ללא תמורה / אשר אטדגי

רק מאמרים מעטים בקובץ החדש מספקים בחינה אמיתית של נושא התמורות ביחסה של החברה החרדית למדינה ולחברה החילונית. מאמרים מצוינים באוסף מוחמץ

מהישרדות להתבססות

תמורות בחברה החרדית בישראל ובחקרה

עורכים: קימי קפלן ונורית שטדלר

הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2012, 305 עמ'

אין בית מדרש שאין בו חידוש. ונוסיף כי אם חידוש אין בו, בית מדרש ודאי לא ייקרא. ייאמר בתחילה, בטרם הבאת הנימוקים: אוסף המאמרים המקצועיים בעריכת פרופ' קימי קפלן וד"ר נורית שטדלר לא רק שאינו עונה על הקריטריונים שהנחו את העורכים – לפחות על פי דבריהם הן ב'פתח דבר' והן ב'מבוא' – ולא רק שאין בו חידוש, קוהרנטיות מתודית ואף מסקנות מתבקשות, אלא שהוא אף אינו עונה על התנאי הטריוויאלי, האלמנטרי והמחייב בדבר הקשר שבין שם האוסף לתוכנו.

שישים וארבע שנים לאחר כינון מדינת ישראל הן זמן ראוי לכל הדעות כדי לעסוק בתמורות שחלו בחברה החרדית – חברה אקס־טריטוריאלית במדינה אתאיסטית קלריקלית – שעדיין לא רואה בישראל את מדינתה (מה עוד שהקציבו את זמנה לארבעים שנה בלבד, כדברי ה'חזון איש': 'ארבעים שנה אקוט בדור').

האם אותה חברה חרדית – המוגדרת 'חברת לומדים' – שינתה את יחסה למדינה באופן תאולוגי דקלרטיבי? ואם לא, האם ישנה הכרה דה פקטו במדינה כמדינה 'יהודית', במוסדותיה, ואולי, הס פן תעיר, בעתידה? האם החרדים עדיין מתייחסים למדינת ישראל כישות שווה לישות, נניח, אמריקנית, שבמקרה (ובכוח הזרוע) מצויה גיאוגרפית בארץ האבות ורוב אוכלוסייתה מזרע ישראל; או שמא הם רואים בה, אף אם לא במוצהר, מדינה יהודית, חילונית אמנם, אבל חלק אינטגרלי בשלשלת ההיסטורית היהודית? זהו ללא ספק כר פורה ונרחב למחקר שלא רק נדרש, אלא גם מאתגר ונושא בחובו מסקנות פוליטיות וסוציאליות מרחיקות לכת. אוסף המאמרים 'מהישרדות להתבססות' ניסה להציץ בראשי פרקים בחקר זה ונפגע.

קובץ המאמרים מחולק לארבעה שערים. השער הראשון, 'שימור הקיים', כולל מאמרים מאת ד"ר מיכל שאול ויאיר הלוי. השער השני, 'חיזוק מאפיינים כלפי פנים מעמדת כוח', כולל ארבעה מאמרים מאת חנה אסתר אופנר וד"ר מיכל טננבאום, ד"ר דלית אסולין, ד"ר ורד אלימלך וד"ר רבקה נריה בן שחר. השער השלישי, 'מגש, חשיפה ופתיחת השורות', כולל שני מאמרים מאת ד"ר אבי קיי ורבקה שפיגלמן ותמר נוסבאום. השער הרביעי, 'חזרה בתשובה והתרחבות', כולל ארבעה מאמרים, פרי עטם של ד"ר שלומי דורון, פרופ' דיוויד להמן וד"ר בתיה זיביצנר, ד"ר נסים לאון, וד"ר לי כהנר ופרופ' יוסף שלהב.

הנרטיב של הקובץ, נרטיב שרצה 'לכסות' את החברה החרדית, עד כמה שיכול היה, כחברה הומוגנית ביחסה למדינה, נכשל כישלון טוטאלי. ראשית, שם הספר – 'מהישרדות', קרי, מחברה המנסה לשרוד בארץ מקלט, היא ישראל לאחר שנכחדה ברובה בשואת יהודי אירופה, 'להתבססות' בארץ זו – מדיר הגדרתית מהחברה החרדית את בני עדות המזרח, שכלל לא נזקקו להישרדות, אלא להמשכיות. ואכן, המאמרים, אם במודע או שלא, לא עוסקים כלל – למעט השער הרביעי – באוכלוסייה זו.

באופן פרדוקסלי, דווקא השער הרביעי הוא השער היחיד שבו ישנם מאמרים העונים, פחות או יותר, לנרטיב המוצהר של קובץ זה. זהו השער היחיד שבאמת מסביר לנו התבססות מהי, ומנסה, בזעיר אנפין, לנגוע בקצה קצהו של המחקר הנדרש בתמורות שחלו בחברה החרדית. אך אליה וקוץ בה: אם חלו תמורות רק בחברה החרדית הספרדית, שמא לא חלו כל תמורות בחברה החרדית הכללית, וקובץ זה למה לי?

האם החברה החרדית שינתה את יחסה למדינה?
צילום: מירי צחי

חתימה טובה

השער הראשון, כאמור, מורכב משני מאמרים. המאמר הראשון עוסק במורשתה החינוכית של שרה שנירר ככלי לשיקום החברה החרדית לאחר השואה. מאמר זה כלל לא עוסק בתוכן הפדגוגי־חברתי במוסדות 'בית יעקב' בארץ, תוכן שהיה מעיד על מהות אותו 'שימור הקיים'. מדובר במאמר אנליטי־טכני העוסק בהיסטוריה ה'שניררית' בפולין רבתי ובישראל. שום יחס לאינטגרליות החסידית־ליטאית של המוסד, לאידיאולוגיה ולקוסמופוליטיות של המוסדות, ואפילו לא מילה אחת בנוגע לתמורות במוסדות אלו, באם חלו, בשנותיה המתקדמות של המדינה.

המאמר השני – על מאמצי החייאת המוסר בעולם 'ההשקפה' הישיבתי־חרדי של הרב שלמה וולבה ז"ל – הוא מאמר מצוין, אך הקשר בינו לבין קובץ המאמרים, חקר 'ההישרדות' או תמורת 'ההתבססות' לא רק קלוש, אלא לא קיים כלל.

השער השני מציג מאמרים הנוגעים למאפיינים שונים בחברה החרדית. שער זה פותח במאמר מעולה של חקר עמדות כלפי שפות (יידיש, עברית, אנגלית) בחברה החרדית. לדאבון הלב, מדובר במאמר טכני שדורש פענוח מקצועי, גדוש טבלאות ונתונים שזוקקים קורס 'מבוא לסטטיסטיקה' להבנתם. מה טוב ומה נעים היה לקרוא את המאמר השני באותו נושא ('יידיש חרדית בישראל'), שללא ספק ניתן להכתירו, לאחר 101 עמודים, כמאמר הראשון שעונה על הנרטיב של הקובץ.

המאמר השלישי בשער זה – תמונת מצב על פי הקולנוע החרדי והיחס ל'אחר' דרך תמונה זו – ממשיך את המאמר הקודם במצוינות שבו ובהתאמתו לנרטיב, עד שחשבנו כי בא לציון גואל. אלא שזה התמהמה מיד עם קריאת המאמר הרביעי על 'ההגדרה העצמית של נשים חרדיות באמצעות חשיפה לעיתונות חרדית' – מאמר שאין בו שום אינדיקציה לא להתבססות, לא להישרדות, אלא לדפוסי קריאת עיתונות של נשים אשכנזיות חרדיות (ספרדיות, כנראה, מתקשות בקריאה).

השער השלישי, שער המתיימר לעסוק בחשיפת הציבור החרדי לעולם החילוני, פותח במאמר על 'הנטיות והציפיות התעסוקתיות של הגברים החרדים'. כבר מכותרת זו, שהמאמר ללא ספק מספק לה את הסחורה, ניתן להבין כי לא 'פתיחת השורות' ו'המפגש בין החילוניות לדתיות' נדונים כאן, אלא בעיות הלכתיות ופסיכולוגיות (סובייקטיביות) במציאת עבודה אצל חרדים.

המאמר השני עוסק בטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי של חילונים בילדים חרדים. מאמר מחקרי היולי, בעל פוטנציאל אדיר להוכחת הנרטיב של הקובץ כולו, אך מאכזב מרה בהיותו עוסק במורכבות של הטיפול הפרובלמטי והנפיץ ולא בתמורות שחלו בחברה החרדית בגישתה ככלל לעולם מדע הפסיכולוגיה. בסיכום המאמר מופיעה הפניה למחקר של יערה מרחבי שבדיוק עוסק בנושא זה, ומדוע לא הובא מאמרה?

השער הרביעי פותח במאמר על 'מחסומי זהות והדרה בתהליך התשובה של ספרדים'. למאמר זה אין שום קשר להתבססות החברה החרדית, אפילו לא זו הספרדית, בעולם החילוני. אבל כבר המאמר השני, 'מפעל התשובה של ש"ס', תואם אחת לאחת את מהות הקובץ והגדרותיו. גם המאמר השלישי בשער, 'האחריות כלפי 'האחר' במורשת הרב עובדיה יוסף', תואם את הנרטיב כראוי. המאמר הרביעי, 'מגטו לפרוור' – על המעבר הגיאוגרפי מהגושים החרדיים לפריפריה – חותם ללא ספק באופן מיטבי את הקובץ, שכאמור לא ניחן במיטביות הגדרתית עד כה.

לא בעלי המאמרים אשמים בהחמצה של הקובץ. הם כתבו את מאמריהם בהקשר שונה. אלו אשר קיבצום ואיחדום לאגודה אחת עירבו חיטין בשעורין, הכליאו טבל והבריכו כלאיים. פרסום קבצים, ספרים ואנתולוגיות לשם הפרסום בלבד גנאי הוא. כחרדי לשעבר, הקובץ הזה עניין אותי ברמות כמעט פתולוגיות. לאחר סיום הקריאה בו לא רק שלא נותרתי עם חצי תאוותי בידי, אלא שתאווה זו לא סופקה כלל. פרופ' קימי קפלן הוא אחד ההיסטוריונים המוכשרים שאני מכיר. שותפתו, ד"ר נורית שטדלר, הינה, לדברי מהימנים, סוציולוגית ואנתרופולוגית מוכשרת לא פחות. איך הניפו עומר מקובץ מאמרים זה? לזה אין לי תשובה.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ג - 796, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. זלדה כהנא נוימן

    חבל שהמבקר שיבח את המאמר הנכתב על ה"הידייש החרדית בישראל" ולא חשב לנכון להזכיר את שם החוקר(ת) . הכרותי עם העבודה המענינת והמאלפת של ד"ר אסולין מוביל אותי לניחוש שאכן ד"ר אסולין היא מחברת המאמר המענין והנזכר לטוב. קצת פרגון לא מזיק: אולי המבקר יכול בכל זאת להבהיר לקוראים שת זהותו\ה של מחבר/ת המאמר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: