שליח ציבור / כרמיאל כהן

קובץ מאמרים בענייני דת ומדינה יצא לכבוד פרופ' אביעזר רביצקי, אינטלקטואל ומחנך מעורב שקרא לתרומתם הפעילה של אנשי הרוח. מפעל הוקרה לאיש ולחוקר

על דעת הקהל: 
דת ופוליטיקה בהגות היהודית

ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי

עורכים: בנימין בראון, מנחם לורברבוים, אבינועם רוזנק, ידידיה צ' שטרן

המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז זלמן שזר, תשע"ב, ב' כרכים, 998 עמ'

כאשר ראתה בתי בת ה־6 את כריכת הספר היא מיד אמרה לי: ראינו את התמונה הזו במוזיאון קסטל. אכן, ציורו של משה קסטל, "שופר בהר הבית" – המציג על רקע חומת ירושלים את המזמור "תפילה לעני כי יעטוף" (תהלים קב), ובעיקר את "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד וכו'" ולצידו את נבואתו של ישעיהו על אחרית הימים שבה "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות" (ישעיהו ב) – הוא ציור רב עוצמה. מוצגים בו הווה עצוב, במיוחד על רקע עבר מפואר, ותקווה לעתיד טוב יותר. ובאופן סמלי, תיאור גודל הטרגדיה האנושית של מי שהספר יוצא לכבודו – פרופ' אביעזר רביצקי.

המשכיל ידבר

מרגשת ונוגעת ללב עד מאוד היא הקדמתם של בנותיו ובנו של רביצקי, במיוחד בתחום המשפחתי הכולל זיכרונות ילדות. אחת מתמונות ילדות אלו קשורה לשמו של הספר, הלקוח מהביטוי הנאמר בפתח יום הכיפורים: "ערב יום הכיפורים, כולנו מסתופפים תחת הטלית הגדולה של אבא, שליח הציבור ב'כל נדרי'. אבא, שקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות, עומד לפני התיבה נרעש ונפחד, עוצם את עיניו בדבקות, מרעים בניגונו החם, מכה על הדוכן בקצב התנודות ומדביק בהתרגשותו העצומה את כל הקהל שאת דעתו הוא מבקש".

אבל גם בתחום הציבורי – "בעולם שאבא מחנך אליו משלמים מחיר כבד, אישי וקבוצתי, אך ככל הנראה קל בעיניו מחיר זה מהמחיר שמשלם מי שרואה רק צד אחד במלואו ודוהר עמו עד הקצה". והדברים אמורים כלפי התחום החברתי והפוליטי, על מלחמתו של רביצקי כנציג "השמאל הדתי, בימים שמושג זה נחשב סתירה מיניה וביה", על הרצון ל"השפעה והערכה דווקא אצל חבריו בבית הכנסת" ואצל הנוער בבני עקיבא, ועל הנכונות לספוג ביקורת בוטה "בגלל הסיכוי שנער אחד מהנוכחים ילך לביתו ודבריו יפתחו לו כיוון מחשבה חדש".

הספר "על דעת הקהל" עוסק בעניין התערבותו של איש הרוח בהוויה החברתית. רביצקי עצמו ראה בכך חובה, וכלשונו: "האינטלקטואל קרוא לשמש 'כלב שמירה' של החברה, סובייקט ערני ופעיל. עליו לבלום ולרסן מגמות אחדות ולעודד ולהמריץ מגמות אחרות. אל לו למשכיל לערוק משדה ההתרחשות הרוגשת ולהתייחד עם עצמו ועם עמיתיו בתחומו של העיון הטהור, מעבר לזמן המקום" (עיונים מיימוניים, עמ' 12־11). רביצקי כתב, אמר ועשה. אמנם, מה שנראה כעמדה נחרצת למדי כרוך למעשה בלבטים, בספקות ובמורכבות רבה, כפי שמתואר במאמר הפותח את הספר "הגות והנהגה בכתביו של אביעזר רביצקי" מאת אבינועם רוזנק.

כתב, אמר ועשה. אביעזר רביצקי
צילום: יוסי זליגר

מלאכות בזויות

שני שערים לספר ובהם עשרים ושישה מאמרים בענייני דת ופוליטיקה בהגות היהודית. השער הראשון עוסק בעת העתיקה וימי הביניים, ומתחלק לשני חלקים: פילוסופיה וקבלה; והשער השני עוסק בעת החדשה, ומתחלק גם הוא לשני חלקים: הגות והיסטוריה, והלכה.

נעיין מעט במאמרה של אסתי אייזנמן: "עקרונות חברתיים ומדיניים במשנתו של הרלב"ג". הרלב"ג (פרובנס, 1344־1288) היה בין הוגי הדעות המרכזיים בימי הביניים, אבל כדברי אייזנמן "דעותיו המדיניות לא נחקרו באופן כוללני". ובכן, מהו תפקידה של המדינה לדעת הרלב"ג? הרמב"ם, למשל, סבר שהמדינה נועדה לא רק לצורך 'תיקון הגוף', כלומר סיפוק הצרכים החומריים של אנשי המדינה, אלא גם לצורך 'תיקון הנפש'. לעומת זאת, לדעת אייזנמן, עמדת הרלב"ג היא ש"תפקידה של המדינה מצומצם לתיקון הגוף בלבד, והחוכמה המדינית כשלעצמה אינה כוללת את תיקון הנפש". 'תיקון הנפש' הוא מטרתו של היחיד ולא של המדינה. מובן שלעמדות שונות אלו יש השפעה מכרעת בעניין שאלת המנהיג הראוי למדינה.

עוד טוענת אייזנמן שאף בעניין 'תיקון הגוף' מצטמצם תפקידה של המדינה, לדעת הרלב"ג, "רק לרסן כוחות שליליים ולמנוע יציאה מן המצב הטבעי הרגיל המסודר מההשגחה השמימית", אך לא לנתב את האזרחים לעסוק במלאכות הנצרכות לטובת הכלל. בחירת המקצוע נובעת באופן טבעי מההשגחה הא־לוהית. על פי דברי הרלב"ג כותבת אייזנמן: "השגחת הגרמים השמימיים נוטעת באדם תשוקה למלאכה מסוימת, ואף קובעת נטיות שונות אצל בני אדם שונים. נטיות אלו גורמות שכל אדם יבחר במלאכה אחרת, גם בזויה, ולכן המדינה מתוקנת באופן טבעי, בלא שיהיה צורך בהתערבות ובכפייה". בכך מהווה השינוי באופיים של בני האדם ובתשוקותיהם ברכה לאנושות.

הערה קטנה בקשר לעניין הנטייה הטבעית למלאכות שונות. הרעיון הזה מובא בגמרא במסכת ברכות (מג, ב). כך כתוב שם: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, מאי דכתיב: 'את הכל עשה יפה בעתו' (קהלת ג)? מלמד שכל אחד ואחד יִפָּה לו הקדוש ברוך הוא אומנותו בפניו". וביאר רש"י: "ואפילו בורסי נאה לו אומנתו בעיניו, ועשה הקדוש ברוך הוא כן שלא יחסר העולם אומנות". קרוב לוודאי בעיניי שגם דברים אלו היו לנגד עיניו של הרלב"ג (לפחות באופן מטפורי) בשעה שכתב את דבריו הנ"ל. ובכלל, הרלב"ג לא היה רק פילוסוף ואיש מדע, כפי שנוטים לחשוב, אלא היה גם חכם תלמודי בעל בקיאות מפליאה בכל מכמני הספרות התלמודית, כפי שהוכחתי באריכות במקומות אחרים.

אגב, הנטייה הטבעית למלאכות שונות מובאת גם אצל רבנו בחיי אבן פקודה (ספרד, המאה הי"א) בספרו חובות הלבבות, אמנם בהקשר אחר. כך הוא כותב: "ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע הא־ל לה בטבעו אהבה וחיבה, וכן בשאר החיים, כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף ובטבע האיל צידת הנחשים" (שער הביטחון, פרק ג). לאור זאת, קורא רבנו בחיי לאדם ללכת אחר נטייה טבעית זו ולבטוח בה' שיספק לו את מזונותיו.

והערת עריכה: לפחות בחלק מהציטוטים במאמרה של אייזנמן יש טעויות שדי בקריאה כדי לעמוד עליהן. אילו הייתה ניתנת לכך תשומת לב היו נחסכים מהקוראים משפטים בלתי אפשריים ומביכים, כמו למשל: "ואתן לך עצה בדרך שיהיה א־להים עמך תמד (=תמיד), ולא תפריד הדבקות אשר בינך ובניו (=ובינו) מצד רבוי הלאות בדברי ריבות האם (=העם)".

פושעים או תועים

ומשהו מהעת החדשה: "מעמדם ההלכתי של 'פושעי זמננו' במשנת החפץ חיים". בנימין בראון מתאר במאמרו גישות קוטביות ביחס ל'פושעי זמננו', או כמינוחו של בראון "עבריינים הלכתיים". מצד אחד, החתם סופר הורה שכדי שלא יבואו להימשך אחריהם יש "להפרישם מעל גבולנו: לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו"; ו"שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגוים גמורים, אף להקל". ומצד שני, ר' יעקב אטלינגר (בעל ערוך לנר ושו"ת בנין ציון) מחיל עליהם את דוקטרינת "תינוק שנשבה" שהרמב"ם החיל בשעתו על הקראים, ובמיוחד אמורים הדברים כלפי בני הדור השני: "ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין, דלא נחשבו כמומרים אף על פי שמחללין שבת, מפני שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים".

בראון מראה שהקו הדומיננטי בכתבי ההלכה של החפץ חיים הוא שמחללי שבת בפרהסיא אינם בכלל ישראל. כך למשל הוא כותב ב"מאמר קדושת השבת": "מי שהופקר אצלו איסור שבת ועובר על כך כמה פעמים בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה ודינו כעכו"ם ממש". בדומה, ביחס לפסק השו"ע (או"ח סי' לט) שתפילין שכתבן מומר לעבודה זרה פסולים, מובא במשנה ברורה (ס"ק ו) שהוא הדין תפילין שנכתבו על ידי מחלל שבת בפרהסיא, בין אם עבר להכעיס ובין אם עבר לתיאבון. כמו כן, ביחס לפסק הרמ"א (או"ח סי' קנד) "מומר עובד כוכבים שנתן שעוה או נר לבית הכנסת, אסור להדליקו", מוסיף המשנה ברורה שהוא הדין מומר לחלל שבת בפרהסיא משום שנרות אלו הם כמו קרבן ואין מקבלים קרבן ממנו.

לעומת זאת, בכמה מכתבי המוסר שלו נקט החפץ חיים עמדה "סלחנית" יותר גם כלפי מחללי שבת בפרהסיא. כך כתב למשל באחד ממכתביו: "ובאמת בזמננו אפילו החוטאים גמורים ברובן אינם להכעיס ח"ו, רק תועים בדרך ע"י איזה פושעים שמתעים אותם, והרי הם ממש כשה אובד שאינו יודע איך לשוב אל בית בעליו, ומצוה רבה לרחם עליהם ולהורותם הדרך הנכונה".

בראון מציע ליישב את הגישות השונות על ידי חילוקים בין הלכה למוסר או בין "הלכה" ל"הלכה למעשה". בסופו של דבר הוא מציע לשלב בין החילוקים, וכך הוא כותב ביחס לדרכו של החפץ חיים: "את ההלכה העקרונית הכתובה הוא פוסק בדרך מחמירה, שהרי הוא נותן לכתיבתו ההלכתית תפקיד חינוכי־מוסרי, מעבר להוראת הדין, וחשוב לו להציב את הרף הנכון של ההתנהגות הנאותה; אך גם לא ייפלא שכאשר הוא ניגש אל העובדות (ה"מציאות") שעליהן אמורה ההלכה לחול, הוא מתבונן בהן מבעד למשקפיים שיש בהם ערכי מוסר, דוגמת הערך של לימוד זכות על 'נפשות קדושות' מישראל. מכיוון שפירוש העובדות הוא בסופו של דבר גם חלק מהתהליך הפסיקתי, אותה קריאה של המציאות עשויה להשפיע על תוצאתה המקִלה של ה'הלכה למעשה'".

מאמרים נוספים בספר: "על סף הסליחה: על חוק וסיפור בתלמוד" (משה הלברטל); "אנרכיזם, שוויוניות וקומוניזם במשנת ר' יצחק אברבנאל" (זאב הרוי); "הערות על הפולמוס בשלהי המאה הי"ג: הנבואה והכתיבה האזוטרית" (דב שוורץ); "בין 'אמונות ודעות' ל'מורה הנבוכים'" (אבירם רביצקי); "על סתרי תורה בהגותו הקבלית של אברהם אבולעפיה" (משה אידל); "המודל הפוליטי בקבלה המודרנית: עיון בכתבי רמח"ל ובסביבתו הרעיונית" (יהונתן גארב); "על דמוקרטיה ומדינת ישראל כמדינה דמוקרטית" (משה הלינגר); "ברנר ור' בנימין – 'השאלה הערבית'" (אניטה שפירא); "המניפסט החילוני" (אריק כרמון); "שורשי הפסיקה הציונית־הדתית: הרב קוק ופולמוס השמיטה" (אריה אדרעי); ועוד.

כדאי לסיים בקטע מדבריו של צבי יקותיאל, מנכ"ל מרכז זלמן שזר, חברו של פרופ' אביעזר רביצקי זה חמישה עשורים, שכותב על ספר היובל "על דעת הקהל": "אין מדובר כאן רק במחווה לחבר יקר אלא גם בהוקרה לחוקר בעל שם עולמי, אשר הטביע את חותמו על דור שלם של תלמידים וחוקרים במחשבת ישראל ובהיסטוריה הציונית, ועמם – על כל המחקר בתחום עצום זה".

carmiel@ybm.org.il

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון וירא תשע"ג - 795, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: