלייה לשעבר או עם מדען בעל שם עולמי ממכון ויצמן – ולא עם הומלס מלוכלך ומריח רע עם כוסית של "אלסקה" ביד. עד שהגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי – בלי שחלמתי על כך בחיים, אבל זה כבר סיפור אחר.

התברר לי שיש יתרון גדול בהיותי דובר רוסית – כי רוב דרי הרחוב בארץ הם ממוצא רוסי. יתרה מזאת, העלייה הרוסית הנוכחית, כך למדתי, "אחראית" במידה רבה להיווצרות תופעת דרי הרחוב בארץ כתופעה בקנה מידה שמצדיק את התערבות רשויות הרווחה. באחד הפרסומים המקצועיים בנושא ראיתי נתונים שלפיהם ערב העלייה הרוסית הגדולה, בשנת 1990, היו בכל תל אביב עשרים הומלסים בלבד. עובד סוציאלי אחד בחצי משרה היה יכול לטפל בכולם. היום יש בתל־אביב יותר מאלף דרי רחוב (מבלי לקחת בחשבון את העובדים הזרים). שיעור יוצאי רוסיה ביניהם עמד על 70% ובשנים האחרונות הוא מתחיל לרדת לכיוון ה־60% – אך הם עדיין הרוב. למה זה קורה? אולי בטרם אגש לפירוט התשובה – תמונה קטנה להמחשה.

צריך אזרחות ישראלית

ויקטור (כמה פרטים מזהים שונו), בן 52, יושב מולי. אני מדפדף בתיק שלו וחש נואש. הוא תולה בי עיניים מתחננות. בשונה מהרבה מטופלים, ויקטור מנומס מאוד. הוא מודה לנו על כל העזרה שהענקנו לו עד עכשיו. הוא לא צורח ולא מאשים וגם לא מספר כמה רע לו. אבל הוא מבקש עכשיו שנעזור לו עם עוד שירות – ואת השירות הזה אין בידי לתת לו.

ויקטור לא צריך ביטוח לאומי או סיוע בשכר דירה וגם לא הפניה למרכז גמילה. ויקטור צריך אזרחות ישראלית. הוא הגיע לארץ עם אשתו היהודייה, אך זמן קצר לאחר העלייה היא התגרשה ממנו. דבר דומה קרה להרבה מאוד זוגות של יוצאי רוסיה בארץ. בינינו, ויקטור לא היה מציאה גדולה בתור בעל. הטיפה המרה לא הייתה זרה לו ואחרי הגירושין הוא נפלט לרחוב. בשלב מסוים בית המשפט החליט שהיה מדובר בנישואין פיקטיביים ושלל מוויקטור את האזרחות, אך לא גירש אותו מהארץ.

ויקטור המשיך לחיות כאן, תוך שהוא נעזר בארגוני זכויות אדם ואף מערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את שלילת האזרחות. ויקטור תלוי עכשיו בין שמים לארץ. תעודת זהות אין לו. לתת לו עזרה סוציאלית איני יכול. משטרת ההגירה לא מגרשת אותו. אין לו כסף ואין לו נפש קרובה בארץ. הוא חולה ואינו יכול לעבוד. תקוותו היחידה והקלושה כעת היא לשכנע את משרד הפנים להעניק לו אזרחות, אולי מטעמים הומניים. אני מעלעל במסמכים ומבין שהסיכוי קלוש. אבל איך אני אומר לו את זה, כשהוא רואה בי האדם היחיד בעולם שמסוגל איכשהו לעזור לו?

כמה חברים יש לך

הסיפור של ויקטור מאפיין במידה מסוימת את מה שקרה לחלק מעולי רוסיה. מדובר באנשים שגדלו באימפריה ענקית שלפתע קרסה תחתיה, כשהיא משאירה את מאות מיליוני אזרחיה בתהייה קשה לגבי עתידם. העולם הישן נחרב עד היסוד ועולם חדש בושש מלהגיע. לכן, רבים מאזרחי ברית המועצות לשעבר זינקו בכל המרץ לכל מדינה שהיה להם סיכוי כלשהו להגיע אליה. רבים הגיעו לישראל.

למעשה, בעלייה הרוסית הנוכחית היו שני שיאים: השיא הגדול הראשון הוא תחילת שנות ה־90, עם התפרקותה של ברית המועצות שלוותה בחשש גדול ממלחמת הכול בכול, חשש שמגובה בסכסוכים אתניים עקובים מדם. הגל השני הוא סביב 1998. המשבר הכלכלי הגדול ברוסיה הותיר אזרחים רבים חסרי כול, והבהיר להם עד כמה עתידם לוט בערפל. אותו משבר היה אחראי במידה רבה גם לעלייתו לשלטון של פוטין, שעד עכשיו ממשיך להפחיד את הציבור הרוסי כשהוא מדבר על "שנות התשעים הנוראיות".

אם העולים של תחילת שנות ה־90 הגיעו מתוך עולם סובייטי שהיה עוד איכשהו יציב ומוגן, הרי שמספר שנים לאחר מכן רוב המסגרות החברתיות המוכרות כבר התמוטטו והתפרקו ולא קמו להן תחליפים. כל הרשתות החברתיות המוכרות היו כלא היו. וזה בעיניי הדבר הקריטי להבנת התופעה של דרי הרחוב הרוסים בישראל – ניתוק הרשתות החברתיות שלהם. לדעתי זהו גם ההסבר לכך שדרות רחוב היא תופעה נדירה יחסית הן בקרב ערביי ישראל והן בקרב העדה האתיופית (שני ציבורים שמתאפיינים ברמה סוציואקונומית נמוכה יחסית. ניתן להוסיף לכאן גם את החרדים). דרות רחוב לא קשורה לשאלה כמה כסף יש לך, אלא לשאלה כמה חברים יש לך. כמה עולי רוסיה שנקלעו בארץ למצוקה כלכלית קשה גילו שאין להם למי לפנות, וכך הגיעו לרחוב.

יש כמובן מספר גורמים נוספים שהחמירו את העניין. בנוסף לניתוק חברתי, רובם סובלים מהתמכרות לאלכוהול ולסמים או ממחלות נפש, דבר האופייני גם לאוכלוסייה של דרי הרחוב הישראלים. כמו כן בברית המועצות, ולאחר מכן גם ברוסיה הפוסט־סובייטית, לא היו שירותי רווחה מפותחים. לכן, פעמים רבות שוררת חשדנות כלפי כל דבר שנובע מהממסד, גם אם מדובר בעזרה סוציאלית. סבתי מצד אבי, עליה השלום, הייתה רצה אלינו בהיסטריה כשקיבלה מכתב מהביטוח הלאומי. היא חשבה שעוד מעט באים אליה הביתה עם צו חיפוש. ויש להוסיף: יחס מתעלם, מזלזל או מתנשא שבו נתקלו עולים מרוסיה לא פעם במוסדות הממשלתיים, בביטוח הלאומי ובשירותי הרווחה לא הוסיף להם אמון ונכונות להיעזר במוסדות אלו. חלקם אף שקלו לחזור לרוסיה, למקום שהוא לפחות מוכר.

להזדקן בכבוד

ויקטור מוציא מהכיס דף קטן ומקומט ושם אותו לפניי. זהו, הוא מכריז בגאווה לא מסותרת, ביררתי בשגרירות את ההליך. זו תוכנית שנקראת "בני מולדת". הם עסוקים בהשבת האזרחים הרוסים לשעבר לרוסיה. "אני הבנתי, זאב, שבארץ כנראה כבר לא ייתנו לי להיות, אין מה לעשות. אז אני אכתוב להם מכתב, ששירתּי בצבא הרוסי. הם בטח לא יסרבו לי. אפילו מדבדב לאחרונה דיבר בטלוויזיה ואמר שהוא קורא לאזרחים לשעבר לחזור הביתה. אם צריך, אפילו אכתוב לו מכתב. תוכל לבדוק באינטרנט לגבי הקריטריונים ואופן הגשת הבקשה? נמלא אותה ביחד ואני אקח אותה לשגרירות".

אני עובר על הקריטריונים. מבין מיד במה מדובר. רוסיה הופכת למדינה מערבית רגילה בתחום חוקי ההגירה. אנו נשמח שתבואו אלינו אבל בתנאי שאתם צעירים, בריאים ובעלי מקצועות מבוקשים. זו הדרך של הרוסים לשקם את הכלכלה שעדיין מקרטעת ותלויה לחלוטין במחירי הנפט. ברור לי שוויקטור לא יתקבל. בכל מקרה, אני עוזר לו למלא את הטפסים הנדרשים ושולח לשגרירות. במקביל אני שולח אותם למשרד הפנים של רוסיה, בדוא"ל ובפקס, תוך פירוט קורע לב (בשפה הרוסית) והמחשה של מצבו הבריאותי הקשה. ויקטור גם כותב מכתב אישי לנשיא מדבדב ומתחנן שיאפשר לו לקבל אזרחות רוסית. אל חשש, אף אחד מהמכתבים שלו לא נענה.

כיצד ניתן לעזור לאנשים שנותקו מהעבר שלהם ולא רואים עתיד? לאחר תקופה של עבודה איתם, הגעתי למסקנה עגומה ומצערת, אך בלתי נמנעת: חלקם אינם ניתנים לשיקום כלל. הם לא יחזרו להיות אנשים בריאים ונורמטיביים. עם זאת, יש לנו כאן, בתור מדינה מתוקנת, אחריות כל עוד הם חיים בקרבנו. לדעתי ניתן להכריז על כל אדם המתגורר ברחוב במשך תקופה ממושכת, שאובחן כדר רחוב כרוני על ידי רשויות הרווחה, כנפגע פוסט טראומה וכתוצאה מכך להעניק לו קצבת נכות של ביטוח לאומי, מקור הכנסה מצומצם אבל קבוע.

בנוסף, חשוב להקים עבורם הוסטלים מיוחדים (בשונה ממעוני דיור זמניים, "שלטרים"), שבהם הם יוכלו להתגורר, לקבל תנאי מחיה בסיסיים וללמוד מיומנויות חיים בסיסיות (משימות יומיומיות בתחזוקת הבית, סידורים מול הרשויות ועוד). כמובן, הסביבה תהיה מוגנת מאלכוהול ומסמים ותאפשר למי שזקוק לכך ליטול כדורים פסיכיאטריים. מדובר במספר לא גדול של אנשים בסך הכול, כמה עשרות מתוך מאות הומלסים החיים הארץ, אך הם זקוקים לכך ולו כדי להזדקן ולמות בצורה מכובדת, כשהם מטופלים, ולא עם כוסית בקרן רחוב.

עייפות החומר

אני נושם עמוק, מסתכל לוויקטור בעיניים ואומר לו את המשפט שקיוויתי שלא אצטרך להגיד: "ויקטור, אני חייב לומר בכנות שאין לי איך לעזור לך יותר. אתה חייב להסגיר את עצמך לידי משטרת ההגירה. אני לא אעשה זאת, אני עובד סוציאלי שלך ולא שוטר. דיברתי איתם, הסברתי להם שאתה לא עבריין ושהם צריכים להתייחס אליך בצורה מכובדת ורק לעזור לך לשוב לרוסיה".

ויקטור מסתכל עליי, קם, לוקח את התיק שלו ואומר: "זאב, תודה על הכול", מסתובב ויוצא.

עוברים יומיים. עובד סוציאלי משירות הרווחה בבת ים מתקשר אליי ואומר שוויקטור נמצא מת ברחוב בבת ים. בדיקה פתולוגית מראה שזה לא היה רצח ולא התאבדות. עייפות החומר, אני מפטיר לעצמי. נגמר לו הכוח לחיות. אני נוסע לזהות אותו באבו כביר. לוויקטור אין איש בארץ ואם לא יזהו אותו הוא ייקבר כאנונימי, ללא שם. אני חותם על הזיהוי. אדם שרק לפני יומיים דיברתי איתו מונח לפניי ללא רוח חיים. ויקטור נקבר עם שם ושם משפחה באתר קבורה חילוני בארץ. איש מקרובי משפחתו ברוסיה לא מגיע ולא יוצר כל קשר.

כשאני יושב בעבודה, עצוב ומהורהר, ומשתף בסיפור עמית, עובד סוציאלי ותיק ומנוסה, ממוצא רוסי אף הוא, הוא מהרהר בעניין ואומר: "תשמע, זאב. ויקטור רצה כל כך להישאר בארץ ולהתאזרח כאן, והוא נשאר כאן בסופו של דבר. נתת לו את הכבוד האחרון שיכולת לתת".

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-גיליון ויצא תשע"ג - 798, העליה מברית המועצות: תמונת מצב ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כתבה מקסימה, שמאירה פינות לא מוכרות, נוגעת ללב,
    בכלל זאב – כל מה שאתה כותב מעולה, כולל הסקירות על התקשורת, תכתוב יותר!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: