גשר בין תרבויות / בן־עמי פיינגולד

התיאטרון העברי הושפע רבות מתרבות התיאטרון הרוסית, האיכותית, העשירה והאסתטית. תיאטרון 'הבימה' שהגיע מרוסיה ותיאטרון 'גשר' מעידים על כך

התיאטרון העברי נולד בארץ לפני כמאה ועשרים שנה, אבל הוא לא התחיל יש מאין. שחקנים, במאים ומחזאים הושפעו לא רק ממסורת עשירה של תיאטרון יהודי בעברית וביידיש, אלא בעיקר מתרבות תיאטרון אירופית, כפי שנוצרה והתפתחה במרכזי התרבות החשובים; השפעה הקשורה גם ברקע האישי והביוגרפי של האמנים והיוצרים שהגיעו משם לכאן. יתר על כן, לא במקרה כמה מהתיאטראות העבריים החלו את פעילותם בגולה, דוגמת התא"י (תיאטרון ארץ־ישראלי), שהחל לפעול בברלין לפני למעלה משמונים שנה.

אולם הפרק החשוב ביותר בהקשר זה הוא רוסיה, אותו מרחב תרבותי עשיר שבין אודסה למוסקבה. תיאטרון 'הבימה' הוא הדוגמה החשובה והמובהקת לכך. התיאטרון נוסד והוקם על ידי נחום צמח ב־1917 במוסקבה. השחקנים ברובם, להוציא השחקן יהושע ברטונוב, היו חסרי ניסיון והכשרה מקצועית, ולמעשה חובבים, דוגמת חנה רובינא, אהרון מסקין, ברוך צ'מרינסקי, משה הלוי, מנחם גנסין ועוד.

תרומתו של צמח באה לידי ביטוי לא רק בעצם היוזמה החשובה של ייסוד התיאטרון, אלא גם ביכולתו לגייס לצורך כך שני יוצרים ואנשי תיאטרון חשובים. האחד – סטניסלבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי המוסקבאי, שתרם לא מעט לתרבות התיאטרון ולאמנות המשחק והדריך ולימד את השחקנים; והשני – ואכטנגוב, שביים את 'הדיבוק', אחת מיצירות המופת של התיאטרון מאז ועד היום. כך לדוגמה, הבמאי טיירון גאטרי, מגדולי הבמאים בעידן המודרני, ציין בביוגרפיה האישית שלו ש'הדיבוק' בביצוע 'הבימה' שראה בברלין היה ההצגה החשובה ביותר שהזדמן לו לראות אי פעם.

רפרטואר עשיר. מתוך ההצגה 'יאקיש ופופצ'ה', תיאטרון 'גשר'
צילום: גדי דגון

חזרות ברוסית

'הבימה' נחשבה לחלק מהתרבות הרוסית המקומית, כשבשבילה רוסיה היא לא רק כתובת, אלא גם מולדת. כך, בלי בעיות, המשיך המשטר לתמוך בתיאטרון גם לאחר מהפכת אוקטובר, שבה עלה הקומוניזם לשלטון. אולם השחקנים התלבטו מה עדיף – עלייה לארץ־ישראל, מסעות ברחבי העולם או חזרה לברית המועצות. היו כאלה שהעדיפו את רוסיה, למרות הכרזתו של נחום צמח עם ייסוד התיאטרון ש"הבמה העברית מקומה בעתיד הוא בארץ־ישראל, שם תמצא גם לשוננו את ביטויה הטבעי והאמנות העברית את הצורה הנאותה – תיאטרון עברי בארץ העברים".

יתר על כן, 'הבימה' גם הציבה קריטריונים למשחק, שהשפיעו לא מעט על התיאטרון העברי והישראלי. רובינא, מסקין וברטונוב, כל אחד בדרכו, היו ועודם אתגר ומודל למשחק ייחודי ואיכותי. תיאטרון הפועלים 'אהל' נוסד ונוהל על־ידי משה הלוי, מראשוני 'הבימה', ואילו מרים ברנשטיין־כהן, שחקנית, במאית, סופרת, ובנוסף לכך גם רופאה, אמנם לא התחילה ב'הבימה', אבל גם היא הגיעה מרוסיה.

לא מעט להקות ב'תל אביב הקטנה', דוגמת 'חובבי הבמה העברית', נוהלו על־ידי אנשי תיאטרון עם רקע רוסי. על־פי עדויות שונות השחקנים היו לומדים תפקיד באותיות רוסיות. השחקן ארי קוטאי קרא שני שירים ברוסית כדי להתקבל ל'תיאטרון העברי' בתל אביב, ואילו ה'צברית' היחידה בתא"י, שושנה הוניג־כהן, מספרת בזיכרונותיה ששחקני התיאטרון העדיפו שהשיחות והחזרות יתנהלו ברוסית ולא בעברית, ולשם כך הציעו לה ללמוד 'אות רוסית'. "הוראת הרוסית שלי", כדבריה, "התנהלה באמצעים מוזיקליים. החברים לימדוני לשיר בשפה עילגת שירי אהבה רוסיים שלא ידעתי את פשרם. כשהייתי שרה אותם היו הם מתפקעים מצחוק".

היבט נוסף וחשוב לתרומה של 'הבימה' הרוסית הוא הרפרטואר. מחזות כגון 'היהודי הנצחי', 'הגולם' ו'הדיבוק' שימשו גם הם אתגר ומודל לחיקוי ולהמשך. תופעה שאולי יש בה כדי להבין מדוע התיאטרון הארץ־הישראלי נמנע בשנותיו הראשונות כמעט לחלוטין מהעלאת מחזה עברי־ארץ־ישראלי, למרות שעמדו לרשותו לא מעט מחזות מקוריים. כמובן שאין להתעלם מן העובדה שבאותה תקופה עדיין חסרה הייתה תרבות תיאטרון ארץ־ישראלית ממוסדת ומגובשת שיש לה סגנון ומסורת משלה, כך שבדיעבד לא הייתה ברירה אלא לאמץ, ולו גם לשעה, כלים וקריטריונים מתרבות אחרת שיש לה זהות והיסטוריה.

מתאזרחים בישראליות

הפרק הרוסי קם לתחייה מחודשת עם גלי העלייה הגדולה מרוסיה בשנות המדינה. במקרה זה מדובר לא רק באנשי מקצוע, שחקנים ובמאים שחיפשו תעסוקה ובמה, אלא גם בציבור לא קטן של קהל דובר רוסית הזקוק לתיאטרון בשפת האם והתרבות שלו. גם אנשי תיאטרון שעלו ממדינות אחרות כמו רומניה, בולגריה, עיראק ועוד הביאו עמם ניסיון אישי ומסורת תרבותית הקשורה במקום שממנו באו. אבל העלייה הרוסית היא לא רק ביוגרפיה ונוסטלגיה, אלא מוסד בזכות עצמו.

תיאטרון 'גשר' הוא דוגמה מובהקת לכך. התיאטרון נוסד ב־1991, ועודנו מנוהל, על־ידי יבגני אריה, במאי מפורסם ומצליח ברוסיה. 'גשר' התחיל להציג ברוסית, וכיום הוא תיאטרון עברי לכל דבר, לרבות דור חדש של שחקנים ישראלים דוברי עברית ללא רקע רוסי, וכן שחקנים ישראלים שהופיעו ומופיעים בו מפעם לפעם, כמו שלמה בר שביט, חיים טופול, ששי קשת, ליאורה ריבלין ועוד.

תרומתו של 'גשר' לתרבות התיאטרון הישראלית באה לידי ביטוי בכמה תחומים: משחק איכותי של צוות שחקנים מעולה, דוגמת סשה דמידוב ואחרים; רפרטואר מגוון של מחזות מקוריים ומתורגמים, קלאסיים ומודרניים, לרבות עיבודים; המחזות של סיפורים ורומנים ממיטב הספרות העברית; והעיקר – סגנון משחק ובימוי שיש בו תשומת לב מודגשת לא רק למשחק ולליהוק, אלא גם לשפת תיאטרון אפקטיבית מבחינת תפאורה, חלל הבמה ומיקומו של הקהל, תלבושות ותאורה. כל מחזה ש'גשר' מעלה, חשוב ורלוונטי ככל שיהיה, הוא קודם כול תיאטרון.

'גשר', מסתבר, אינו התיאטרון ה'רוסי' היחיד. במקומות שונים ברחבי הארץ, דוגמת חולון, אשדוד ובת ים, פועלות להקות רוסיות; חלקן בשפה העברית, רובן ברוסית. בעיקר כדאי לציין את תיאטרון 'מלינקי', שהוקם ב־1997 ביוזמת הבמאי איגור ברזין. מדובר בתיאטרון פחות יומרני מ'גשר', אבל לא פחות איכותי, עם תשומת לב מיוחדת ומודגשת למשחק ולמילה המדוברת. גם 'מלינקי' התחיל ברוסית ועבר לעברית. בין שאר המחזות שהוצגו כדאי לציין עיבודים לתיאטרון של סיפורים ורומנים מאת דוסטויבסקי, בשביס־זינגר ואלבר קאמי, ומחזות מתורגמים דוגמת 'וויצק' מאת ביכנר ו'הדוד וניה' מאת צ'כוב. גם 'מלינקי', דוגמת 'גשר', משלב בתיאטרון שחקנים ישראלים ללא רקע רוסי, ו'מתאזרח' לאט־לאט בהוויה הישראלית. התיאטרון הציג עד לפני כמה שנים בבמות שונות באולמות קטנים, וכיום זוכה למשכן קבוע, במועדון התרבות בגן מאיר שבמרכז תל־אביב.

אין כוכבים

אין ספק שהפרק הרוסי בתיאטרון הישראלי הוא אירוע חשוב ומרכזי בתרבות התיאטרון הישראלית. לא רק מהבחינה המעשית שאין לזלזל בה – תיאטרון לקהל דובר רוסית שעדיין חי את שפת האם והתרבות שלו, כפי שהיה מאז ומתמיד בעליות שונות בתולדות היישוב והמדינה. התיאטרון הרוסי, ובעיקר כשהוא משחק בשפה העברית, תורם לתיאטרון הישראלי ולקהל לא מעט. מדובר בתיאטרון איכותי, ובחוויה אסתטית לאוזן, לעין ולנשמה. זהו תיאטרון שאין בו 'כוכבים' ושחקני משנה, כאן כולם עושים תיאטרון. הרפרטואר איכותי ואינו 'מגויס' באופן תכליתי ופשטני למאבק פופוליסטי שבין 'שמאל־ימין', 'אשכנזי־מזרחי' או 'דתי־חילוני'. כאן – כולם בני אדם.

עם זאת, נראה לי שהתיאטרון הרוסי, ובעיקר 'גשר', יכול היה להרחיב ולגוון את הרפרטואר המקורי. כך למשל יכול היה להציג את מחזותיו של נסים אלוני, כמו 'הצוענים של יפו'; או מחזה בשם 'ימים של זהב' מאת שלמה שבא, שכאילו נועד מלכתחילה ל'גשר', העוסק בעולים מרוסיה בימים ההם, המנסים להשתלב בחיים ובעיקר בתיאטרון העברי.

עם מבט לעתיד, ניתן לשער שבעוד כשנת דור ילך ויצטמצם הניחוח הרוסי המיוחד של 'גשר' ותיאטראות רוסיים אחרים; אלא אם כן הדור הבא של הבמאים והשחקנים ימשיך את המסורת של האבות המייסדים, יעשיר ויגוון את הרפרטואר המוצג, וישמש מודל לשחקנים ישראלים ממוצא שונה, לא רק ממוסקבה ואודסה, מבחינת השפה, סגנון המשחק, התרבות והפולקלור, ויעודד אותם לעלות על ה'גשר' שלהם.

ספרו של פרופ' בן־עמי פיינגולד, 'השואה בדרמה העברית', 
ראה אור לאחרונה בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-גיליון ויצא תשע"ג - 798, העליה מברית המועצות: תמונת מצב ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: