נפתחת דלת / מירון ח‘ איזקסון

שירת האהבה, האמונה והאבל נובעת מעומק הנפש 
ולא מתהליך מלאכותי. הישג ספרותי בסדנת כתיבה

פעמוניות אִמי

נעמי פרייפלד טישלר

ספרית פועלים ואוניברסיטת בן־גוריון, תשע"ב 2012, 37 עמ'

הבעת אבל בשירה היא אחד הדברים המובנים ביותר והקשים ביותר באותה עת. מבחינת עוצמת הקרע והאֵינות, צמיחתה של שירה בתוך מצב של אובדן היא ברורה לגמרי. ועם זאת הסכנה של אמירות דרמטיות, בנאליות ומחמיצות גדולה לא פחות.

נעמי טישלר עומדת במהלך ספרותי קשה זה בהצלחה בכוחם של טעמים שונים. שירתה היא געגוע קבוע ולא קביעות נחרצות. געגוע זהיר הוא מה שמובא מעומק התודעה, מאותו אזור שבו מתפללים ובו כמהים ובו גם מתגעגעים. הפרידה מהאֵם היא אפוא חומר שירי מלכתחילה, ולא מהלך מלאכותי שבו לוקחים חומרים "טובים" ומבקשים "לעשות" מהם שיר. ואכן בשיר טוב החומר והצורה באים לעולם יחד ואינם יכולים אחרת, ורק כך יכול "להיקרא שמם" שיר.

שירתה היא געגוע קבוע
צילום: Thinkstock

 "מותה של אִמי תוקף אותי בלי אבחנה, / יורד אלי בסופּר, ליד הבוטנים … מותה של אמי הכה בי באבן / עת הגעתי להר הצופים בתשע וחצי, / אחותי לחשה לי כי הוא הגיע ולקח אתו את אמי. / מותה של אמי / התנפל עלי כחיה רעה / עת ראיתי אותה מוטלת לפנַי, / פניה אפורות. / מותה של אמי לא ריחם, / עת טלטלתי את מיטתה / וצעקתי לה שתשוב". ציטוט חלקי זה מתוך השיר "מותה של אמי" מעביר תחושות חריפות של שבר באמצעות כוחות אותנטיים, זהירים ונוגעים ללב. כבר בבית השני אנו מוצאים שורה מפתיעה ומקורית "… ומותה של אמי היה אלי כמו אל רחום". זאת אחת הפעמים שבה הזכרת שם שמים בשיר נותנת בתוכי תחושת אמינות וכבוד.

 האהבה הבאה לביטוי היא בעלת אישיות עצמאית ועורגת באותה עת. הדוברת בשלה ודעתנית ומתוך כך דווקא רחומה, מאזינה ומכנסת. “אתמול קראתי לךָ בחושך במטע,/ קולי היה חלש / אל מול הקור שפיעם בו. … אחרי שנגמרו החיפושים, / ונעלי הבית בוססו בבוץ הרטוב / מצאתי אותךָ במכונית נם. / ראשך שמוט להיאסף אל קרבי / ברחמים“. זיווג הרגשות והאיברים עדין ומרגֵש. וכאן המקום להזכיר לטובה את הסדרה שבמסגרתה רואה הספר אור. נעמי היא בוגרת כיתת השירה “מזמור“ של כתב העת “משיב הרוח“ והמסלול לכתיבה ספרותית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ספר זה יוצא גם מטעם מסלול זה בסדרת “מפתנים“ בעריכת ענת וייסמן. פרופ‘ אורי ברנשטיין הוא מייסד הסדרה. והנה אחד המקרים שבהם מסלול של כתיבה יוצרת תורם להישג ספרותי של ממש. לא פעם אני חושש שמא מסגרות אלה, שגם אני מלמד בהן לא מעט, גורמות לעיוותים ולקשיים. עד שבא ספר יפה ורגיש שכזה ומצדיק את כל המהלך.

 “נימי כתמים, כתמי כנרת, / נעוריך כבר שלום, נפתחת דלת, / זקנתך היתה קצרה תפוחה בצקת מטפסת בין תאים. / למה לך שוב לשאוֹל לאן הלכה אותה ילדה …“. העוצמה של הפרידה מהאם מקיפה וחריפה מכל מעשה אחר. גם השירים העוסקים בעניינים אחרים באים מאותה נפש וטוב שכך. בשיר הנושא את שם הספר מודיעה לנו המשוררת “פעמוניות אמי משתרגות אל תוך לבי“. מרשים לראות אישיות חזקה המבטאת את איתנותה דווקא בהכלת הזולת האהוב. “אתה מניח צינורות / מתחת ליסודות גופי / לזרימה חמה של / שמחה, גלעיני שסק, / נגינת חליל“. אני מוצא בשירה זאת רגישות מפליאה, זהירה ומלאת עיניים. גם הצד המשפחתי, גם אהבת הגבר, גם ממד האמונה שָׁרִים את שירוֹ של החליל.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ג - 796, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: