זר ומוכר / צחי כהן

סיפורים קצרים על 'המצב הבולגרי' נדמים מעולם אחר ומרוחק, אבל אנושיותם מקרבת אותם. מעשה אמנות עממי אך מתוחכם

לקנות את לנין וסיפורים אחרים

מירוסלב פנקוב

מאנגלית והערות: סמדר מילוא

עם עובד, 2012, 271 עמ'

הסיפור הקצר הוא ז'אנר מעניין, שחי תמיד קצת בצלם של אחיו הגדולים והמפותחים. הסיפור הקצר הוא מבחן ליכולתו של האמן לעצב עולם בשורות ספורות. לצקת חיים בדמות ללא אפיונים ארוכים, לתאר הקשר שלם בקיצור.

אסופת סיפור קצרים היא קולאז'. התמונה המתקבלת אולי אינה חדה, אך היא משדרת אווירה ויוצרת רושם כללי סוחף. רבים מגדולי המספרים החלו את דרכם בסיפור הקצר ואז עברו לרומן. לאחרים הספיקה התנופה והדמיון לסיפור קצר, אולם לא הגיעו לכדי החזקת נפח של רומן מלא. מעטים הם הסופרים שהסתפקו בסיפור הקצר בלבד, אולם חלקם הם מגאוני הספרות: או. הנרי, ריימונד קארבר, צ'כוב.

אומת הנשענים על תהילת העבר. בולגריה
צילום: Thinkstock

תהילת העבר והעתיד

ספרו של הבולגרי־אמריקני הצעיר מירוסלב פנקוב, 'לקנות את לנין', הוא מעדן חמוץ מתוק במיטב המסורת של המטבח הבלקני. פנקוב, שנולד ב־1982 בגברובו שבבולגריה, ובילדותו עברה משפחתו לסופיה, הגיע לארצות הברית כסטודנט ב־2001, למד ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת ארקנסו. מאז הספיק לפרסם סיפורים בעיתונים ובכתבי עת נחשבים, בהם 'גרנטה' ו'סאנדיי טיימס' וכן בקובץ 'טובי הסיפורים האמריקניים 2008'. היום הוא מלמד כתיבה באוניברסיטת צפון טקסס. למרות בולגריותו המובהקת, והיותו נטוע בארץ, בתרבותה ובתולדותיה, הוא חי וכותב אמריקנית, ורק לאחר הצלחת ספרו תרגם אותו לשפת אמו.

הספר עצוב ומצחיק. טרגי־קומי אמיתי. הכול קצת מהוה, הכול קצת מקומט ומיושן, תמיד צפוף ורועש מדי. גיבורי שמונת הסיפורים הקצרים בספר הם בולגרים וצוענים, אמריקנים ויפנים, כולם קשורים לבולגריה ולתרבותה, או סובבים סביבה בניכר. בולגריה עולה מן הספר כארץ מסכנה: מוכת מלחמות, למודת הפסד, כיבוש, דיכוי וסבל. החיים בה מתוארים כקשים וכאפורים. עם זאת, בני האדם החיים בה, כדרכם של בני אדם, מסתגלים, מקווים לטוב, שואפים לשיפור, אוהבים ורבים.

דומה כי בולגריה היא אומת הנשענים על תהילת העבר, על כישלונות מפוארים, על תבוסות הרואיות. אומה של בני אדם הגדלים בשוליים: בשולי המפה, בשולי אירופה, בשולי הקומוניזם ואחר כך בשולי ההשתחררות מעולו. תמיד מחוץ למוקד, תמיד כמהים אל מה ששם, במרחק, באמריקה, בנוצץ, בנקי, בחלק, בעשיר, במוצלח, במה שיכול היה להיות או במה שיהיה אי־פעם.

הסיפורים מספרים על עולם זר אך מוכר, מיושן אך עכשווי. הם עוסקים בבלקן ובבולגריה, בהרים הירוקים ובערים המרוטות, בכפרי הצוענים ובבתי הספר של המיוחסים חברי המפלגה. הכול זר מאוד ואנושי מאוד, ולכן מוכר ומושך. העבר חי ונוכח, לפעמים משפיע ומדובר יותר מההווה הלא ברור לאחר קריסת הקומוניזם וההתדרדרות לקפיטליזם פרוע. הסיפור ‘לקנות את לנין‘, שנתן לספר את שמו, מסופר מפיו של נכד שנסע לאמריקה כדי לבנות ולהיבנות בה אבל גם כדי להכעיס את סבו, שנותר קומוניסט אדוק, אולם דווקא ממרחק מתהדק הקשר ביניהם. בשיאו של הסיפור מבקש הנכד לעשות מחווה לסבו ולרכוש עבורו מזכרת, והוא נתקל באתר מפוקפק המוכר את גופתו של לנין.

רוב דוברי הספר מדברים־מספרים בטון אגבי, משועמם כמעט. מעטים רגעי ההתרגשות. הסיפורים מדווחים בריחוק אירוני, מאנפף. הכול מתואר מבעד לעננה קלה של שכרות וסיגריות. ובכל זאת מדי פעם, מבעד לאדישות־לכאורה, מבליחים רגשות עזים, צבעוניים, צועניים. בטוב שבסיפורי הספר, ‘תמונה עם יוקי‘, מתואר ביקור של זוג מעורב, בולגרי ויפנית, החיים בארה“ב. השניים באים לביקור מולדת כדי ליהנות משירותי הרפואה העדיין־זולה־יחסית בבולגריה, ומסתבכים בתפנית גורל איומה עם משפחת צוענים.

המשפחה שוכנת בלב כל אחד מהסיפורים: גרעינית או מורחבת, קטנה או גדולה מאוד. המשפחות מפולגות, מפוצלות ומסוכסכות. בני המשפחות מתקוטטים, מכאיבים זה לזה ככל יכולתם, אך אוהבים מאוד זה את זה ונשענים זה על זה עת מתרגשות עליהם צרות מצרות שונות. בסיפור ‘ממזרח למערב‘, כשמו של קובץ הסיפורים במקורו האנגלי, מתואר כפר שנחצה לשניים בשרירותיות עם תום מלחמת העולם ותושבי שני חצאיו, הסרבי (כלומר הפתוח יותר למערב) והמזרחי־הבולגרי, נפגשים בהיתר מיוחד להילולת מפגש פעם בחמש שנים, עד להתפתחות רומנטית טרגית במיוחד ששמה קץ לנוהג.

מכתבי אהבה וחלילים

המצב הבולגרי, כפי שהוא משתקף בסיפוריו של פנקוב, הוא מצב של בזבוז, של החמצה. כל גיבורי הספר חיים חיי החמצה. כמהים אל הבלתי מושג, מתרפקים על מה שאינו, על האבוד. גיבור הסיפור 'גונבי הצלב' הוא כמעט סמל־חי לבולגריה ומצבה הקבוע־המוחמץ: ילד פלא מתבגר, בעל זיכרון צילומי, החי חיי רחוב, שוטטות, קטטות וגניבות קטנות. בסיפור 'דוושירמה' (הקרוי על שם מס אנושי שהיה על האוכלוסייה הלא־מוסלמית של האימפריה העות'מאנית להעלות – נערים שגויסו בכוח לצבא לכל ימי חייהם), הגיבור – לוזר בולגרי שהפסיד את כל רכושו כולל אשתו לאמריקנים שלארצם היגר, מעין דמות ריימונד קארברית – מספר סיפור מיתי לבתו. בסיפורו מתואר ניסיונו של הסולטן התורכי לזכות באישה היפה בעולם, נערת כפר בולגרית. הסיפור יכול להיקרא כמשל על תולדותיה של בולגריה כולה.

סיפורי הקובץ סובבים סביב מעשה האמנות. בכל אחד מסיפורי הקובץ מעשה אמנות קטן ופרטי. זו אינה אמנות גבוהה, אלא יצירה עממית, בעצם דרך ביטוי או שיקוף של המציאות. גיבורי הספר אינם אמנים, אך לכל אחד מהם רגע של יצירה, מעשה אמנות אחד עיקרי, לפעמים פשוט מאוד, המתאר את חייו אך גם מארגן אותם. זה יכול להיות קובץ מכתבי אהבה ישנים, שמוצא בעל בין חפציה של אשתו הדמנטית, צילומים פשוטים שמצלמת תיירת יפנית, סיפור שמספר אב גרוש לבתו ההולכת ומתרחקת ממנו כדי להשאירה בחיקו (מעין אלף לילה ולילה בולגרי־תורכי מהופך), או מאה חמתות חלילים שמנסה גיבורת הסיפור 'אופק הלילה', בת־עם־שם־של בן, לייצר כדי להביא לרפואתה של אמה החולה, לאחר היעלמו של אביה.

ייתכן שבכך מציית פנקוב למסורת סיפורית בולגרית כלשהי, המחייבת גרעין סיפורי פנימי, אך בהחלט ייתכן גם שפנקוב מנסה לומר דבר מה על עצמו ועל יצירתו. פנקוב משדר כי כשם שגיבוריו מספרים את סיפורם, או מצלמים את תמונותיהם, או מייצרים חמת חלילים, כך הוא עצמו אינו אלא בולגרי פשוט שאת חייו מארגנים סיפוריו. פנקוב מתיימר להציג דמות דובר־מספר תמימה או מיתממת, שלכאורה מספרת סיפורים עממיים, פשוטים, סיפורים שאותם שמע בשבת השכנים סביב השולחן או בכיכר הכפר, אלא שמתחת למספר העממי והפשוט מסתתר בעל מקצוע מיומן. פנקוב שולט היטב בז'אנר. סיפוריו מסופרים (ונקראים) בנשימה אחת. הוא מזגזג בין אירוניה לטרגדיה, בין נקודות מבט מגוונות, ומפזר רמזים מקדימים ומוטיבים מתפתחים ביד רחבה.

דווקא פנקוב, המתיימר להיות נציגה המובהק של בולגריה, ששם משימה לעצמו לייצג את תרבותה ולייחד אותה מכל שאר ארצות 'הגוש הקומוניסטי', נחלץ מ'המצב הבולגרי'. פנקוב וסיפוריו אינם החמצה אלא הצלחה. היכולת לתאר כישלון והתפוררות נובעת מבנייה מדוקדקת ומוקפדת, אך הטכניקה אינה גוברת או מקהה את הרגש, האוחז בגרון הקורא ומזכיר לו את אנושיותו שלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ג - 796, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: