בתוך סופר אחד / גלית דהן קרליבך

מתברר שגם בתוך כותב אחד מוכשר יכולים להתרוצץ שניים: סופר נפלא וסופר כושל שכתב את הספר הנוכחי

בתוך אדם אחד

ג'ון אירווינג

מאנגלית: ניצן לפידות

זמורה־ביתן ומודן, 2012, 478 עמ'

אתחיל מהשורה התחתונה: ספרו החדש של ג'ון אירווינג, אחד מן הסופרים האהובים עליי ביותר, אינו מומלץ לקריאה.

בכותבי שורות אלו מהדהדת במוחי המילה 'בוגדת', שהרי לא נעים לדבר סרה בסופר אהוב, אך קשה יותר המחשבה שמישהו שאינו מכיר כלל את ספריו המוקדמים יניח את ידו על ספר זה, שאינו מייצג קמצוץ מכישרונו של אירווינג, והולם, לצערי, את הקלישאה 'זקנתו מביישת את בחרותו'.

עלילת הספר מסופרת מעיניו של בילי אבוט, נער רגיש בעל ליקויי דיבור, ומגוללת את סיפור התבגרותו בפרסט סיסטר, עיירה קטנה בוורמונט. בילי חי עם אם קשוחה ושמרנית שאיננה מוכנה לגלות לו פרטים על אודות אביו. התנהגותה של האם גורמת לבילי לייחס לאביו העלום את כל התכונות הגרועות שבהן הוא ניחן, ביניהן גם נטיותיו המיניות, מה שממלא אותו ברגשי אשם ובושה.

סיפור התבגרותו של בילי כולל מסע התאהבות נרחב: במיס פרוסט, הספרנית גדולת הידיים (פרט שחשיבותו מתבררת רק לאחר זמן מה), ובספרים שהיא משאילה לו, באביו החורג, ריצ'רד אבוט, במאי ומורה לתיאטרון, ובקיטרידג', נער יפה תואר ואלים (העוסק, כמובן, בהתאבקות, נושא מרכזי החוזר ברוב ספריו של אירווינג), שבילי מוצא את עצמו נמשך אליו ונדחה ממנו בו זמנית.

ספריו של אירווינג תמיד יאוכלסו ביתומים מבולבלים. מתוך הסרט 'אוליבר טוויסט'

פרסט סיסטר היא עיירה משמימה ומפוהקת, שעיקר העניין שבה בא מהצגות החובבים שאותן מביים ומלהק ריצ'רד אבוט, אביו החורג של בילי. וכך, על רקע שנות החמישים השמרניות־משהו, מתנהלת משפחתו הלא רגילה של בילי: אמו אינה מצליחה לתפקד כאם לבן מתבגר וסולדת ממנו, וסבו, הארי, בעל מנסרה ומחסן לעצים, מוכן לקבל מחתנו רק תפקידים נשיים, ולעלות לבמה כשהוא מחופש לדמויות נשיות בלבד, מה שמהווה צעד מטרים בבחירות האהבה של נכדו בילי.

כילידת עיירה בעצמי, אני חובבת עיירות נידחות. דווקא שם, במסגרת המשפחתית והשכונתית המצומצמת, נוצרות הדרמות הגדולות. מיקום העלילה בעיירה כזו תמיד מושך את הלב, ולו רק בגלל ערמת הטיפוסים שמסכימה לעשות הכול כדי להפיג במעט את השגרה החונקת של העיירה שאינה מסוגלת לסבול חריקות וחריגות (במקרה זה, נטיות מיניות שונות).

למרות שניתן לדלות "נושאים" מתוך עלילותיו האחרות של אירווינג, קשה מאוד לתקצר ולתמצת את ספריו. ייחודה של כתיבתו מתבטא בחיבתו למשפחות שבורות ולדמויות שונות ומשונות הכוללות דובים.

אך דווקא בספר הנוכחי ניכר שהעלילה נושאת כותרת, והדבר אינו מיטיב עם הספר.

"נושא העלילה" בספר זה הוא ההומוסקסואליות, ולמרות מטענו של הנושא (לא רק בחברה היהודית, אלא גם באמריקה של שנות החמישים השמרניות), יכול היה אירווינג, בכישרונו המוכח, לכתוב על הנושא באמצעות המשפחה הפגומה שיצר ודרכה לתהות ולהעלות שאלות על ההומוסקסואליות כגנטית־ביולוגית או סביבתית, על הקשר בין הנטייה המינית של הגיבור לבין התבגרותו ללא אב, על האפשרות לקיומה של נטייה כזו דווקא בסביבה שכל כך דחתה את הרעיון ועוד. אלא שבספר הנוכחי הוחמץ הנושא.

דווקא בספר אחר שלו, 'העולם על פי גארפ', מטופל הנושא בצורה מוצלחת ומרתקת. ספר זה עוסק בחד הוריות ובזהות מינית, תוך שהוא מאיר בחמלה אמיתית את שלל הדמויות שמאכלסות את הספר. ב'בתוך אדם אחד', למן ההתחלה נראה היה שהעלילה מואצת ומוסטת לעבר סוף כלשהו, בלי להתחשב בדמויות שבדרך, ובה בעת, ללא כל הצדקה, מעניק המחבר תחושה שסודות גדולים רוחשים ומבעבעים מתחת לפני השטח, ולא כך הוא. נקודה נוספת, שלילית בעיניי, היא ההתעסקות החולנית במין על שלל סוגיו ותנוחותיו, ולפרטי פרטים, עד שאפילו אוזניי נשרפו עד לאפרכסת.

סופר של עלילה

ג'ון אירווינג הוא מספר נפלא. בקלות אפשר לדמיין אותו חי בתקופה עתיקה מאוד, לבוש בטוגה או במה שזה לא יהיה, עובר מכפר לכפר ומספר את עלילותיו השבורות על יד מדורה. סגנון הכתיבה שלו אינו מבהיק ומהוקצע ולא ניתן לצטט מספריו, אך דווקא בזה מצוי כוחו, שכן אירווינג הוא סופר של עלילה. כל מי שקרא את ספריו האחרים (והנפלאים) של אירווינג, יודע שהצנזור שלו חי חיי בטלה. אבל שם, לפחות, גם ההסברים, עודף המילים ופרטי הפרטים אינם גורעים מהסיפור עצמו.

ספריו הטובים של אירווינג מאופיינים בשלל דמויות שונות ומשונות. הם תמיד יאוכלסו ביתומים מבולבלים (כיאה לסופר שדיקנס הוא החונך הרוחני שלו, כפי שאירווינג אמר בעצמו לא פעם), בדמויות המתלבטות לגבי זהותן המינית, בנשים אסרטיביות ובדובים. מה שמאפיין מאוד את כתיבתו הוא היעדר תחושת הנורמליות, ונוכחותה של תחושת סף הידיעה שבכל רגע עלול לקרות משהו, שהטרגי נמצא מעבר לסיבוב: רק הושט היד וגע בו.

בכל ספריו מפרק אירווינג את כל מה שנראה פשוט ומובן. ב'מלון ניו המפשייר', לדוגמה, משתכנים ילדי המשפחה במלון, בסמוך לדירותיהן של נערות הליווי האוסטריות. מנהל המלון, אגב, הוא פרויד, יהודי ניצול שואה וחברו הטוב של אביהם. ב'תפילה לאוון מיני', אנחנו מכירים את אוון הקטן, דמות של ספק ילד ספק קדוש, ילד שבקלות יכול היה לשמש כילד הכאפות של הכיתה. אך אירווינג לוקח את הנער הקטן ומרומם אותו לדרגת קרבן קדוש, שאפילו הוריו פוחדים ממנו מאוד. ב'תקנות בית השיכר' אנחנו מתוודעים לבית יתומים בניהולו של דוקטור לארץ', המבצע הפלות לא חוקיות בתקופה שבה זה היה אסור, מתוך מניעים אידיאולוגים.

אפשר לחלוק על דרך השקפתו של אירווינג, אבל הנושאים המוכרים עד לזרא תמיד מקבלים בספריו תפניות מעניינות ונקודות עניין אחרות.

נראה שלמרות שבאתי לקלל יצאתי מברכת. ולכן, כסנגורית, אני מציעה לכל מי שטרם התוודע לג'ון אירווינג, שייגש ויקרא את ספריו המוקדמים ויכיר סופר נפלא. את הספר הזה, אפשר, לעת עתה, לדחות לפעם אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויצא תשע"ג - 798, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: