רפואת הנפש / שלום רוזנברג

מיהם היצר הרע והטוב, ומהו היצר? על האיזון 
שבין בולימיה לאנורקסיה במשנת הרמב"ם

בואו נדפדף שוב בדפי הסידור, ונחזור להתחלתו, למקום שבו אחרי ברכות השחר אנו מבקשים את חסדיו של 'הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים': "וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ… שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ… וְאַל תַּשְׁלֶט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע… וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר הַטוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ…". שתי דמויות ידועות מככבות בתפילה זאת, היצר הטוב והיצר הרע. על ידן מופיעה מעין דמות שלישית, ה'יצר' סתם, כאילו ללא שם משפחה. כיצד להבין דמויות אלו, שחקניות מרכזיות בתיאטרון הפנימי של חיינו? הבה נפנה לרמב"ם – איש התבונה – ונשאל אותו. את תשובתו הוא נתן ברביעי משמונת הפרקים, מבואו למסכת אבות. הפרק נקרא: "בתרופות חולי הנפש".

חולי הנפש? אנו רגילים היום לבטא בביטוי זה ובדומים לו את מה שהייתי מכנה המחלות או ההפרעות הפסיכיאטריות. בלשון הרמב"ם 'חולי הנפש' הוא צורת התנהגות, בעצם אסטרטגיית חיים מוטעית. אלא שעבור הרמב"ם – הרופא, עלולים חולאים אלה להיות קשורים עם מחלות פסיכיאטריות, כפי שנראה להלן. ובכן, מהי אסטרטגיית חיים בריאה? "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם" (אבות ב, א)? כיצד על האדם לחיות?

האחים דונלדסון, ניו־יורק

שונא אדם

תשובתו של הרמב"ם הפכה קלאסית: "המעשים הטובים הם… הממוצעים בין שני הקצוות ששניהם רעים, האחד… תוספת והשני חיסרון". הדוגמה הראשונה שהוא נותן היא מידה שהוא מכנה 'זהירות' (הייתי אולי מחליף מונח זה ב'מתינות'): "שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה [התכונה היתרה] ובין העדר הֶרְגֶש ההנאה [התכונה החסרה]". והרמב"ם פוסק: "ושניהם רע גמור". מעתה יכולים אנו להגדיר טוב ורע.

המשוואה החסרה נוסחה על ידי הרמב"ם בהסברו לדברי ר' יהושע באבות (ב, יא): "עַיִן הָרָע וְיֵצֶר הָרָע וְשִׂנְאַת הַבְּרִיוֹת מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". הרמב"ם מסביר: עַיִן הָרָע – "חריצות לממון", כלומר חמדת ממון שאינה מכירה שובע, ממון לשמו, כמטרת החיים. יֵצֶר הָרָע – "רוב התאווה" כפי שראינו לעיל. מעניין, שני הקצוות רעים, אבל 'היצר הרע' הוא כינויו של אחד מהם, אולי המסוכן ביותר בגלל התפוצה האפשרית שלו, בגלל אשליית הנורמליות שהוא יוצר ובגלל הברית שלו עם האנוכיות האנושית.

חסרה לנו עדיין הצלע השלישית שבדברי רבי יהושע: שִׂנְאַת הַבְּרִיוֹת. לפנינו מקבילה עברית למונח היווני 'מיזנתרופיה', ניגוד מדויק ל'פילנתרופיה', "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת" של הלל (אבות א, יב). המונח 'מיזנתרופיה' מלווה אותנו עד עצם היום הזה. הוגים וסופרים רבים חלו בה. לי נראה שנציגה הבולט בספרות הוא גיבורו של ג'ונתן סוויפט, למואל (השוו משלי לא, א) גוליבר, שהפך שונא אדם, אחרי ביקורו בארץ ה־Houyhnhnms (תנסו אתם לבטא מילה זאת), סוסים בעלי תבונה ומוסר. עדיין יכול אני לחזור ולחוות את הרגשתי כשקראתי בסוף הספר את חווייתו המיזנתרופית של גוליבר (לגמרי לא גיבור לילדים), כיצד בשובו לא יכול היה לסבול את ריחו, בעצם סירחונו, הגופני־מוסרי של בן־האדם (Yahoo בשפת הסוסים).

פתולוגיה נזירית

הרמב"ם הרופא מפרש את דברי רבי יהושע: "שִׂנְאַת הַבְּרִיוֹת – רוע הנפש, והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו וייטב לו חברת החיות" – גוליבר והסוסים, או דיוגנס וכלביו הנודעים. דרך אגב, דיוגנס היה אחד ממקימי האסכולה הציניקנית, וזכרו ש"קיניקוס" פירושו ביוונית "כמו כלב". אך הפסקנו את הרמב"ם: "וייטב לו חברת החיות והתבודדות במדברות וביערות ויבחר לו מקום שאינו מיושב". חושב אני שהרמב"ם היה נהנה מהעובדה שהפסיכולוגיה קיבלה ב־1966 את המונח 'תסמונת דיוגנס' להפרעה נפשית המתבטאת בהסתגרות חברתית ואיסוף זבל. אלא שהרמב"ם הוסיף הסבר פסיכולוגי לרפואי: "וזה אצלם לא מצד פרישות, אלא לרוע תאוותם וקנאתם בזולתם". אם נסכם את דברי הרמב"ם, הרי שהחיים מהווים מעין חיפוש נקודת שיווי משקל ברצף שבכל ממד פסיכולוגי והתנהגותי קיים בין האַנוֹרֶקְסיה (הצַיְמָנוּת) לבין הבוּלימיה (הזַלֶלֶת) שבאותו תחום. היצר הרע מתגורר בקצה התאווה, ואולי בשני הקצוות גם יחד.

בהמשך הפרק מסתמך הרמב"ם על דברי ר' אלעזר הקפר (תענית יא, א), המפרש ומרחיב את משמעות הכתוב על קרבן הנזיר: "וְכִפֶּר עָלָיו [הקרבן] מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (ו, יא). "וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא – המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה!". הקל וחומר מופנה כנגד הנזירות שהתפתחה בעמים, שחייבה הינזרות מינית וחיי עוני, סיגופים ובדידות. זהו פשע של האדם כנגד עצמו.

ואולי, הפתולוגיה הנזירית היא ביטוי למחלת נפש כללית יותר, לסינדרום נפוץ יותר. הכמיהה אחרי מדרגות גבוהות של רוחניות מביאה את האדם לידי חיפוש הקדושה והטהרה ואפילו המוסר המוחלטים. מכאן נובע פשע, פשע האדם נגד עצמו! כך מופיעות בפנינו, בעבר ובהווה, דמויות החולות במעין אַנורֶקסיה מוסרית. זאת דמות המסתכלת בראי, ורואה את עצמה תמיד חסרה, חוטאת, מכוערת, המייסרת את עצמה בדרישות לא ריאליסטיות. גם זאת מחלת נפש ורוח התוקפת אדם שכדברי רבי אלעזר הקפר, "חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", פשע כנגד נפשו הוא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2012, ב-גיליון וירא תשע"ג - 795, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: