בין חירוף לטירוף / שלום רוזנברג

גבורה איננה נמדדת במידת הכוח אלא בהכרת הסיכון ובהתמודדות איתו. הקו שבין מסירות נפש להתגרות במוות

מהי גבורה? באחת ממסותיו משתף אותנו ישעיהו לייבוביץ' ז"ל בהרהוריו בנושא זה (לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, עמ' 67־62). ליבוביץ' פוסל לחלוטין את מושג הגבורה הרגיל. נוסעי הצלב, הקוזאקים הפרוגרומיסטים ואף אנשי ה־ס"ס – "האם לא היו אלה גיבורי מלחמה?" לא! עלינו לחזור לאידיאל הגבורה של איש האמונה: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו". גיבור הוא האדם המסוגל לשלוט על השאיפות האגואיסטיות שבתוכו: התאווה, הקנאה, הכבוד.

אף אם לא נסכים עם כל דבריו של ליבוביץ', נהיה חייבים לקבוע שלכאורה הגבורה היא מושג ניטרלי מבחינה ערכית. היו גיבורים צדיקים ורשעים, טהורים וגם טמאים. התרבות האנושית רוויה בפולחן ה'גיבור' והכוח, למן המיתולוגיה ועד לטלוויזיה ולאינטרנט, למן נמרוד גיבור הציד (בראשית י, ט) ועד לסופרמן. האלים, קל וחומר האֵלות, אוהבים את הגיבורים והחזקים, וכמובן את היפים. הלוא הם היצורים הקרובים ביותר אל האלים. ואכן, בניגוד לדברים אלה צועקים הפסוקים הקלאסיים שבתהלים בתמימות רבה (קמז י־יא): "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה. רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ". שוב מעין שלילת הגבורה.

התרבות רוויה בפולחן ה'גיבור'. סופרמן

האמנם צדק ליבוביץ'? האם עלינו לשלול את הגבורה כערך? כן ולא. וזאת, קודם כול, כי מילה זאת עלולה להטעות. יש לוחמים חזקים המנצחים, ולמרות זאת הם אינם גיבורים. הלוחם המפעיל את כוחו העדיף נגד חלשים אינו ראוי לתואר גיבור. מעצמה המכניעה ב"חמקנים" מדינה חלשה הוכיחה כוח ועוצמה, אולי ערמה ותחכום, אך עדיין לא גבורה.

זה ועוד. אנו יכולים להצביע על שני סוגי לוחמים נוספים, המחרפים את נפשם למות אך אינם גיבורים: כוונתי לעיוור ולמטורף. הראשון הוא הסהרורי ההולך על פי התהום מבלי להרגיש את הסכנה שבמעשיו. השני הוא המתעלם מן הסכנות ומדלג עליהן, מפני שאיבד כל בקרה במעין 'אמוק', לא של 'חירוף' אלא של 'טירוף' נפש. הטרוריסט המתאבד אינו גיבור. הוא שיכור מִיין השקרים ואולי אף מסומם. הוא מטורף מעיוות העולם ששמו בפניו, שכשיכור רואה לפניו לא בני אדם אלא שדים שעליו לרצוח. ואולי הוא השתכר מהמפתח לעולם הבא, שבו ייהנה ממטעמי העולם הזה של המערב השנוא עליו.

העיוור והמטורף אינם גיבורים. גיבור הוא האדם שמודע למציאות האמיתית, למצבו ולסכנה שלפניו, ולמרות זאת מחרף נפשו למות. דווקא הוא מוכיח אז כי לא רק בכוח יגבר איש. מתקיים לפעמים פרדוקס מופלא. דווקא מי שמפחד ומבין את המציאות כפי שהיא הוא גיבור.

עתה יכולים אנו לחזור ל'דרך האמצע' של הרמב"ם שהעסיקה אותנו רבות ברשימות האחרונות. אמנם כן, כדברי ליבוביץ' 'גבורה' היא התגברות האדם על יצריו. אלא שכדברי הרמב"ם במבואו ל'אבות', הגבורה היא שביל שבשני צדדיו שוכנים שני יצרים "המתמחים" במלחמות: מחד – 'יצר' הפחד העלול לשתק אותנו ברגעים הקריטיים, ומאידך – 'יצר' ההרפתקנות וההעזה הבלתי אחראי, המביא את האדם להמר על חייו הימורים אבסורדיים ומיותרים. מתוך כך, "הגבורה ממוצעת בין המסירה [ההתמסרות] לסכנות ובין רוך הלבב", הפחד.

אכן בספר דברים, בפרקים על המלחמה, מתווסף ל'שמע ישראל' הקלאסי 'שמע ישראל' אחר הפונה לעם היוצא למלחמה (כ, א־ג): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם“. כרקע, מוזכרת בפתיחת הספר טראומת המרגלים: “אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ“ (א, כח־ל). אנו מצווים על הגבורה!

עדיין לא. הרמב“ם מדריך אותנו לעיין בגבול השני של הגבורה: “והרבה פעמים יטעו בני אדם… כמו שיחשבו המסירה לסכנות – מעלָה [כלומר: מידה טובה], ויקראו המוֹסרים עצמם לסכנה ‘גיבורים‘ וכשיראו מי… שמוסר עצמו לסכנות… למיתה בכוונה, ופעמים יינצל במקרה, יחשבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גיבור“.

גבורה יהודית איננה הגבורה הקוראת למלאך המוות כדי להתגרות בו או לשחק כנגדו ברולטה שלו. העיוורון ההתאבדותי אינו גבורה אלא פשע ויצר רע. דווקא הניצחון עליו הוא מרכיב הכרחי של הגבורה היהודית. המעפילים שלא שמעו למשה הם סמל לאובדן הממד הזה.

אכן, בנוסף לקרבות שבחוץ, נלחמים אנו במלחמה המתקיימת בעולמנו הפנימי, היא מלחמת היצר, אולי מלחמת התשה תמידית. כפי שלימד ליבוביץ‘, גם שם יש גיבורים. גיבור הוא השומר/ת על הנאמנות בברית הנישואים. גיבור, כפי שלימדה אותי אשתי הפסיכולוגית, הוא האדם המסוגל להתגבר על הדיכאון שבו הוא שרוי. גיבור הוא מי שנלחם בייאוש. ואכן, לימד אותנו המקרא שכישלון במלחמת היצר עלול להשתקף במלחמות ההיסטוריות: “טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר“.

האינטואיציה העממית קישרה בין ‘גבורה‘ ל‘גבר‘. זאת גבריות הגנרלים שפעמים רבות, אז ובימינו, במקום לקדם את פני האויב עסקו בכיבוש נשים. סמל לקטסטרופה זאת הוא שמשון, הגיבור שלא יכלו לו אויביו, אך נפל בידי אישה. הקטסטרופות שה‘שמשונים‘ לא מנעו היו חייבות לבוא לידי תיקון בדמם של חיילים רבים שהקריבו את חייהם כדי לשמור על העם והמדינה. על כך נאמר “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ“ (כג, טו).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-גיליון ויצא תשע"ג - 798, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: