מהטיילת אל הכותל / מברהטו סולומון

יום הסיגד אינו רק חזרה על המעמד המתואר בספר נחמיה, אלא ביטוי לרצון החכמים לחזק את העדה אל מול המיסיונרים ומבקשי רעתה. הרהורים על המפגש שבין עולי אתיופיה לישראליות

מנהג קדום הוא אצל יהודי אתיופיה לקיים את "יום הסיגד" בכ"ט בחשון בכל שנה ושנה. ביום זה נהגו יהודים לעלות להר עם זריחת החמה כדי לשאת תפילה לבורא העולם, שיגאלם ויביאם אל ירושלים עיר הקודש. "סיגד" משמעו השתחוויה וסגידה, וביום זה, כאמור, יהודי אתיופיה היו משתחווים ומתפללים. אז היו מזכירים לעצמם את מתן תורה בהר סיני, את מעמד החזרה בתשובה שערכו עזרא ונחמיה לעם בשובם מגלות בבל, את התחייבות היהודים להיות נאמנים לתורת משה ואת הגעגועים והכיסופים לירושלים עיר הקודש.

יש לציין שמעמד זה היה המוני. כל העדה עלתה להר – ככתוב: "וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם“ (נחמיה ט, א) – אבל היו שלא עלו משום מגבלות של קדושה, כמו טמאי מת, נשים נידות, יולדות, זבים ונוכרים. גם ילדים שלא הגיעו לגיל חינוך לא עלו משום שאינם יכולים לשמור על ניקיון גופם. מלבד אלו כל העדה כולה עלתה כאיש אחד. בראש  השיירה התייצבו הקסים, רועי העדה ומנהיגיה. אחריהם התייצבו הגברים, הנשים, הזקנים והילדים.

ביום זה יהודי אתיופיה שהו כמעט כל היום בצום. בעת העלייה להר, כשכולם לובשים לבן, נשאו על ראשם וכתפיהם אבנים קטנות המסמלות קבלת עול מלכות שמים (“נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם“).

בני העדה ממשיכים גם היום לבקש רחמים על עמם. תפילה בחג הסיגד
צילום: קובי גדעון, פלאש 90

מקור להשראה

על ההר הייתה במה גדולה שעליה ניצבו מכובדי העדה ורועיה, בדומה לכתוב אצל עזרא: "וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר“(שם ח, ד). האורית (ספר תורה) היה פתוח – “וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם“(שם, ה) – והיו קוראים בו פרשיות השייכות לאותו מעמד; עשרת הדיברות (בספר שמות), פרשת התוכחה, ספר דניאל, ספר תהילים ודברים מענייני דיומא.

מזקני העדה שמענו כי מקורו של יום זה הוא המעמד המתואר בנחמיה (פרקים ח־ט):

וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וּמִן הָעָם וְהַנְּתִינִים וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם. וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם. וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱ־לֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה.

תוכנו ומעמדו של יום הסיגד נקבעו ללא ספק על פי פסוקים אלה. אולם יש לציין מספר שאלות שעולות מתוך קריאת הפסוקים. ראשית, ספר נחמיה מצוי בכל קהילות ישראל, ואם כן מדוע עדות אחרות לא קיימו מעמד דומה? שנית, אם אכן  מקורו של היום בספר נחמיה, מדוע יהודי אתיופיה לא שמרו בדיוק על אופיו ותוכנו של היום? בנוסף, תאריך המעמד בספרי עזרא ונחמיה הוא  בא' ובכ"ד בתשרי, ואילו אצל יהודי אתיופיה הסיגד חל בכ"ט בחשוון. מדוע התאריכים אינם תואמים?

נראה לומר שאמנם מקורו ותוכנו של יום הסיגד נובעים מתיאור הפסוקים בנחמיה, אך משהו שאירע במרוצת הדורות בחיי יהודי אתיופיה הוא שאילץ אותם לקבוע יום מיוחד זה. זו אולי גם הסיבה לכך שלא קיים יום דומה אצל עדות אחרות בישראל. אמנם פסוקי נחמיה הם מקור ההשראה אך אני טוען שחכמי אתיופיה בזמנם ראו לנכון לקבוע מועד מיוחד בשל צרה גדולה שבאה עליהם, כמו התבוללות, אי הקפדה על שמירת הזהות היהודית, אי הקפדה מלאה על המצוות וכדומה.

לא העתק מדויק

כידוע, יהודי אתיופיה נרדפו רבות בידי מיסיונרים וכיתות שנות אשר ביקשו להמיר את דתם. חכמי העדה רצו לחזק את העדה בעת צרה, ומצאו במקורות דרך לעשות זאת באמצעות דברי התוכחה המופיעים בספרי עזרא ונחמיה. הם מילאו את היום בתוכן על בסיס מקור זה, אבל לא כהעתק מדויק.

במקורות חז"ל ראינו שנקבעו בעתות מצוקה או שמחה מועדים, תקנות ומנהגים שונים. כך למשל מסופר במסכת שבת (כא, א) כיצד נקבע חג החנוכה:

ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס – והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום – ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

גם חג הפורים נקבע באותה שיטה. כשהיו מצויים בצרות – צמו, וכששררה שמחה – חגגו. על זו הדרך ישנם מועדים נוספים שהונהגו, כגון יום המימונה אצל יהודי מרוקו.

ככל הנראה הייתה צרה גדולה שאירעה בכ"ט בחשוון, או קרוב ליום זה. לכן תיקנו חכמי אתיופיה מנהגים רבים ליום זה, כמו התרת נדרים, השכנת שלום בין חלקי העדה ועלייה להר בטהרה לאחר טבילה בנהר. נראה שאילו לא הייתה סיבה הקשורה בתאריך זה לא היו קובעים יום הדומה בתוכנו ליום הכיפורים בקרבה יחסית ליום הכיפורים.

לאחר הטקס בהר היה יורד הציבור ומתכנס ליד בית הכנסת, לאכול ולשתות בשמחה. ככתוב: "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".

חשש להמשך החג

יום זה  ממשיך להתקיים גם בישראל. בני העדה עולים לירושלים, לטיילת ארמון הנציב. חלקם פונים אל הכותל המערבי לקיים שם את היום כהלכתו. בני העדה ממשיכים גם היום לבקש רחמים על עמם ונושאים תפילה לבניית בית המקדש ולגאולה שלמה. יום זה מתנהל ברובו על ידי עסקני העדה, המכניסים בו גם שלא מן העניין, כמו פוליטיקה וכדומה. לכן צביונו של היום מתערער מאוד, והוא מאבד את אופיו הדתי המקורי.

יש לחשוש שבעוד מספר שנים אופיו האמיתי של החג ייעלם. כדי לשמור על צביון יום זה, לדעתי יש לקיימו דווקא בכותל המערבי, סמוך למקום המקדש. אני מבין את הרצון לערוך מעמד במקום הררי, כמו שהיה באתיופיה, אבל בכל זאת יש מספר יתרונות לכותל המערבי. ראשית, באתיופיה ציפינו להגיע לירושלים ולמקום המקדש, וכיום המקום הקרוב ביותר הוא הכותל. שנית, הטיילת בארמון הנציב אינה מעניקה תחושת קדושה, אלא להיפך – הרגשה של קלילות ומקום טיול.

ועוד – העדה ידועה בלבושה הצנוע. והנה כיום בני נוער המגיעים לטיילת חשים חופשיות ולא הכול מקפידים על צניעות, למרות שהם יודעים שיום זה הוא קדוש. בנוסף, חלק גדול מתוכנו של היום מתאים לכלל עם ישראל, כמו התפילה, התחינה, צום בערב ראש חודש ועוד. קיומו בכותל יאפשר השתתפות גם לבני עדות אחרות. קוראים אנו לכולם להיות שותפים איתנו לרעיונות ולמשמעות של יום הסיגד, וכך עדה קדושה זו תוכל לתרום את חלקה לכלל עם ישראל.

הרב מברהטו סולומון הוא מרכז התוכנית להכשרת 
מנהיגות רבנית של בני הקהילה האתיופית במכללת הרצוג, גוש עציון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בנובמבר 2012, ב-גיליון תולדות תשע"ג - 797 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הפלאשים לא ממש הכירו את ספר עזרא במשך כל ההיסטוריה המשמעותית שלהם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: