מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם? על הקשר ההדוק שבין פוליטיקה ואתיקה בעקבות אפלטון וריה"ל

"רבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם…" (אבות ב, א). באו כאן לידי ביטוי שני ממדיה של האתיקה. כיום, סוברים אנו באופן אינסטינקטיבי כמעט שהאתיקה עוסקת ביחסים שבין אדם לרעהו (ותִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם). לא כך סברה האתיקה המסורתית והדתית. היא דיברה רבות, ואולי בעיקר, על החובות והזכויות שבין האדם לעצמו – איך עליו לפעול כדי להבטיח את התפתחותו הבריאה, מימושו העצמי ועיצוב אישיותו (תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ).

זוכר אני כיצד אמר לי פעם נחום אריאלי ז"ל באחת משיחותינו – אולי ויכוחינו: יש הבדל יסודי בין 'מוּסֶר' לבין אתיקה. חיבורם של שני הממדים בא לידי ביטוי במשנה שלפנינו. הם יוצרים את המתח שבין היחיד והכלל. יפה העיר רבי עובדיה מברטנורא, שכאן עומדים אנו שוב בפני דרישתו של הרמב"ם לחפש את המיצוע שבין שני הקצוות: האינדיבידואליזם ההופך את האדם לחזות הכול, תוך התעלמות מהכלל והחברה, והקולקטיביזם – ההופך את החברה למעין כוורת דבורים או קן נמלים, שבהם הסדר והיעילות נפלאים אך הפרט איבד כל משמעות. רוצים אתם תמונה גרפית? צפון קוריאה!

ר' יהודה הלוי, מתוך 'מנורת הכנסת', בנו אלקן
צילום: תמר הירדני

בין תבונה לאנרכיה

חיפוש המיצוע מאפיין את נקודת המוצא של הרמב"ם. וכיצד מגדיר זאת ריה"ל? בהגדרת הדרך הישרה. אם לסכם את עמדתו, אומַר שהוא השתמש ב"דגם הפוליטי", אנלוגיה שהוא פיתח בין האתיקה והפוליטיקה. בשתי תרבויות נסללה דרך מעין זו – אפלטון ביוון, חז"ל בישראל. דרך הסלילה הייתה מקבילה, אך הם הגיעו למקומות שונים. בספרו הקלאסי 'המדינה' לימד אפלטון אלגוריה נפלאה. קשה לנו למצוא את הדרך המוסרית הישרה, היות שהמדריך, ספר האתיקה שבשמים, כתוב, כביכול, באותיות זעירות. כדי שנוכל לקרוא בו עלינו להגדיל את האותיות או הגופנים בזכוכית מגדלת, או במקלדת בעזרה המאגית של ctrl+shift+P . או אז, כשהאותיות גדלות, ה‘מיקרו‘ הופך ‘מַקרו‘, הפוליטיקה הופכת לדגם של האתיקה והפסיכולוגיה.

כך גם בעולמם של חז“ל. הפסוקים המדברים על גורל המלוכה בקהלת (ד, יג־יד; ט, יד־טז) מתפרשים באופן פסיכולוגיסטי ומוסרי על ידי רמי בר אבא (נדרים לב, ב): “‘עִיר קְטַנָּה‘ זה הגוף…  ‘וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ‘ זה יצר הרע… ‘וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט‘ זה יצר טוב“. נחזור לדברי חז“ל אלה בהזדמנות קרובה. כאן נעבור לספר הכוזרי (ג, ג) שבו מפתח החבר – ריה“ל – את “הדגם הפוליטי“, כשבתשובה לשאלתו של המלך אומר הוא שהחסיד הוא המושל. אך לפני זה, כמה הערות מבוא.

בדגם הפוליטי נוצרו שתי גרסאות קוטביות. האחת – הסמכותית – מדברת על משטר היררכי של כוחות הנפש. התבונה חייבת להדריך אותנו, התבונה או התורה. כיוון זה יכול להיהפך לרודנות במלכותו הפנימית של היחיד. הגרסה השנייה היא חופשית ואנרכית. זהו מודל שהשפיע רבות על התרבות בימינו. הדוגמה הבולטת נמצאת בתורתו של הרברט מרקוזה (Marcuse) שניסה לחבר בין הפסיכואנליזה לבין המרקסיזם, שאז התחיל בגסיסתו והיום הוא כמעט בר־מינן. מרקוזה לימד שהמוסר המסורתי, בייחוד בהיבטו המיני, איבד את דרכו. האדם חייב לשחרר את ה־id  מדיכוי ה־ego, לגאול את כל מה שדחקנו,  מסמים ועד לפרברזיות. אין להטיל כלל מרות ומשמעת בנפש. הדרך החדשה מבטלת את החובות של המוסֶר כשבעת ובעונה אחת היא מוותרת על יכולת האדם לעצב ולבנות את אישיותו. התוצאה – אנרכיה שאמנם ידעה עולם ישן כמעט עדי יסוד להחריב, אך לא ידעה להקים את החדש.

מודל המושל

כנגד העמדות הרודניות והאנרכיסטיות מעמיד ריה"ל דגם שלישי, את התוכנית האוטופית של הקומוניזם: "לכל אחד כפי צרכיו, מכל אחד כפי יכולתו". "החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו", כלומר איברי גופו ופונקציות נפשו, "הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה. הוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם ולא ייתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו". אכן, החסיד, הדמות האידיאלית, נוהג "מנהג צדק בגופו ובנפשו". אחת החלוקות הקלאסיות בתורת הנפש דיברה על שלוש רמות באדם, אם תרצו שלוש נפשות: הטבעית, שבה אנו שותפים לתכונות הצמח, המטבוליזם למשל; הרמה החיונית, מכלול הכוחות שבהם אנו בעלי־חיים, תפיסה חושית ותנועה; והרמה הגבוהה, "המדברת", התבונה ועולמנו הפסיכולוגי. החסיד נותן לשלוש הרמות "[כל] השייך [להן] כפי הצורך", נותן, אך גם קובע גבול לדרישותיהן. אמנם כן, בשיא הפירמידה של הכוחות הנפשיים נמצאת התבונה, אולם ריה"ל תובע לתת ליתר הכוחות גירויים (!) מספיקים, "ואף לחושים נותן החסיד את חלקם… וכן יעשה לדמיון… למחשבה ולזיכרון ולבסוף לכוח הרצון".

ריה"ל דורש "לכוחות הטבעיים מנוחה ושֵינה (!) במידה מספקת ולחיוניים עֵרות ותנועה די צרכם". כדי להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, זאת שלכאורה רק המיסטיקנים משיגים, חייב האדם לגייס את כל כוחותיו. או אז "קורא האדם לעדתו זו", עדת איבריו וכוחותיו, "כי תבוא לעזרתו". בריאות גופנית ונפשית יכולה להיות מושגת רק דרך פעולה הרמונית ושלמה של כל כוחותינו הנפשיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12