תחילתה של גנטיקה / זאב ויטמן

ההתנהגות הייחודית של יצחק ביחסו לארץ ישראל נועדה להשריש בעם ישראל את הנאמנות לארץ. מעשה אבות סימן לבנים: קריאה מחודשת

"מעשה אבות סימן לבנים" – אך מה עושים כאשר מעשי האבות סותרים האחד את השני? האם עלינו לאחוז בדרכו של אברהם היורד למצרים בעת הרעב ובדרכו של יעקב היורד אף הוא למצרים כדי שיוסף יכלכל אותו ואת משפחתו בשנות הרעב, או שעלינו להעדיף את דרכו של יצחק שמציית לצו הקב"ה בעת הרעב שפוקד את הארץ ונמנע מלרדת מצרימה?

והתלבטות נוספת – האם עלינו ללמוד מיצחק האוסר על יעקב בנו לקחת אישה מבנות כנען, ומשלח אותו לפדן ארם כדי שייקח לו אשה משם, או שמא עלינו לבכר את דרכו של אברהם, שאף הוא אוסר על בנו לקחת אישה מבנות כנען ומצווה להביא לו אישה מחרן, אך אין הוא מתיר לו לצאת מן הארץ לשם כך? וכאשר עבדו שואל "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?", משיב אברהם בנחרצות וכופל את דבריו להדגשה ולהבהרה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה… רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה"?

איור: מנחם הלברשטט

להלכה נפסק שאחת הסיבות המתירות יציאה מארץ ישראל היא על מנת לשאת אישה, והסיבה היחידה כמעט שמתירה לשכון בחוץ לארץ היא רעב כבד (אם כי אין זו מידת חסידות – רמב"ם מלכים ה, ט). מכאן שההלכה לא נפסקה כחומרתו של יצחק שלא יצא מן הארץ כדי לשאת אישה ולא כהידורו להישאר בארץ כאשר יש בה רעב. חז"ל תולים התנהגות מחמירה זו של יצחק בקדושתו המיוחדת והיתרה לאחר שהועלה על המזבח לעולה. כשם שחל איסור להוציא עולה מחוץ לגבולות המקדש, כך נאסר על יצחק לצאת מחוץ לגבולות הארץ.

על הסבר זה נראה שניתן להוסיף טעם נוסף.

משמיע חסד

המשמעות העמוקה של 'מעשה אבות סימן לבנים' היא שהאבות במעשיהם טבעו בזרעם אחריהם – בעם ישראל – את התכונות המאפיינות והמייחדות את האומה הישראלית, את הגנום היהודי. מפני כך הם נקראים אבות. כשם שהאב מטביע בבנו את תכונות האופי כך גם האבות הטביעו בעם ישראל את האופי המיוחד לו.

אברהם במעשיו ובהנהגותיו מטביע בעם ישראל את מידת החסד וההקרבה עבור הזולת, ויותר מכול הוא זה שמעצב את כוח האמונה של עם ישראל. זו הסיבה שאברהם פועל בתחומים אלו כשהוא נוטה לקצה הרחוק ביותר, לפנים משורת הדין. רק באופן כזה ניתן להשפיע לדורות. להלן מספר דוגמאות לקיצוניותו במידת החסד:

א. בעת מריבת הרועים אברהם באצילותו מציע ללוט לבחור ראשון את החלק הטוב יותר בארץ.

ב. כאשר לוט נשבה אברהם יוצא להילחם במסירות נפש כנגד ארבעת המלכים על מנת להציל את בן אחיו.

ג. כאשר מלך סדום מבקש מאברהם ‘תן לי את הנפש ואת הרכוש קח לך‘ אברהם משיב למלך סדום לפנים משורת הדין את כל הרכוש ולא לוקח לעצמו מחוט ועד שרוך נעל.

ד. בפרשת וירא אנו רואים כיצד אברהם יוצא מגדרו על מנת לקבל את שלושת אורחיו. למרות העובדה שהאירוע מתרחש בחום היום, ומיד בסמוך לאחר שאברהם מל את עצמו, אברהם לא מהסס ורץ לקראת שלשת האנשים הניצבים עליו ומזמין אותם לביתו לסעוד ולשתות. התורה מדגישה מאוד את מידת הזריזות והמהירות של אברהם. הוא ממהר בעצמו ומבקש משרה שתמהר אף היא לעשות עוגות. הוא שוב רץ למצוא בן בקר רך וטוב, ומבקש מנערו למהר להכין את הבשר. כשהכול מוכן הוא מביא את כל הסעודה לפני אורחיו ועומד עליהם לשרתם בעודם יושבים תחת העץ.

מעשים אלו מטביעים בזרעו אחריו את מידת החסד שהיא אחת מסימניהם המובהקים של בני אברהם. כיוצא בזה, אברהם מתנסה בניסיונות אמונה גדולים וקשים ששיאם בעקדה. בעמידתו בניסיונות אלו מקנה אברהם לעם ישראל את הכוח להיות נאמן לקב"ה גם במציאות בלתי אפשרית, כאשר הוא ניצב בפני שאלות אמונה נוקבות – ללא תשובה וללא מענה, שהרי אברהם עצמו נשאר איתן באמונתו גם במציאות קיצונית שבה צו הקב"ה והאמונה בו סותרים את ההיגיון ואין להם כל הסבר.

חיבור מוקצן

אברהם נטה מדרך האמצע בכל הנוגע לאמונתו בקב"ה ובכל הקשור למידת החסד, ובכך עיצב את דמותו של עם ישראל בשני תחומים אלו. יצחק, ממשיכו, נקט אותה דרך רק ביחס לקשר ולחיבור עם ארץ ישראל. אף הוא נטה בתחום זה משביל הזהב והחמיר ונהג לפנים משורת הדין. הוא לא יצא מהארץ גם בשנות רעב וגם לא על מנת לשאת אישה. כך הוא הקנה לעם ישראל לדורותיו את הנאמנות המוחלטת לארץ ישראל, ובזכותו נשאר עם ישראל קשור ומחובר לארץ גם בשנות גלות רבות ובשנות ניתוק ארוכות וקשות.

העובדה שמידתו של יצחק היא הקשר והחיבור המודגש, המוחצן והמוקצן לארץ ישראל מבהירה מספר עניינים המסופרים עליו בפרשות חיי שרה ותולדות – מספר פרשיות המספרות על החיבור המוחלט והמיוחד שיש לו עם הארץ:

־ יצחק יוצא לשוח בשדה לעת ערב.

־ יצחק אוהב את עשו שהוא איש יודע ציד – איש שדה.

־ יצחק זורע בארץ ומוצא מאה שערים.

־ יצחק חופר את בארות המים.

־ יצחק מבקש מעשו לצאת השדה ולצוד לו ציד כדי שיוכל לברכו בטרם ימות.

־ ולבסוף, יצחק משתכנע לברך את יעקב המתחזה לעשו לאחר שהוא מריח את בגדיו ואומר "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'".

הסבר זה על הצורך של יצחק לנטות משביל הזהב ומדרך האמצע, יש בכוחו ליישב גם את תמיהת הרמב"ן על רש"י האומר שאברהם מורה לעבדו שאם האישה לא תאבה ללכת אחריו לארץ כנען עליו לקחת לו אישה מבנות ענר אשכול וממרא. הרמב"ן תמה: "ואם כנענים הם חלילה לו, ובאמת שהם מזרע כנען, שהכתוב אומר ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר"? הייתכן שלרש"י עדיף שיצחק ייקח לו אישה מבנות כנען ובלבד שלא יצא מן הארץ?

ויש לומר שכמו שאברהם שמטביע את כוח האמונה בעם ישראל מוכן לשחוט את בנו למרות שמדובר במעשה בלתי הגיוני בעליל, הסותר את האיסור החמור של הקב"ה עצמו לשפוך את דם האדם וסותר את הבטחת הקב"ה עצמו "כי ביצחק יקרא לך זרע", כך יצחק שמטביע את הקשר והחיבור לארץ לא יֵצא מהארץ גם במחיר של נשיאת אישה מבנות חם – בתרגום לימינו: אישה 'לא יהודייה'. עד גבול זה הולך יצחק כדי להנחיל לבניו את הנאמנות לארץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בנובמבר 2012, ב-גיליון תולדות תשע"ג - 797 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: