קטטוניה לשם שמים / שלום רוזנברג

במשנת הרמב"ם והריה"ל, תופעת הנזירות הקיצונית איננה מידת 
חסידות אלא סטייה מהאיזון הנפשי. 'סינדרום נשות השאלים' כדוגמה

בדבריו על הנזיר ש"חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, יא) ניסח ר' אלעזר הקפר (תענית יא ע"א) את אחד מעקרונות היהדות: "ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא – המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה!"

הרמב"ם הסתמך על ר' אלעזר במאבקו נגד תופעת הנזירות הקיצונית, שפרחה בדתות השונות, ונגעה גם בשולי היהדות. הרמב"ם הדגיש גם – כרופא – שלהתנהגות דתית זאת יש מרכיב פתולוגי פסיכולוגי. כך הוא כותב בפרק הרביעי של מבואו לאבות: "וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו… תורת ה' תמימה משיבת נפש… כוונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית". טבעי – כלומר בריא. למושג "האמצע" מוסיף הרמב"ם את "בשווי", דהיינו תוך חיפוש מתמיד של שיווי משקל בין הסטיות האפשריות. הדרך הנכונה לאדם קובעת: "יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו". והוא מסיים עם הערתו של ר' אלעזר הקפר נגד החוטא על הנפש. בזה היה הרמב"ם מורה לדורות. הד לדבריו מצאנו למשל ב'ספר חסידים' (נב), הד שנקלט מתוך הקשר היסטורי וגיאוגרפי נוצרי: "ולא ילבש… השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום [הנוצרים]… זו דרך רעה היא ואסור ללכת בה, וחייב אדם להתרחק ממנה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא".

צילום: מרים צחי

פיתוח פתולוגי

נפנה עתה לדבריו החריפים והאירוניים של ריה"ל (ג, א) שהשפיעו ללא ספק על הרמב"ם. אם נשווה ביניהם ניווכח שאכן הרמב"ם חשד שיש בסיס פתולוגי להתנהגותו של הנזיר, כבר בבחירת הדרך. ריה"ל סבר שאם הפתולוגיה אינה הסיבה, היא עלולה להתפתח בעקבות מעשים "דתיים". כמובן שאז היא עצמה תקבל פירוש דתי. הנזיר "משקיע עצמו בחולי נפשי וגופני". בפניו ייראו "דכדוכי החלאים, אך בני האדם יחשבום לענווה וכניעה", דכדוך לשם שמים. הנזיר יהפוך ל"שבוי המואס בחיים מתוך שהוא קץ במאסריו ובייסוריו… וכך הוא נשאר יומם ולילה במצב שנפשו תובעת ממנו סיפוק צרכיה הטבעיים: ראייה, שמיעה, דיבור, פעולה, אכילה ושתייה, חיי משפחה, בקשת רווחה… הלא יוסיף להתרחק מן העניין הא־לוהי שאליו ביקש להתקרב". הרצון להתקרב להקב"ה בדרכים דרמטיות אלו משיג את התוצאה ההפוכה.

מדבר יהודה בימי הביזנטים היווה בית גידול לנזירות נוצרית קיצונית. משהו ממנה שרד עד עצם היום הזה. עבורי הדוגמה הקיצונית ביותר לדרך זו מצויה הייתה בנזירים ששאפו להגיע לקַטַטוֹניָה לשם שמים. אשתמש במונח רפואי זה המציין סינדרום של חולה בסכיזופרניה או בהפרעה הדו־קוטבית, הקופא בתנוחת גוף בלתי נוחה, תוך התנגדות לכל ניסיון לשנותה. אוסיף רק שהחולה המצוי בקוטב המשתק, בעצם הדפרסיבי, עובר לפעמים מעין התעוררות. הוא עובר לקוטב מאני, פועל ללא התחשבות לא בו עצמו ולא בסביבתו, עד כדי סכנה.

אלו הן הפרעות פסיכיאטריות, אלא שגם "סינדרום מדבר יהודה" עלול היה להוליד הפרעה דומה. מעתה נבין את דרישתו הבנאלית לכאורה של ריה"ל לתת "לכוחות החיוניים… עֵרות ותנועה די צרכם". הנזיר התחייב למגבלות "הקלאסיות" והנה הוא מוסיף כאן לשם שמים בדידות – המנתקת אותו מהחברה, וקטטוניה, שניתקה אותו מהסביבה, כאילו הוא שייך לעולם אחר.

סטייה שכנגד

עד כאן היחיד. האם גם חברות ותרבויות עלולות לסבול מפתולוגיות דומות? האם גם בהן עדים אנו למטוטלת מכושפת שאינה יכולה להגיע ל"שווי", לנקודת שיווי המשקל בין שני הקטבים? למה להעלות דברים אלה בימינו? כי האתגר מתמיד! בעיות נפשיות עלולות לעמוד מאחורי התנהגויות של יחידים ורבים. אני מפחד שתהליך מעין זה מתרחש ב“סינדרום נשות השאלים“ שהבזים להן (אל יהי חלקי עִמהם) מכנים “נשות הטליבאן“. הן משוכנעות שמצווה להתלבש שכבה מעל שכבה שמא רמז כלשהו לנשיותם ייחשף. הן רואות בפעולתן סניף בהלכות צניעות, וגם פרק במאבק נגד הפריצות הפושה בעולם הפוסט־מודרני.

אלא שמתקיים כאן פרדוקס. הרמב“ם קבע שאם מידה, דהיינו אסטרטגיה של התנהגות מסוימת, אינה כתיקונה וסטתה לכיוון האחד – כמקל שהתעקם, עלינו להקצין בצורה שקולה בכיוון ההפוך. עקימות מבטלת עקימות ומתוך כך נחזור ליושר ולשווי. אך נניח ששני מקלות לפנינו, ושוב, אחד מהם התעקם. החכם בעיניו ישתמש בתרופת הרמב“ם, אלא שהוא פיתח אותה בצורה מפתיעה. הוא מעקם את המקל השני. תופעה הרסנית מתרחשת. או אז, הפעולות מזינות זו את זו, ושני המקלות ייעקמו עד שבירה.

ועתה לנמשל. שתי תרבויות בקרבנו. הן חלוקות בנורמות המוסריות. האחת מחנכת לפתיחות ללא גבול, השנייה מחנכת למוסר משפחתי ולצניעות. הראשונה נאחזת במאניה של ליברליות ומתירנות, ביטויה החיצוני – הלבוש והערוֹם. האם כתגובה ראוי שהאחרת תיהפך דפרסיבית ותתעטף בשאלים וב[תרעלת] רעלות? גם כאן מאיימת עלינו פתולוגיה, סיבה קודמת או תוצאה העתידה להתפתח: שנאת הגוף! שנאה זרה לתרבות היהודית המקורית המהווה דוגמה קשה של ‘חֵטא על הנפש‘. כשלא הבינה את הרמב“ם עלולה רפואת הנפש להרחיק אותנו מהקדושה שבאהבה הטהורה וכדברי ריה“ל “מהעניין הא־להי שאליו ביקשנו להתקרב“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בנובמבר 2012, ב-גיליון תולדות תשע"ג - 797, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: