בעיני רחל / גילי זיוון

הרומן ההיסטורי של יוכי ברנדס על התקופה שעיצבה את עולמנו הרוחני אינו חף מפגמים ספרותיים, אך עטור הישגים מרשימים. חכמים כבני בית בסלונכם

הפרדס של עקיבא

יוכי ברנדס

כנרת, זמורה־ביתן, תשע"ב 2012, 563 עמ'

ספרה החדש של יוכי ברנדס, 'הפרדס של עקיבא', הוא רומן היסטורי מרתק שבמרכזו ניצבת דמותו של רבי עקיבא. הקוראים מלווים את ר' עקיבא מהימים שבהם היה עדיין עקיבא, רועה הצאן העני והבּוּר, ועד הפיכתו לגדול חכמי הדור, למנהיג שהוביל למרד בר־כוכבא על תוצאותיו הטרגיות. סיפורו של רבי עקיבא מסופר על ידי רחל אשתו, בת כלבא שבוע, שאוהבת ומעריצה את עקיבא בראשית דרכו אך גם מתייסרת מהכרעותיו המאוחרות. לצידו של רבי עקיבא מתוארות דמויותיהם המגוונות של החכמים שפעלו בדורו ונשותיהם (בעיקר מרשימה היא דמותה של אמא שלום). חכמי ישראל מתוארים כבני אדם משכמם ומעלה וכמי שמוטרדים מגורלו של עם ישראל, אך גם יצריים מאוד, חרדים למעמדם, פוגעים ונפגעים.

על בסיס מאות שברי הלכות, אגדות ומדרשים רקמה ברנדס עלילה סוחפת, מרגשת ומעוררת תובנות חדשות. כמו כל רומן היסטורי טוב, מבעד לסיפור המתח בוחרת המחברת לומר לנו גם כמה דברים על עצמנו.

קראתי את "הפרדס" של יוכי ברנדס בנשימה עצורה ובהנאה גדולה. מה ריתק אותי בספר שאת עלילות גיבוריו כבר הכרתי מהתלמוד והמדרשים, כמו גם את סופם הטרגי?

דומה שכמה וכמה חוויות היו שזורות בקריאת הספר: לצד ההיסחפות אחר סיפור מתח טוב, הגדוש הפתעות ומהפכים בעלילה, לצד העניין שעוררה בי פרשנותה הפסיכולוגית והלאומית של ברנדס לכמה מהסיפורים התלמודיים המכוננים, ובנוסף למשמעות האקטואלית של הסיפור (כמו  שאלת מקומן של נשים בעשייה ההיסטורית והתורנית, מעורבותם של רבנים בהכרעות מדיניות וצבאיות, שאלת גבולות חירותו של הדרשן ועוד) נהניתי מהסיפור כאילו לפניי כתב חידה.

לצד המעקב אחר סיפור העלילה, הייתי עסוקה בחפירה ארכיאולוגית שמטרתה הייתה לאתר בכל פעם את המקור שעליו התבססה ברנדס בעיצוב הדמות או בבניית הדיאלוג. לא רצתי למדף הספרים, ולא הקשתי ב'גוגל' תוך כדי קריאה (למען האמת קראתי את הספר בשלושה ימי חופשה קסומים על החוף בכרתים), תרגיל החשיפה והגילוי נעשה מעצמו.

כך למשל, כשהגעתי לעמודים שבהם עולה בין השאר שאלת גבולות חירותו הפרשנית של הדרשן, תוך שהמחברת מדגימה את שתי השיטות כמתח אישי בין ר' ישמעאל, הדוגל בפרשנות צמודת פשט, לבין ר' עקיבא הדרשן הנועז (ראו עמ' 223־224), נזכרתי כמובן בספרו של הרב פרופ' השל בספרו 'תורה מן השמים' המתאר את שתי השיטות – זו של ר' ישמעאל, שכולה צניעות מחשבתית וזהירות, וזו של ר' עקיבא, שמבקשת להפליג אל מעל ומעבר. זו המתהדרת בבהירות וישירות לעומת זו שנהנית מעמקות הרעיון ולא פעם אלמנטים של פנטזיה אחוזים בה.

כאשר מתארת ברנדס את המאבק סביב 'תנורו של עכנאי' (אחד התיאורים המרגשים והיפים בספר), לא יכולתי שלא לשמוע באוזני רוחי את הסיפור התלמודי בבבא מציעא נט, ב, ולא יכולתי שלא להיזכר בניתוחו המאלף של פרופ' אבי שגיא בספרו 'אלו ואלו –  משמעותו של השיח ההלכתי', שבו הוא מנתח לעומק את עמדתו של רבי אליעזר 'המסורתן' לעומת עמדתם של חכמים.

בעולם החכמים האישה היא ה'אחר' המוחלט. יאן ורמר, 'נערה עם ענק פנינים'

פתרון לא משכנע

אפשר לומר שהייתה לי חוויה הפוכה לזו של הסופרת. היא למדה מקורות וקראה מחקרים ועליהם – בתוספת פרשנותה האישית – בנתה רומן היסטורי־פרשני מרתק, ואילו אני הקוראת הייתי עסוקה בגילוי חומרי הגלם של ברנדס, תוך שאני שואלת את עצמי על בחירותיה הפרשניות והספרותיות. בעוד ברנדס הניחה שכבה על שכבה, שקף על שקף, עד שעיצבה את הרומן המרתק הזה, אני קילפתי את השכבות ונהניתי לזהות את המקורות לפרשנותה, ושוב לשים מהר את כל השקפים בסדר שסידרה אותם ברנדס וליהנות מהסיפור כאילו מעולם לא ידעתי את סופו.

היו רגעים במהלך קריאת הספר שבהם אותגרתי מהחומרים שעוד יבואו לידי ביטוי בסיפור.

חשבתי כיצד תכניס ברנדס את "ארבעה שנכנסו לפרדס" לתוך העלילה, כיצד תסביר את המהפך שהתרחש בלבו של אלישע בן אבויה (אחד מגיבוריה המשניים המעניינים של ברנדס), ומה תעשה הסופרת במיתתו האכזרית של ר' עקיבא וחבריו המוכרת לנו מהתלמוד, מהמדרשים ומפיוטי "עשרת הרוגי מלכות". כשהגעתי לפתרונות הספרותיים שבחרה ברנדס לשאלות אלו ואחרות נהניתי על פי רוב מהדרך שבה שילבה ברנדס מקורות תלמודיים שכאלה אל תוך הרומן הקולח בתחבולות ספרותיות שונות.

עם זאת, יש לציין כי היו גם כמה פתרונות ספרותיים שפחות אהבתי. כך למשל בחרה ברנדס להתמודד עם חידת שלושת הסיפורים השונים על זהותה של אשת ר' עקיבא על ידי שזירת כל המקורות השונים והסותרים לסיפור אחד שיש בו מוקדם ומאוחר (הסיפור על ר' עקיבא שמתחיל ללמוד כשהוא בן ארבעים ויש לו כבר בן בוגר, כנראה מאשה שאינה בת כלבא שבוע, מופיע באבות דרבי נתן נוסח א, ו, וראו הערה 5 בספרו של בני לאו 'חכמים' כרך שני, עמ' 244; הסיפור על בת כלבא שבוע המתאהבת ברועה עדרי אביה מופיע בבבלי כתובות סב, ב ובאבות דרבי נתן ו, ב – שם היא מופיעה בשם רחל; והסיפור על אשת טורנוס רופוס – בעבודה זרה כ, ב, וכן נדרים דף נ, ב).

כך 'זוכה' ר' עקיבא של ברנדס לשלוש נשים: את הראשונה שילדה לו בן הוא נוטש לטובת בת כלבא שבוע, אך גם זו תיזנח בקרן זווית עת יתאהב ר' עקיבא בסוף חייו באשת הנציב הרומי. דומה כי הפתרון המשולש אינו משכנע מבחינה ספרותית. הייתי מעדיפה פתרון פחות הרמוני ויותר הולם לדמותו של ר' עקיבא, כפי שהיא מצטיירת מהמקורות ומסיפורה של ברנדס עצמו.

גם פענוח סודו של הפרדס בסוף הסיפור, כראייה על זמנית הפורסת את כל תולדות עם ישראל (עמ' 354־357), היה נראה בעיניי פשטני מדי ורחוק מלמלא את הציפיות שהסופרת יצרה בקהל קוראיה כבר בשמו של הספר, אם כי יש בו הסבר למהפך האידיאולוגי והפוליטי שעובר ר' עקיבא, אביו הרוחני של מרד בר־כוכבא.

זאת ועוד, דומה כי הכרעתה של הסופרת לפענח את סוד הפרדס עד תום, עד כי לא נותר דבר למחשבתם ולדמיונם של הקוראים (כך למשל התיאור הפלסטי של אימי השואה, עמ' 356), סלקה את המסתורין שברנדס בעצמה היטיבה לשמר כמה עמודים קודם לכן (עמ' 285).

שלושה קוראים לפרדס

למרות נקודות ביקורת אלו אין ספק כי ספרה של ברנדס מחולל מהפכה מבורכת בספרות הישראלית. ראוי להזכיר את שלושת ההישגים הגדולים בעיניי של הספר הקריא הזה.

בחירתה של ברנדס לכתוב את הסיפור המרתק של המאה השנייה מזווית ראייה שכה חסרה במקורותינו: מנקודת מבטה של הדמות הנשית – הלוא היא רחל אשת ר' עקיבא, שקולה כל כך חסר בסיפור המדרשי והתלמודי. לא רק שיש כאן תיקון לדמותה הכנועה והקרבנית של רחל, ההופכת בספר לדמות מורכבת יותר שיש בה כניעות וויתור לצד עמידה על שלה, אלא שבחירתה הספרותית של ברנדס לכתוב דרך מבט עיניה של רחל מאפשרת לה לכתוב מבחוץ ומבפנים בו זמנית.

אשת רבי עקיבא, כמו נשותיהם של שאר החכמים, הן ה'אחר' המוחלט. היא מחוץ לבית המדרש, אך היא גם זו שהניעה אותו לעזוב את חייו הקודמים כרועה ולהתחיל ללמוד בגיל מבוגר. היא קרובה לבית המדרש אך גם מרוחקת, מה שמאפשר לה להציג מבט אוהב כלפי בית המדרש אך בו זמנית גם מבט ביקורתי עד כדי כאב. דומה כי לא אטעה אם אומר כי זהו מבטה של ברנדס עצמה, שאהבתה לדמויות חכמינו לא גורמת לה לבטל את ביקורתה על הטעויות הטרגיות שהם עשו גם אם חלקן נעשה בתום לב ולשם שמים.

ההישג השני הוא הפיכתם של גיבורי התלמוד לבני בית בסלון של המשפחה הישראלית.ספרי עיון שונים, ביניהם סדרת 'חכמים' של הרב ד"ר בני לאו שהוזכרה (על הכרך השני בסדרה כתבה ברנדס בדברי התודה שהפך עבורה ל"אבן יסוד שעליה בניתי קומות משלי") ניסו לעשות זאת, אך מה שלא יכול לעשות ספר עיון, ויהיה קולח ושוטף ככל שיהיה, בא הרומן ומשלים.

יש הטוענים כי קוראים שאינם בעלי היכרות מוקדמת עם המקורות התלמודיים והמדרשים עלולים לחשוב כי הסיפור על־פי פרשנותה והמצאותיה של ברנדס הוא הוא הסיפור בה"א הידיעה של חכמינו, ולא פרשנות אפשרית אחת מני רבות. אינני מודאגת מכך.

ישנם שלושה סוגי קוראים: הראשון, הקורא המשכיל המכיר חלק מהסיפורים שעליהם בונה ברנדס את הרומן. קורא זה מבין היטב כי זו היא פרשנותה של ברנדס למקורות. הוא נהנה להסכים איתה בסוגיות שונות ומאותגר לוויכוח בחלקים שבהם הוא חולק על פרשנותה. השני, מי שלא קרא מימיו דבר וזה לו המפגש הראשון עם חכמי יבנה ובני דורו של ר' עקיבא, הרי שייתכן שללא ספרה של ברנדס גם את הידע הזה לא היה לו, ואשרי הכותבת שזיכתה את הרבים. קורא שלישי, בדומה לקורא השני, גם לו זהו מפגש ראשון עם תקופה ואישים שלא הכיר, אך שלא כקודמו אין הוא מסתפק בספר זה מכיוון שסיפורה המרתק של ברנדס מעורר בו תשוקה להיפגש עם המקורות שמהם בנתה את סיפורה ואף לקרוא פרשנויות אחרות לדמותם של חכמים. במקרה זה מתרבות זכויותיה של הסופרת שהציתה את התשוקה לתורה בלב קוראיה.

ההישג המרגש ביותר מבחינתי היה כוחה של ברנדס לקחת סוגיות הגותיות קשות ומורכבות, העומדות בתשתית קיומנו, ולהפוך אותן לרומן סוחף ומרגש. כך, סוגיות כמו המתח בין שמרנות לחדשנות, בין מסורתניות ליצירתיות, בין ייחודו של עם ישראל לבין הרצון להנחיל את האמת (התורה) לכל באי עולם, או שאלת הפיכחון הריאל־פוליטי מול הלהט הפטריוטי־משיחי –  הופכות בעיצובה האמנותי של ברנדס לסיפור מתח שכל אחד ואחת יכולים להתחבר אליו.

כך למשל, באחד משיאי הספר, מתארת ברנדס התכנסות של כל תלמידי הישיבה "באולם הגדול" כשהם "צופים בוויכוח חי שמנהלים ביניהם חכמי יבנה". ר' יהושע מציג את השאלה הבאה: "'ה' מִסִּינַי בָּא' – וכי א־להינו בא מהר סיני? הלוא הוא בא אל הר סיני. מדוע אפוא התורה אומרת 'ה' מסיני בא' במקום לומר 'ה' לסיני בא'?" (עמ' 117).

ואז, בעשרת העמודים הבאים מתארת ברנדס את המתח האישי ואת המתח האידיאולוגי שבין שתי התשובות הניתנות לקושיה הפרשנית־דקדוקית שמציג ר' יהושע. היא חושפת את העולמות הרוחניים השונים של ר' ישמעאל ור' עקיבא המייצגים שתי אסכולות: זו האוניברסלית המדגישה כי התורה נועדה לכל באי עולם וזו המדגישה את ייחודו של עם  ישראל ואת שייכותה של התורה לו בלבד.

יכולתה של ברנדס לקחת מחלוקת פרשנית על פסוקי 'וזאת הברכה', שהיא כה רחוקה מהווי הרחוב הישראלי, ולהפוך אותם לדרמה אנושית ותיאולוגית רווית מתח ותשוקה, ולמחלוקת בעלת השלכות מדיניות הרות גורל שנקראת בנשימה עצורה, היא סגולתו של הספר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויצא תשע"ג - 798, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: