תזכורת בבשר החי / נתן לופס קרדוזו

לתפיסת היהדות, חיים ללא מחויבות לייעוד נשגב אינם חיים. מי שתודעתו כלואה בשיח של זכויות לא יבין זאת. מסה בעקבות פולמוס ברית המילה באירופה

כשהדיון בעולם על הלגיטימיות של ברית המילה צובר תאוצה, ויותר ויותר אנשים, כולל רופאים ופילוסופים, מפרסמים את דעותיהם בעניין, ראוי לאזן מעט את הדיון. הדבר הינו בעל חשיבות רבה, שכן איסור על ברית מילה, כמו זה שהוטל על ידי בית המשפט בקלן, איננו רק התקפה חמורה על יהודים ומוסלמים, אלא גם שגיאה המבוססת על חשיבה מוטעית ואי הבנה עמוקה של מהות בני־האדם, של מה שמניע אותם ושל מה שהופך את חייהם למשמעותיים.

חיים אמיתיים אפשריים רק כאשר אדם חי עבור מטרה עליונה כלשהי. השאלה האולטימטיבית ביחס לחיים שלנו היא האם יש משהו שראוי למות למענו. אם התשובה היא לא, אז עלינו לשאול את עצמנו האם קיים משהו שראוי לחיות למענו. עבור רוב האנשים החושבים, יש ערך לחיים יותר מההישרדות הפיזית שלנו או ההנאה הרגעית מהם. מדובר בתחושת ההתעלות שבקיום, ביכולת לשמוע רחש תמידי הבוקע מהגלים שמעבר לחופת הארציות, אשר נותנת לנו את התחושה שהחיים הם בעלי חשיבות עליונה. אילולא כן, היינו מסכימים עם הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי, שאמר כי הבעיה הרצינית היחידה של הפילוסופיה היא האם להתאבד או לא.

דרכם של היהודים להעביר הלאה את משמעות החיים. ברית מילה
צילום: פלאש 90

ישנם ערכים בחיים אשר עולים על הדאגה שלנו לעניינים חומריים עד כי רבים מוכנים להקריב קרבנות כואבים על מנת להשיג אותם. הקרבנות הללו הם אלו שנותנים לחיינו מושג של שייכות, יכולת להיות חלק ממשהו הרבה יותר גדול מסכום הרכיבים שמרכיבים את קיומנו הפיזי.

הכרה במשימה

מה נותן לנו את הזכות להכניס ילד לברית דתית ללא הסכמתו? כיצד יכולים אנו להקדיש ילד למשימת חיים, שייתכן שהוא לא ירצה למלא? אכן אלו שאלות אמיתיות. אבל האין אנו צריכים לשאול למעשה שאלה אחרת, שאיתה רבים מאיתנו אינם מעִזים להתמודד? איזו זכות יש לנו להביא ילד לעולם מבלי שניתן לו משימה נעלה יותר מאשר קיומו הפיזי? האם קיים משהו אכזרי יותר מלידת ילד מבלי ללמד אותו מדוע הוא חי? איזו זכות יש לנו לזרוק ילד לתוך ג'ונגל החיים הסוער, למלא אותו בחרדות ואי־ודאות, מבלי לתת לו כל רמז באשר לייעודו הגבוה?  סוקרטס הסביר שחיים ללא מחשבה הם חסרי ערך. היהדות מלמדת שחיים ללא מחויבות כלל אינם חיים. כבודו של אדם עומד ביחס ישיר למחויבויותיו. כל בני האדם, יהודים ושאינם יהודים כאחד, צריכים להעניק לילדיהם מחויבות חזקה למטרה משמעותית מעבר לגשמיות לבדה, מעבר לעקרון העונג. שלילת הזדמנות זו מילדינו משמעותה מניעתם משמחה אמיתית, כמו גם מהיכולת לעמוד באתגרים גדולים ומההזדמנות לחוות את הערך הגבוה והאמיתי ביותר של חיים בעולם הזה. שמחה היא "המעבר של האדם מפחיתות לשלמות גדולה יותר", אמר שפינוזה, והדרך היחידה להשגתה עוברת בקשיים ובאי נוחות.

בוודאי שלילד תמיד תעמוד ההזדמנות לסרב למשימה שנבחרה עבורו על ידי הוריו ולהחליף אותה בקריאה  אחרת. עם זאת, חשיבות רבה נעוצה בעצם העובדה שההורים גרמו לו להיות מודע לכך שללא משימת חיים לא שווה לחיות.

הטענה כי ברית מילה היא פעולה הפוגעת בילד ושוללת את זכות האוטונומיה שלו על גופו נראית כבת־תוקף. ואכן, באיזו זכות, אנחנו, ההורים, עושים זאת? אך האם לא באותה מידה ובאותה כנות עלינו לשאול את עצמנו האם יש לנו בכלל זכות להביא ילד לעולם הזה? האין זה עוול בהרבה יותר גדול מאשר ברית המילה? גם עם הידע הרפואי המתקדם של היום, ילדים רבים נולדים עם כל מיני מומים או מחלות. לעתים קרובות הם נשארים נכים לכל חייהם. אחרים יסבלו בשלב כלשהו בחיים, יידבקו במחלות, יחוו אלימות, ואפילו יהפכו לקרבנות של מלחמות וזוועות אחרות. האם מישהו אי פעם ביקש הסכמה מן הילד העתידי שלו לפני שתכנן להביא אותו לעולם?

בתת מודע, כולנו יודעים שיש לנו הזכות להביא ילד לעולם היות שיש משהו בחיים שדוחה את כל ההתנגדויות. “לחיות זה כמו לאהוב – כל סיבה היא כנגד, וכל אינסטינקט בריא הוא בעד“, אמר בהומור סמואל באטלר. רק אם אנו מבינים שבחיים טמונה חשיבות שלא תסולא בפז, ואין הם רק עניין של הישרדות פיזית, אנו יכולים לחיות חיים בעלי ערך רוחני גדול. אחת הטרגדיות הגדולות של העידן המודרני הוא שמיליוני אנשים חיים ומתים מבלי שיהיו מודעים לכך שיש משמעות עליונה לחייהם.

חיים של חובה

עניין אחר הקשור בקשר הדוק לנושא שלנו הוא הנושא של זכויות וחובות. החברה המערבית מונחית על ידי שיח של זכויות. לעומת זאת, היהדות (ובמידה מסוימת דתות אחרות) מונחית על ידי שיח של חובות. זו הבחנה חשובה שנוגעת לנושאים רבים. היהדות אינה מאמינה שלבני אדם בעלות על הגוף שלהם ובשל כך הם חופשיים לעשות בו ככל שעולה על רוחם. היהדות ורוב הדתות המונותיאיסטיות מאמינות שגוף האדם הוא פיקדון שניתן לאדם מאת הא־לוהים.

אשר על כן, אין זו זכותו של אדם להביא ילדים לעולם. זוהי חובה דתית. שהלא אם אין זו אלא זכות, מה קורה כאשר הזכויות של ההורים מתנגשות עם אלו של הילד? האם כאשר הורים מפילים עוברים בריאים רק מפני שיש להם הזכות לעשות זאת, אין הם מפרים את זכותו של הילד שייוולד? לא זו בלבד – על ההורים מוטלת גם האחריות להעניק לילדיהם מטרה בחיים, המשקפת את רעיון ה‘חובה‘. זו דרישת היהדות.

טקס ברית המילה הוא דרכם של היהודים להעביר הלאה את משמעות החיים לדור הבא. ההורים מטילים על ילדיהם חובה לקיים את הברית עם א־לוהים שאליה נכנס העם היהודי לפני אלפי שנים, שכן אין צמיחה אלא במילוי חובותיו של האדם.

ליהודים, ברית המילה – ההתחייבות לחיות חיים שבראשם משימה גדולה המנחה אותם – היא חותמו של הקב“ה הטבוע בבשר האדם. ומן הראוי שסימן זה של נאמנות יוטל בגוף, שכן ככלות הכול לא הנשמה היא זו שצריכה להתחייב. הנשמה מחויבת מעצמה לבוראה. זהו הגוף – המכשיר שבו נושא האדם את נפשו, בן הלוויה הקבוע שלו שמאפשר לו לחיות חיים של אצילות – שנודר נדר כדי לכוף עצמו לעבודת ה‘. כמו פיסת הנייר שנושאת את כוח הקנייה של סכום מסוים, כך הגוף משמש כלי שמחזיק את הנשמה. בדיוק כמו שהסימונים על השטר מודיעים ​​לנו מהו הערך שהוקצה לו על ידי משרד האוצר, כך גם ה‘סימן‘ שההורים חותמים בגופם של ילדיהם חושף את גדולתן של הנשמות השוכנות בהם. ומפני שהיהדות מאמינה בפעולה ובגוף – לא רק בנשמה וברוחניות – הפעולה הרגעית של טבילה במים אינה מספקת. היהדות רוצה שהגוף ישתנה. ואם הגוף אינו עומד במחויבויותיו הנשגבות, החותם הפיזי של המילה משמש תזכורת מתמדת למשמעות של חיים בנוכחותו של א־לוהים; הוא עדות לחובותיו הרוחניות של האדם ולפוטנציאל שטמון בו. הטענה כי הדבר עלול לפגוע בילד ולהתערב בהגדרה העצמית שלו היא לחלוטין בלתי מידתית לעומת לערך הרוחני האינסופי שאצור במילה.

קיום נצחי

מדע הרפואה עדיין לא הכריע בשאלה האם ברית המילה מפחיתה או מעצימה את ההנאה המינית. יחסי המין נתפסים כמצווה, לא רק כאמצעי להבאת ילדים אלא גם כחוויה מהנה. אלא שההנאה אינה ערך עליון שכל דבר אחר חייב להיכנע אליו. יש לה מקום בעולם הזה, אבל היא לא המטרה האולטימטיבית. העובדה שהיהדות דורשת ממאמיניה למול את בניהם מוכיחה את החשיבות העצומה שהיא מייחסת לטקס זה כאות לרמה הגבוהה ביותר של מסירות למשימה. זאת חרף דאגתה הבלתי מתפשרת לגוף האדם, כפי שזו באה לידי ביטוי בהתנגדות מוחלטת לכל פגיעה אחרת בגוף האדם מסיבות שאינן רפואיות, וחרף התעקשותה כי יש לעשות הכול כדי להישאר בריא מבחינה פיזית, וכי אסור לפגוע פגיעה בלתי הכרחית אפילו בבעלי חיים.

הדבר המפתיע ביותר, שגם מלמד לא מעט, הוא העובדה שברית המילה נשמרת גם בקרב יהודים שהמסורת כבר איננה ממלאת תפקיד מרכזי בחייהם. הם התרחקו מן השבת, מהכשרות, מתפילה יומית ועוד, אבל ברית המילה שרדה. כביכול מסכימים הם עם מבקרה המפורסם של היהדות, ברוך שפינוזה, שכתב: “ברית המילה היא לדעתי כל כך חשובה, עד שאני יכול לשכנע את עצמי שהיא לבדה הייתה יכולה לשמר את האומה לנצח“. יהודים עשויים לדחות את היהדות, אבל העובדה שהם נימולים תמיד הזכירה להם שיש ערכים, המצויים הרחק מעבר לחומריות, שיש לחיות בשבילם.

ברית המילה היא אירוע שקיים כְּרגע בעבר, אך משם הוא משתרע אל ההווה. מנקודת המבט של האדם, ברית המילה מתרחשת רק פעם אחת. אבל מנקודת מבטו של א־לוהים, המסר שהועבר על ידי מעשה זה מהדהד לנצח. אנדרטאות של אבן עשויות להיעלם; פעולות של הרוח לעולם לא יאבדו.

בברית המילה ההורים מטביעים את חותמו של א־לוהים בגופו של הילד שלהם, וכך מביאים אותו לברית עם א־לוהים. מאותו הרגע הילד מתחיל את מסעו בדרך של מחויבות לקדושה, שאמנם עדיין לא ידועה, אך היא המשימה המאתגרת והמתגמלת ביותר שהחיים יכולים להציע – להיות משרתו של א־לוהים ולהוות ברכה לכל העמים.

ישנם כאלה שיהיה קשה להם להבין זאת, אבל לגופו של עניין הוויכוח סביב ברית המילה הוא האם אנו מונָעים על ידי זכויות אדם או על ידי חובה מוסרית־אנושית. קשה לתפוס שברית המילה היא המפתח לנס ההישרדות היהודית. מה שאסור למתנגדים לברית המילה לשכוח הוא שהניסיון להוציא מחוץ לחוק את הטקס עלול לא רק להפוך את החיים היהודיים לכמעט בלתי אפשריים, אלא קרוב לוודאי להביא לקיצו את הקיום היהודי ואת תרומתו לתרבות אנושית. הדבר יהיה טרגי בהתחשב בכך שתרומתו של העם היהודי אינה פרופורציונליות לחלקו באוכלוסיית העולם. היכולת המרשימה של העם היהודי לגבור על כל אויביו, מהמצרים ועד ליוונים, הרומאים, הפרסים… ועד לנאצים, עשויה ללכת לאבדון כתוצאה ממניעת בירת המילה. מדובר בפעולה שאורכת כמה שניות, אך היא יוצרת נצח.

היה זה וינסטון צ‘רצ‘יל שאמר: “יש אנשים שאוהבים יהודים ויש שלא, אבל אף אדם חושב לא יכול להטיל ספק בעובדה שהיהודים הם, מעבר לכל ספק, הלאום היותר עצום והיותר נפלא שהופיע בעולם“.

הרב ד"ר נתן לופס קרדוזו הוא המייסד והדיקן של האקדמיה ע"ש דוד קרדוזו בירושלים. לקבלת ידיעון שבועי באנגלית נא לפנות 
ל־office@cardozoacademy.org (בקרוב גם בעברית)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-גיליון חיי שרה תשע"ג - 796 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: