אבידן ופושקין בפישקא / רחלי ריף

קהילה תוססת של צעירים ממוצא רוסי מארגנת פרויקטים חברתיים ופעילויות תרבות מגוונות – מאמנות וקולנוע, דרך סדנאות כתיבה וסיורים היסטוריים ועד חגים יהודיים. גם הישראלים מגיעים

על גדר עשויה דלתות בבית ה'פישקא' בתל־אביב מוצגת תערוכת גילופי עץ, שעליה עמלו במשך שנה עולים מבוגרים ממוצא רוסי במסגרת הפרויקט 'ארט אוף טיים'. הפרויקט, שאותו ליוו צעירים ילידי הארץ וילידי חבר העמים, שם לו למטרה ליצור חיבור בין־דורי ובין־תרבותי.

בשל ההקשר הזה תופסות את עיניי שתי יצירות מהתערוכה, המחדדות קשיים וקונפליקטים רבי שנים בקרב העולים. האחת היא גילוף פניו של דוד בן גוריון, זה שדגל במדיניות כור ההיתוך, ששאפה למחוק את התרבות והמסורת של העולים בראשית ימי המדינה כדי ליצור תרבות ישראלית־צברית אחידה; ולצדו גילוף דמותו של משה רבנו האוחז בספר התורה, שכנראה מסמל את היהדות והדת שדוכאו במשך שנים תחת המשטר הקומוניסטי ששרר בברית המועצות לשעבר, את החילון שנהג שם ושגרם לעלייה להיות חילונית ברובה הגדול, וגם את היחס הלא קל של מוסדות הדת לעולים, בייחוד בשאלת בירור יהדותם.

בכתבה שנעשתה על התערוכה לערוץ 3 בכבלים מרואיינת אישה מבוגרת שהשתתפה בפרויקט, המסבירה את תהליך היצירה שעברה במשך השנה. בדבריה היא קולעת בצורה כואבת לרחשי האדם המזדקן שנותק ממולדתו ומהתרבות שעליה גדל, כשכל שהוא רוצה זה להרגיש שייך. "הקרש הזה שותק, לא זז, לא משתנה", היא אומרת בהתייחסה לחומר הגלם שממנו יצרו. "קשה מאוד לשנות את הצורה שלו. אבל כאשר הוא משנה את הצורה, הוא מתחיל לחיות". ואז, במשפט מרגש ומכמיר לב היא מוסיפה: "הפרויקט נותן לי חיים. אני לא רוצה להישאר רוסייה, ולא רוצה להיות עולה חדשה. אני רוצה להיות ישראלית". האם יש לאישה זו, מבוגרת, בעלת מבטא רוסי ומנטליות שלא מכאן, סיכוי לשנות את צורתה? האם היא צריכה לעשות זאת? האם יש לה סיכוי להרגיש ולהיות ישראלית?

חיבור בין־דורי ובין־תרבותי. סדנת גילוף בעץ
צילום: סופיה ד. סלונים

החלוצים דיברו רוסית

'ארט אוף טיים', שבמסגרתו מתקיימים גם מועדון קולנוע, משחק טריוויה וסדנת כתיבה לקשישים, הוא רק אחד מבין פעילויות ופרויקטים רבים שמפעילה ה'פישקא' (סלנג: 'ייחודיות', התמצית שיש בכל אחד מאיתנו), ארגון קהילתי ועמותה המקדמת יוזמות חברתיות ופרויקטים, חיי קהילה ופעילות רב־תרבותית בקרב צעירים דוברי רוסית.

"זו קהילה של חבר'ה צעירים ויצירתיים שעוסקים בתרבות ובחברה ומנסים לשנות את העולם סביבם", אומרת ריטה ברודניק, מייסדת ומנהלת הפישקא. "הקהילה קמה לפני חמש שנים. לפני שנתיים הפכנו לעמותה, ולפני שנה שכרנו מקום נהדר בגבול יפו תל־אביב, שמשמש לנו בית. המקום הוקם מתוך הבנה שצעירים מהמגזר הרוסי הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית בכל מיני מובנים – בהיי־טק, באקדמיה ובתחומי התרבות, ודווקא בתחום החברתי וההתנדבותי הם הכי פחות מורגשים. חיי קהילה לא היו קיימים כלל במגזר הרוסי. הצורך לדברים האלו היה גדול, ואנחנו מילאנו את החסר.

"זה כך בכל העולם. לא מזמן פנו אלינו כמה קהילות מארה"ב כדי ללמוד מהניסיון שלנו. הם נמצאים במקום שבו אנחנו היינו לפני שלוש שנים. מתפתחת בעולם זהות יהודית־רוסית קהילתית, דווקא בהקשר היהודי ובעשייה החברתית וההתנדבותית. בארץ אנחנו מתכננים לפרוס את האירועים שלנו גם לירושלים, לבאר־שבע ולחיפה. הרעב לקהילה גדול".

את מדברת על זהות יהודית. מה מקומה של היהדות בפישקא?

"המסורת היהודית ברוסיה הוכחדה בצורה שיטתית, ולכן הדורות הצעירים שהגיעו לארץ כילדים וכבני נוער רחוקים ממנה מאוד. אין להם מסורת מבית אבא שלחלקנו יש. אצלי הייתה נגיעה למסורת בדמות ארוחת ראש השנה וארוחת פסח, וזהו. ומה עושים בל"ג בעומר? ומה קורה בימים אחרים? אנשים צברים לפחות שמעו על זה, אנחנו אפילו לא שמענו. הפישקא הוא המקום היחיד שנותן אפשרות לצעירים שרחוקים מהדת והמסורת להבין מחדש מהם חגים יהודיים. זה חשוב גם בגלל נושא הגיור, שהוא נושא מאוד כאוב בקהילה שלנו. אנשים מרגישים ונמצאים בארץ כאזרחים לכל דבר, ואז הם מגיעים לרבנות ושם אומרים להם שהם אזרחים סוג ב'. אז גם רואים את הפערים המטורפים שיש בין הידע שלהם לבין כל המסורת המאוד שוטפת שיש לכל אחד כאן מגיל בית־ספר.

"אנחנו לא אורתודוקסים או רפורמים, אלא חילונים שהיו רחוקים מהידע ומהעשייה היהודית. הרצון הוא להתחבר למסורת, ולמצוא את הדרך שלנו לעשות זאת. זה אתגר גדול. אך למרות הריחוק הזה מהמסורת", מדגישה ריטה, "הזהות היהודית־רוסית חזקה מאוד, והיא ששמרה על הקהילה היהודית בברית המועצות".

בפישקא מציינים את החגים היהודיים, וכן חגים שנחגגו ברוסיה, כמו ראש השנה האזרחי ("ברוסיה זה חג משפחתי מאוד עם מאכלים מסורתיים, ממש לא בכיוון של מסיבות סילבסטר"). גם יום האישה הבינלאומי ב־8 למארס זוכה לציון. "יש לנו תוכנית חדשה שנקראת 'קבוצת מחוגים', ובמסגרתה חברי צוות לומדים בצורה מעמיקה חמישה מועדים מלוח השנה העברי, ודווקא מועדים שפחות ידועים, כדי להכיר אותם לחברי הקהילה", אומרת ריטה.

"כל חג נחגג בפורמט אחר לפי הפרשנות שאנחנו נותנים לו. אנחנו לא חוגגים בצורה אורתודוקסית־הלכתית, אבל הקהילה יוצרת בשביל עצמה, וכל אחד יכול לבוא ולהשפיע. לאחרונה הצטרפו לצוות שתי בנות שומרות מצוות, שרוצות לתכנן את קבלות השבת. הדיון כרגע הוא האם לעשות תפילה כזו או אחרת, איך מתחשבים בהן כדתיות, ואיך להביא את הדברים לכולם כך שלא רק הן ירגישו שייכוּת. יש דיון ער ותהליך שבו כולם יכולים להשפיע".

ריטה עלתה לארץ לפני 22 שנים, והיא אם לילד בשם איתן. העברית שלה מצוינת, ללא שמץ מבטא. אני שואלת אותה האם לדעתה בנה ירגיש קשר למוצאו הרוסי כשיגדל, או בעצם – האם הפישקא תהיה עדיין רלוונטית. "אני חושבת שכן", היא עונה. "אני מנסה להנחיל לו את התרבות הרוסית שעליה גדלתי. למשל, חשוב לי שיראה סרטים מצוירים או שישמע אגדות שאני אוהבת. יחד עם זה אני מבינה שהוא צריך לרכוש גם את הדברים מהארץ שלא גדלתי עליהם.

"המפתח הוא שילוב. אני רואה בני נוער, לא משנה בני כמה ולא משנה אם נולדו כאן או שעלו צעירים, שמתחילים לשאול שאלות קשות על המוצא שלהם בגיל ההתבגרות. ואז הם חוזרים לתרבות הרוסית שלהם. הם לא מכירים את התרבות הרוסית ומעולם לא פתחו פושקין, ובכל זאת הם מרגישים רוסים. כנראה שזה חלק מהבניה של הזהות. תפקיד המשפחה והקהילה הוא להיות הגשר בין התרבויות".

אין סכנה שבית תרבות לדוברי רוסית עלול להביא דווקא להתכנסות פנימה? להתנערות מהארץ?

"אני לא רואה את זה קורה, אנשים לא רוצים להסתגר. ההרגשה שנוצרו גטאות רוסיים־תרבותיים נשארה משנות התשעים. יכול להיות שזה קיים במקומות מסוימים מבחינה גיאוגרפית, אבל אלו שגרים במרכז וחשוב להם להיות מעורבים יהיו מעורבים בחברה הישראלית. למי שלא רוצה להיות מעורב שום דבר לא יעזור.

"בנוסף, גם צעירים ישראלים מגיעים אלינו, מה שמדגיש את החיבור. אנחנו יודעים לפי הנתונים בפייסבוק שיש לנו קהילה של 3,000 איש, כש־20 אחוז מהם ישראלים. חברים מביאים חברים, יש הרבה סקרנות, והאירועים והפרויקטים מאוד איכותיים, אז הם מגיעים. זהו ארגון שקם על ידי רוסים, אך הוא לא לרוסים בלבד. מן הסתם לאירועים שמתקיימים בשפה הרוסית לא יבואו ישראלים, אבל יש הרבה אירועים בעברית, או בכמה שפות. בשנה שעברה הייתה קבוצה של חבר'ה ישראלים שפנו אלינו כי רצו ללמוד רוסית, אז התארגן קורס ברוסית מדוברת. הייתי בשוק מהפנייה שלהם.

"יש לנו פרויקט שנקרא 'כרוניקוס' – סיורים היסטוריים ברחבי העיר תל־אביב. מספרים את סיפורה של העיר, והחברים מבינים שהחלוצים הראשונים דיברו רוסית, שתל־אביב נוצרה על־ידי אנשים שדיברו באותה שפה. זה יוצר תחושת שייכות של ממש".

חבר'ה רוסים־ישראלים קוראים שירה עברית וכותבים בעברית. 
לא בדיוק סדנת 
כתיבה רגילה
צילום: יוסי זליגר

רוצה מכות?

אני מגיעה לבית הפישקא בתל־אביב לסדנת כתיבה בעברית שמתקיימת זו השנה השנייה. על הבמה אישה ושלושה גברים, הלבושים בשחור וקוראים בתיאטרליות את כתבי דוד אבידן, נושא הסדנה הפעם. בקהל כעשרים צעירים, רובם ממוצא רוסי, אך יש גם לא מעט ישראלים. לאחר מופע ההקראה האבידני, שנמשך כחצי שעה במקצוענות מרשימה של בימוי, משחק והפקה, יכתבו כולם במשך כחמישים דקות, ולאחר מכן יקריאו את שכתבו. חלקם ילידי הארץ, חלקם עלו בעלייה הגדולה של שנות התשעים, חלקם עלו לא מזמן. חבר'ה רוסים־ישראלים קוראים שירה עברית וכותבים בעברית. לא בדיוק סדנת כתיבה רגילה.

את הסדנה הקים ומוביל אלכסיי טשייב, שחקן וזמר שעלה לארץ לפני 11 שנים במסגרת תוכנית נעל"ה. "ייסדתי את הסדנה לפני שנתיים", הוא מספר, "ורק לפני ארבע שנים התחלתי לכתוב. למדתי משחק בסמינר הקיבוצים, ובאחד השיעורים אלברט עמר (זמר ויוצר. ר"ר) ביקש שנכתוב שיר. אמרתי לו שאף פעם לא כתבתי בעברית, והוא אמר שאכתוב ברוסית. באותו היום עברתי מעל גשר הירקון בדיוק כשנשפכו אליו כימיקלים. דגים מתו וצפו על פני המים. הגעתי הביתה וכתבתי על זה שיר בועט, ובהמשך הלחנתי וביצעתי אותו בכיתה. כולם מאוד התלהבו וביקשו תרגום. אלברט אמר לי שבפעם הבאה אכתוב בעברית, ומאז אני לא מפסיק.

"התאהבתי בשפה. התחלתי לקרוא משוררים עברים כמו אלכסנדר פן, דוד אבידן, נתן אלתרמן ויונה וולך, וגם משוררים לא עברים שתורגמו לעברית, כמו צ'רלס בוקובסקי, שממנו אני מאוד מושפע. החלטתי לתת לאנשים השראות, כי אדם שכותב צריך השראה, ומי שכותב באמת לא מחכה להשראה שתבוא, הוא מזמן אותה. אז התחלנו לעשות ערבי כתיבה קונספטואליים, כאלו שנותנים השראה לכתיבה. המפגש הראשון היה על גדת הירקון, והנושא היה שירתו של אלכסנדר פן. העלינו הצגה על חייו, עם פסנתרנית ומוזיקה מאוד מושקעת. אחר־כך כתבנו בהשראת ההצגה והקראנו את התוצאות. המפגש נמשך שש שעות ואף אחד לא רצה ללכת".

השפה הרוסית היא שפת האם שלכם. למה סדנת שירה דווקא בעברית?

"התחלתי לכתוב שירה בעברית, והיום אני כותב כמעט אך ורק בעברית. אני מחובר לרוסיות שלי מבחינת מוצא ומנטליות, אבל אני גר במדינה הזו ומדבר בשפה הזו ויוצר בה. ברגע שאנחנו מדברים בעברית וגרים במדינת ישראל אנחנו מחוברים לישראליות. לא רציתי שהסדנה תהיה אך ורק לרוסים, אלא לכולם. ובאמת גם הרבה ישראלים מגיעים. כמעט כל המשתתפים בסדנה מסתדרים עם השפה ברמות שונות, ואם לא מבינים אז שואלים.

"אני כל הזמן לומד דברים חדשים, זה אף פעם לא עוצר. כשקראתי את אלכסנדר פן בפעם הראשונה לא הבנתי אף מילה. גם את שלונסקי הייתי צריך לקרוא יחד עם חברים ורק אחרי כמה פעמים הבנתי. אבל גם ישראלים לא מבינים את כל שפת השירה. וולך ואבידן למשל המציאו שפה וחיברו את המילים אלו לאלו, כך שכולם צריכים לפענח. אבידן מבטא את זה טוב בשורה שלו 'ועכשיו תקבעו מחדש מָזֶּשִׁיר'. שירה זה דבר מפתח, גם שפתית וגם נפשית ופיזית".

חוץ מהובלת סדנת הכתיבה ופרויקט 'ארט אוף טיים', אלכסיי הוא ממרכזי הפרויקט 'שכונה זה אני', שבו הוא עובד עם נערים, ברובם עולים או בנים להורים עולים, ומתכוון להציג איתם מופע של שירים שכתבו ("שירים קשים על ההתמודדות שלהם מול החברה בארץ"). הוא גם מציג מופע מוזיקלי תיאטרלי משלו בשם 'המצב הנתון', גם הוא בעברית.

"תמיד הרגשתי ישראלי, אבל אני גם מחובר למנטליות הרוסית שלי. כשעליתי לארץ קראו לי יוסי. אחרי שסיימתי תיכון החלטתי שאלכסיי זה שם יותר יפה. איתו אני מרגיש הרבה יותר מחובר לעצמי. פעם לא היה לי מבטא בכלל, דיברתי עם ר' גרונית. אפרים אבא, שהיה מורה שלי במכינה בניסן נתיב, אמר לי להחזיר את הר' שלי, שהיא נכס. והנה החזרתי. גם במופע מרגישים את השילוב הזה בין התרבויות. הלחנים מעורבבים בין הרוסי לישראלי, וגם למזרחי. אני מאוד אוהב סלסולים", הוא מחייך.

אלכסיי לא עלה לארץ בגלל ציונות, אלא בגלל שהיה אפשר. ברוסיה הוא הרגיש מאוד את יהדותו, גם בגלל תנועת חב"ד שהייתה פעילה באזור שבו גדל, וגם בגלל האנטישמיות שבה נתקל. את הציונות למד כשעלה לארץ. "אני מרגיש שאני מתקבל על־ידי הישראליות, אבל זה לא תמיד היה כך. כשהגעתי לארץ המשפט הראשון שלמדתי לומר היה 'רוצה מכות?', שבו השתמשתי בכל פעם שמישהו הקניט אותי על זה שאני רוסי.

"אני מרגיש את השוני בעיקר במנטליות. כשהייתי מפקד בצבא ישנתי שעתיים בלילה. דאגתי מאוד לחיילים, והרגשתי שהם לא מעריכים את זה. הייתה להם תרבות מאוד 'חאפרית' שהיה לי קשה להסתדר איתה, כמו איחורים למשל. רק אחרי תשעה חודשים הם הבינו כמה השקעתי והתחילו לכבד אותי. אני לא דתי, אבל כן מאמין בא־לוהים. אני צם ביום כיפור ולא אוכל חזיר, כדי להיות חלק מהעם. יש בי החלק הזה, ואני רוצה להדגיש אותו ולא רוצה להתכחש אליו. הוא חלק ממה שאני".

חיפוש משותף

את יוליה אהרונסון, ציירת ואשת מחשבים מירושלים, פגשתי בסדנת הכתיבה בפישקא. היא דתייה, ולכן לא יכולה להגיע לכל הפעילויות, אבל לרוב זה לא מפריע לה. היא ממילא בוחרת להגיע בעיקר לאירועי תרבות וכתיבה. אני שואלת אותה על היהדות והישראליות בפישקא, ולמה בכלל צריך בית תרבות לדוברי רוסית.

"היהדות והישראליות מעורבבות זו בזו", אומרת יוליה. "הפישקא, שלא כמו הסוכנות היהודית, פונה לסוגים שונים של קהל, ויש ניסיון ליצירה תרבותית שמורכבת ממסורות שונות. עצם העובדה שלציבור הרוסי יש ליל לימוד בשבועות או סוכה בסוכות יוצרת מפגש שלא היה קודם, אבל זהו מפגש שמנסה להיות עדכני ורלוונטי, ופחות מאולץ ממפגש עם נציג מהממסד שאומר לך איך ומה לעשות.

"יש כאן חיפוש משותף של היהדות והישראליות בחיים של כל אחד. ביום כיפור למשל נערך סיור בבתי כנסת שונים בתל־אביב עם מדריכה שהסבירה על המסורות השונות, וביקור קצר בתפילה. לא בדיוק ממאפייני יום כיפור הקלאסיים, אבל כן משהו שמנסה להכיר את התרבות למי שעדיין לא מכיר, ומי שכן מכיר יכול למצוא בזה משהו משלו. התרבות הישראלית והיהדות מוצגות בכלים שקל להתחבר אליהם, וזה רק מקרב.

"כאדם שגדל על תרבות וספרות מסוימת, המקום הזה עוזר לי ליצור רצף, ולא להתנתק מהזהות שלי", אומרת יוליה. "זה לא שכשמישהו עולה לארץ כל מה שהיה לו עד עכשיו נמחק והוא יכול לבוא בלי מטען תרבותי. אנשים לא מוחקים את הזהות שלהם ולוקחים משהו מינימלי גלובלי שמשותף לכולם. אם אין אף אחד שאני יכולה לדבר איתו על הספרים שקראתי, לא נוצר שיח תרבותי, וגם אני מתפתחת פחות. צריך להשתמש בנתונים שיש לך בשביל להעשיר את עצמך. הרעיון של הפישקא, בין השאר, הוא ליצור מקום שבו כל אחד יכול לבטא את הייחודיות שלו ולבוא לידי ביטוי. זה גם הפירוש הסלנגי של 'פישקא' בעברית – ייחודיות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-גיליון ויצא תשע"ג - 798, העליה מברית המועצות: תמונת מצב ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: