הוריקן אנושי / ירון אביטוב

סורי הנשוי לאמריקנית, שהאמין שדתו מצווה עליו להציל נפשות תוך סיכון עצמי בעת הסופה, נכלא באשמת שווא בשל היותו מוסלמי. דמוקרטיה כדיקטטורה

זייתון

דייב אגרס

מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

כנרת, זמורה־ביתן, 2012, 319 עמ'

בשעה שבני משפחתו חשבו שהוא מצא את מותו באסון הסערה 'קתרינה' בניו אורלינס, עבדול־רחמן זייתון, איש עסקים אמיד שהציל בעיר נפשות רבות בימי ההוריקן, נעצר במפתיע בחשד מופרך שהוא חבר בארגון 'אל קעידה'. בית הכלא שאליו הושלך הזכיר לו את גואנטאנאמו, והסוהרים הסדיסטיים, ששללו ממנו את כל זכויותיו, האשימו אותו שהוא טרוריסט המשתייך לטליבאן והעירו לו הערות מלוכלכות.

זייתון, סורי שהתאזרח בארצות הברית שבע עשרה שנים לפני פרוץ הסערה, הכה כל ימי מעצרו על חטא על שלא שעה לעצת אשתו האמריקנית, קאתי, לצאת מאזור האסון, כי אחרת יאונה לו רע. אבל גם קאתי, שהעבירה בראשה את התסריטים הנוראים ביותר, לא האמינה שבארצות הברית אפשר לעצור אדם חף מפשע רק מפני שביקש לעזור לזולת בעת צרה, או מכיוון שהוא מוסלמי.

אי אפשר להתעלם מהאירוניה הטמונה בסיפור מעצרו הקפקאי של זייתון. רצונו להציל נפשות נולד דווקא בגלל אדיקותו המוסלמית, שגרמה לו להאמין שהוא פועל ב'שליחות האל', על אף  שלאחר שנעצר הוא שאל את עצמו 'איך נפל במלכודת ההיבריס הזאת?' (עמ' 249).

גן עדן סורי

'זייתון' הוא ללא ספק ספר מגויס, אולי מגויס מדי, שבו אגרס מנסה להוכיח בעזרת מקרה פרטי שהדמוקרטיה הגדולה בעולם היא בעצם דיקטטורה מוסווית הסובלת מכל הרעות החולות (אטימות ושחיתות, רשע והתעללות, סתימת פיות ואובדן חירות) האופייניות למשטרים אפלים. זייתון האיש שילם למעשה מחיר כבד על הדעות הקדומות שיש כלפי מוסלמים בחברה האמריקנית, בעיקר לאחר האחד עשר בספטמבר.

אגרס כותב ספרים על סמך סיפורי חיים אמיתיים. ברומן 'מהו המה' כתב על סמך סיפור חיים אפריקני, וב'יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה' – על סיפור חייו שלו. גם 'זייתון' מבוסס על סיפור אמיתי, והוא מהווה דוגמה טובה לספר העוסק בדמות 'האחר' בחברה האמריקנית. הפעם 'האחר' הוא לא יהודי, שחור או איטלקי כמו בספרות האמריקנית בעבר, אלא ערבי מוסלמי. אגרס, אמריקני נוצרי, המאמין בדיאלוג בין דתי, מעצב דמות של מוסלמי מסוג אחר. לא טרוריסט כפי שסוהריו ניסו להציגו, אלא שוחר שלום ועבודה. כל פשעו של זייתון הוא שנולד בסוריה, ולא עזרה לו הרבה העובדה שהוא ניסה להיות 'אמריקני טוב'.

בימים שבהם סוריה כותשת את עצמה לדעת במלחמת אזרחים עקובה מדם, שגבתה כבר עשרות אלפי הרוגים, הקורא הישראלי יפגוש ברומן דמויות של סורים שעזבו את ארצם והיגרו לניו אורלינס רק על מנת להילחם באיתני הטבע, במקום במשטרו הזוועתי של הרודן בשאר אל־אסד. מדובר בקהילה שכל מעייניה נתונים להצלחתם האישית של חבריה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שאכן העניקה להם אפשרות, ואז לימדה אותם להכיר גם את צדה האחר. לאחר שחרורו ממעצרו המקומם דחה זייתון את הצעות חבריו לחזור לסוריה ולהיקלט בה מחדש. הוא לא חזר לסוריה, המתוארת כאן מן הזווית האידילית של חיי הדייגים בחופיה, אלא דווקא לניו אורלינס החרבה למחצה, שנראתה לאחר ההוריקן בערך כמו שמרבית ערי סוריה נראות כעת בעיצומה של מלחמת האזרחים.

סוריה מתוארת ברומן כמעט כגן־עדן מזרח תיכוני – תיאור רומנטי המנותק, כמובן, מהמציאות העכשווית, אבל כזה שכמעט עושה חשק לבקר בחופיה ולהכיר את כפרי הדייגים שלה, שבהם נולדו זייתון ובני משפחתו. אגרס מגולל את סיפורו של האב הימאי, שניצל בנס מסערה אחת ונשבע לעצמו שיותר לא יהיה יורד ים, לא הוא ולא בניו, אבל בניו המרו את פיו בזה אחר זה. מוחמד הבכור היה לשחיין הימי הטוב בעולם וכונה 'הטורפדו האנושי'; בן אחר שלו, אחמד, הפך לקפיטן ומשך אחריו גם את אחיו הצעיר, עבדול רחמן, שעבד כימאי במשך עשר שנים, ראה עולם, עד שנחת בחופי ארצות הברית והשתקע שם. בתחילה עבד כפועל, ובזכות חריצותו הפך לבעליה של חברת שיפוצים גדולה ולאיש נדל"ן. זייתון חיפש לעצמו אישה מוסלמית ומצא לבסוף בפטיסטית שהתאסלמה עוד לפני שהכירה אותו.

האמריקנים ברחו, המהגר בחר להישאר. נזקי ההוריקן 'קתרינה'
צילום: getty images

נגד איתני הטבע

אגרס מספר כאן שני סיפורים במקביל: סיפורו האישי של זייתון, המבוסס על תחקיר שביצע במספר מדינות, וסיפור ההוריקן המפלצתי 'קתרינה', ושניהם מהווים גם סיפורים כמשל. הסיפור האישי נפתח כסיפור פשוט על זוג מעורב, שבהמשך, עם פרוץ ההוריקן, הולך ומסתבך. סיפור ההוריקן נקרא כמו גרסה מודרנית לסיפור התנ"כי על נח והמבול. אמנם לא היו שם לא הרי אררט וגם לא תיבת נח, אבל הייתה סירת הקאנו, שבעזרתה הציל זייתון ממוות קשישים שהיו כלואים בבתיהם כשהמים גאו לגובה של חמישה מטרים.

זייתון נאבק בסופה בלי לקחת בחשבון שמאבקו ההרואי יסתיים במאבק מסוג אחר – עם שלטונות החוק. תיאור המאבק באיתני הטבע בהחלט מצדיק את הקריאה ברומן. כפי שהזקן בנובלה הידועה של המינגוויי, 'הזקן והים', נאבק בדג, כך זייתון נאבק בסופה, ובשני המקרים מדובר למעשה בקרב אבוד מראש.

ניו אורלינס, עיר הג'ז, היא אזור מוכה סופות, ופעמים מספר בשנה מתרוצצות שמועות על עוד סופה שמתקרבת. רוב הסופות משנות כיוון ולא פוגעות בעיר, מקצתן נרגעות לאחר יום אחד של פרצי רוח וגשם. ריבוי הסופות גורם לתושבי העיר להקל בהן ראש יתר על המידה. באוגוסט 2005 החלה הסופה 'קתרינה' להתקרב לעיר במהירות של 140 קמ"ש. זייתון המשיך בעיסוקיו כאילו כלום, למרות שאשתו ואחיו, החי בספרד, הפצירו בו לעזוב. "אני מוכרח לשמור על הבית" (58), אמר. אשתו עזבה לבסוף יחד עם ארבעת ילדיהם לעיר המרוחקת שמונים קילומטרים משם, ואילו זייתון הסתפק בחסימת החלונות ובאריזת חפצים. וכך, בעוד ילידי העיר האמריקנים ברחו, דווקא המהגר בחר להישאר. הייתה זו החלטה גורלית.

הסופה הכתה לבסוף במלוא עוצמתה, וחשפה את אוזלת ידן המוחלטת של הרשויות. המים הציפו את העיר והפכו אותה עד מהרה לאגם מוות של תוהו ובוהו מוחלט. הנשיא האמריקני דאז, ג'ורג' בוש, השווה את פיגוע הסופה לפיגועי ה־11 בספטמבר, אבל התוצאות היו הרסניות אולי אף יותר. עיר שלמה איבדה קשר עם העולם וחלפו מספר שנים עד שהיא השתקמה מהאסון.

למראה המים הגואים במהירות, שתחתם שקעו אנשים ובתים, מכוניות ורחובות, החל זייתון לשייט ברחבי העיר בסירת הקאנו שלו בניסיון להציל חיי אדם. בין השאר הוא הציל כומר קשיש בכיסא גלגלים יחד עם אשתו. זייתון הציל לא רק בני אדם אלא גם כלבים, שנשארו לכודים בבתים שננטשו על ידי בעליהם.

'זייתון' הוא רומן הומני, המתעלה על מחלוקות בין־דתיות ופוליטיות. הוא מתאר כיצד בעתות מצוקה יחידי סגולה לא מאבדים צלם אנוש. בכך עומד סיפורו של זייתון בניגוד גמור לסיפורה הנורא של ניו אורלינס, שהפכה במהלך הסופה לסדום ועמורה. היא איבדה צלם לא רק בגלל שבתיה נחרבו, אלא בגלל שאנשיה הפכו ל'חיות', כדברי הרשויות. כנופיות חמושות שדדו ובזזו מכל הבא ליד, חיסלו אנשים בירייה, כולל מאושפזים בבתי חולים, והטילו טרור ופחד. אנשי צבא ומשטרה שהוזעקו כדי לשמור על הסדר רק העצימו את הפחד, ולמעשה היו אחראים למעצרם של חפים מפשע כמו זייתון בטענה שהם גנבי רכוש כביכול.

השוטרים פרצו לביתו הפרטי של זייתון, ועצרו אותו ושלושה מחבריו, כי הם נראו להם 'חשודים'. זייתון וחבריו הובלו למחנה מעצר זמני, שנבנה לפי מודל גואנטאנאמו, ונכלאו שם כמו רבים אחרים בתנאים חייתיים. משם הועברו לכלא שמור היטב, כאילו הם רוצחים מסוכנים ולא עצירים החשודים על לא עוול בכפם בגניבה. זייתון שוחרר כעבור חודש, אבל חבריו נכלאו לתקופות של חמישה עד שמונה חודשים. הפרשה מעלה ספקות רבים לגבי המשטר הדמוקרטי האמריקני, הנאור כביכול, שאולי מפסיק להיות כזה בעתות חירום.

הישראלים אשמים

אגרס ידע לרקוח מסיפור הסופה ומסיפורו של זייתון רומן מעניין. דש העטיפה מגדיר את 'זייתון' כספר עיון, אבל ניכר המאמץ של אגרס להפוך את התיעוד לפרוזה קולחת ואת הספר לרומן תיעודי. הסיפור מתוארך לפי מועדים. אגרס מרבה להשתמש בפלשבקים לתיאור חייו הקודמים של זייתון, וגם בונה את הרומן כסיפור מתח, בשעה שזייתון נעלם ובני משפחתו סבורים שהוא מת.

הסכסוך הישראלי־ערבי מובא כאן רק פעם אחת ובאירוניה דקה. לאחר פרוץ הסופה, בעלי עסקים אמידים בניו אורלינס הזמינו שכירי חרב, בהם ישראלים, לשמור על עסקיהם. הגעת הישראלים לעיר לא עוררה חששות אצל זייתון עצמו, אלא דווקא אצל אשתו האמריקנית. זו אמנם מתלוננת על הדעות הקדומות נגד מוסלמים, אבל בעצמה סובלת מהן באשר לישראלים וחוששת שהם אלה שהעלימו את בעלה. "זהו, היא הבינה. בעלה ערבי, וברחבי העיר מסתובבים אנשי צבא ישראלים. היא הזדרזה להסיק מסקנות" (189).

אגרס מגלה אמפתיה רבה לגיבוריו, זייתון וקאתי, ואף עושה להם הנחות גדולות מדי, כנראה בזכות נכונותם לשתף איתו פעולה. כוחו של הספר הוא בתיאורים הקונקרטיים המשלבים לשון דיווחית ופיוטית, ואילו חולשתו המסוימת נחשפת לעתים במקומות שבהם אגרס לא הולך עד הסוף ואינו מציג את מלוא תסביכי הנפשות המסוכסכות של גיבוריו. אבל אגרס מצליח, ובלי לעלות יותר מדי על בריקדות, להעביר את כל המסרים שהוא רוצה ומשאיר לקוראים להסיק את המסקנות.

לאחר הסופה והמעצר סבלו זייתון ואשתו מתופעות פוסט־טראומטיות קשות. החמורה שבהן התרחשה לאחר שהספר ראה אור, והיה בהחלט מקום לצרף לו אחרית דבר עדכנית. זייתון אולי ניצל מהסופה ומהכלא, אבל הוא לא ניצל מעצמו.

לאחר פרסום הרומן ב־2009 הפך זייתון לסלבריטי ולמעין קדוש מעונה, אבל כנראה שה'היבריס' השתלט עליו, או שהפוסט־טראומה ריפטה את עצביו של מי שהצליח לשמור על צלם אנוש בימי הסופה עצמה, אבל לא בתקופה שלאחריה. זייתון, שנכלא פעם אחת על לא עוול בכפו, חזר לכלא, והפעם בצדק, לאחר שתקף בלום ברזל את קאתי, שממנה התגרש. הוא הואשם גם בקשירת קשר לרציחתה ולרציחת בנה. צריך מאוד לקוות שהוא לא טעה להאמין שגם את המעשים האלה הוא מבצע בשליחות אללה הרחמן והרחום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ג - 796, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: