בת אצולה דחתה בעבר את חיזוריו של קצין נחות מעמדית ולאחר עשור משנה את דעתה ומתאהבת. אל תאמינו לרומנטיקה – את בעיית המעמד פתר הממון

השפעה

ג'יין אוסטין

מאנגלית: מיכל אלפון

אחרית דבר: רונית מטלון

כתר, 2012, 268 עמ'

'השפעה' לג'יין אוסטין הוא ספר המיועד למי שאוהב לצפות בסדרות תקופתיות של הבי־בי־סי ובסרטים שעטורים בגינוני אצולה, מלמלה ותחרה; שבהם רוקדים מינואט או פולנז, ובמקרה יוצא דופן מנסים לאהוב בין ריקוד לריקוד את מי שאינו משתייך למעמדך. כלומר, הוא מיועד למי שמגלה עניין ביצירות שגיבורן הוא למעשה הדקורום – כללי הנוהג והמעמד של האצולה, ושמוצא לו הנאה בסדקים דקים הנבקעים בהם.

לא הרבה מתרחש ברומן הזה, שפורסם לאחר מותה של אוסטין ב־1817. רובו ככולו מתארע בטרקלינים, שמהם יוצאים או נכנסים – מה שמסביר מדוע בהגזמה יתרה הושוותה פעם כותבתו לשייקספיר, שגם במחזותיו הגדולים נכסים לבימה או יוצאים ממנה חליפות – אך להבדיל גם פולטים לצד זאת רפליקות בלתי נשכחות שנטמעו לימים בתרבות המערב.

הכרה ללא עוררין

המקום הוא אנגליה של שלהי המאה השמונה עשרה בואכה המאה התשע עשרה. בת אצולה צעירה בשם אן אליוט, שדחתה לפני כעשור שנים הצעת נישואין של קצין צי צעיר בשם פרדריק ונטוורת, פוגשת בו שוב בשורה של טרקלינים ולבה נוטה אליו מחדש לאהבה.

מקור שמו של הספר, 'השפעה' (בתרגום הישן לעברית: 'הטיית לב'), הוא בהשפעתה המכרעת של ליידי ראסל, סנדקיתה של אן, שלאחר מות אמה בילדותה לקחה אותה תחת חסותה, ובעצה שנתנה לה כששכנעה אותה שלא להינשא לקצין הצעיר שהיה אז עני ונחות מעמדית ממנה. עצתה שיקפה את רוח התקופה – אין דבר חשוב יותר מהמעמד (אולי רק הכסף).

במובן הזה, התפנית העלילתית שהרומן לכאורה מוליך אליה – ההתאהבות המחודשת של אן בקצין הצעיר – איננה נושאת בתוכה שינוי אידאי ומוסרי של ממש. כי עשור שנים לאחר שנדחה בבושת פנים חוזר קפטן וונטוורת מהים עטור שלל וניצחונות. אביה הטיפש והיפה של אן חווה לעומתו ירידה במעמדו ובנכסיו והופך מאציל בעל אחוזה למי שלבושתו נאלץ להשכירה לאחר. כשאחר זה הוא לא פחות מאשר גיסו של קפטן וונטוורת – אדמירל בצי שמתחיל גם הוא ליהנות מחילופי הזמנים ומראשית המעבר מחשיבות הייחוס לחשיבות הכסף בחברה האירופית.

אוסטין מנסה לשכנע אותנו שלאהבה המתעוררת עתה שוב בלבה של אן אין כל קשר למעות שמצויות עתה בכיסו של הקפטן. שמקורה בתובנה שבה זכתה עתה; ביכולתה כאדם בוגר ונבון לעמוד כעת על דעתה ולהכיר בלא עוררין באהבתה בלא שתסטה ממנה ימינה או שמאלה.

אבל אוסטין איננה מספקת לכך ראיות של ממש, ורק מדברת על כך בלא הרף. כך שמלבד ההצהרות שהיא שמה בפי דמות המספר שלה, בטכניקת המבע העקיף החופשי, על התבונה שבה ניחנה עכשיו אן, שעליה הוא חוזר שוב ושוב כמעין מנטרה מעצבנת, הרי שלמעט עדינות לב נשית ממוצעת, רגישות מספקת לזולת, יכולת לנקוב באפוריזמים כזה או אחר וסתם נחמדות כללית – גיליון הציונים של העלמה אליוט נשאר חף מעדויות יוצאות מגדר הרגיל לחכמת שלמה כבירה ולחוט שדרה מוסרי שאין שני לו.

אנו פועלים כמו בובה על חוט במגרש החברתי של הכסף והמעמד.
ג'יין אוסטין, 1873

שלחה אותה במקומה

חשוב מזה, למעט הירידה בנכסי אביה, שברובד הגלוי של הרומן דווקא מחזקת מגמה מוסרית הפוכה מזו שאוסטין מנסה לקדם – את פריחתה מחדש של אהבה שעדיין תלויה בדבר (דבר שהוא עתה הכסף) – הרומן איננו מעצב אף לא מאורע משמעותי אחד בחייה של אן, שיכול היה לבנות אותה כדמות עגולה ומתפתחת, שאינה מפחדת מעתה לאהוב בני אדם בזכות עצמם ולא בזכות מעמדם, ואפילו גם לא בזכות המצלצלים שבכיסם.

כי אולי הנקודה המעניינת היא שאוסטין כלל לא רוצה בכך. ולמסקנה הזו יכול להגיע הקורא חד העין, המבחין כיצד עוד בתחילת הרומן בונה אוסטין את גיבורתה כדמות בלתי נראית כמעט שאיש לא מתחשב בדעתה. אחת כזו שאין לצפות ממנה להרבה, ושבאקספוזיציה של הרומן, באחד מפרקיו הפותחים, מתוודעים לקיומה רק בפסקה המסיימת, כמי שנזרקת לפתע אל הסיפור, "דמומה ומהורהרת". שבצירוף מקרים שיש לתהות עליו מהרהרת בשובו של אהובה לאחוזת אביה בדיוק הפלא ופלא בזמן שבני משפחתה מתכנסים לדון בשאלה הרת הגורל מה הולכים לעשות עכשיו כשנגמר הכסף.

אפשר לתלות את ההימנעות הזו באירוניה הדקה המיוחסת לאוסטין, שבאמצעותה היא אומרת לנו שכסף יכול בהחלט להוות תחליף הולם למעמד. אבל אפשר גם לומר שמי שנחשבת לאחת הסופרות הידועות והאהובות בתרבות המערב אולי גם ניסתה לרמוז לנו שתודעתנו – נזר התרבות הזאת – היא תודעה כוזבת אחרי הכול. שלמעשה אנו משחקים במגרש חברתי הגדול מאיתנו עשרות מונים, שמרכיביו הם כסף, השפעה ומעמד, ובו אנו פועלים כמו בובות על חוט על פי כלליו ונאלצים להפוך את תודעתנו לעלה תאנה.

תודעה כוזבת עד כדי כך, שמי שלא העזו ללכת עם אהבתם עד הסוף בגלל סוגיית מעמד, ישקרו לעצמם פתאום כאילו גילו מחדש את כוח האהבה בדיוק כשמעמדם אבד והאהוב משכבר הימים הפך לאדם עשיר.

אם נמשיך את קו המחשבה הפסיכואנליטי הזה, אזי גם נוכל לתת דרור למחשבה שמתגנבת אל הלב, שאולי אוסטין שלחה בכלל את אן גיבורתה לשחק במגרש החברתי המרובד הזה במקומה. אישה מוכשרת וחכמה, שבגלל פערי ממון בינה לבין אהובי נפשה לא נישאה מעולם, ושרקחה לנו באמצעות צל של גיבורה – שבשום פנים ואופן לא יכולה להיות היא – מעשיית אהבה מאוד אופטימית עם סוף מאוד טוב, אך גם מאוד ביקורתי.

קריאה פמיניסטית ברומן מחזקת את הפרשנות הזו. באחד מדפיו שמה אוסטין בפי אן את המילים הבאות: "לגברים היה יתרון גמור עלינו והם סיפרו את סיפורם. הם זכו להשכלה הרבה יותר, והעט היה בידיהם. אינני מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים" (עמ' 237).

מאות שנים לאחר מכן תעוט ביקורת הספרות הפמיניסטית על הבחנות מעין אלו, וכפי שכותב פיטר בארי בפרק על ביקורת זו בספרו מבוא לתורת הספרות והתרבות, תשקיע זו מאמצים בחשיפת המכניזמים של הפטריארכיה, של האופן שבו ספרים שנכתבו ביד סופרים גברים בנו תמונת עולם גברית שנשים הודרו ממנה. ואם לפי אוסטין טקסטים ספרותיים הם אקט פוליטי, הרי שנישואין הם פעמים כאלו על אחת כמה וכמה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12