קשה ליישב את פרקי הבריאה עם המדע? מסופר על דוד שחטא? בזמן שהמזרוחניקים מתווכחים 
על תנ"ך בגובה העיניים, אצלנו, החרדים, נמצאה נוסחה פותרת־כול: אנחנו קטנים מלהבין

אחת הסיסמאות ש'המודיע' נהנה לחזור עליהן בגאווה היא "זכות הציבור שלא לדעת". זכותו שלא לקרוא על מקרי רצח מחרידים המדכאים את נפש האדם, זכותו שלא לזהם את נפשו בכל תועבה, זכותו שלא למצוץ כל ידיעה על חייהם המשמימים של סלבריטאים.

כעיקרון זהו רעיון צודק, ואף אם המודיע ושאר העיתונות החרדית מרחיבים אותו גם לחסינות כללית לכל עוולות ה'גדולים' והעסקנים למיניהם, יש לשם כך היום אתרי האינטרנט וקווי ה'נייעס' למיניהם, עד שאפילו הרב יאשיהו פינטו המיליארדר לא מצליח להסתיר את הבעיות שלו גם מאתר כמו 'בחדרי חרדים'. אז למי אכפת שהעיתונים לא כותבים עליו? שלא יכתבו.

אבל האמת היא שהזכות שלא לדעת היא דבר בסיסי ועמוק הרבה יותר מאשר בתחום העיתונות. זאת אחת מאושיות החברה החרדית. קחו מאיתנו את הזכות שלא לדעת, ובעיקר שלא להבין, ואבדנו.

טוב לא לדעת

דבר ראשון: הכי טוב לא לדעת. רבי שלמה וולבה ז"ל נלחם מאוד נגד לימודי חול בכל צורה שהיא. וטענתו בפיו: בגרמניה של נעוריו כל מי שרכש השכלה אקדמית לא היה מסוגל להאמין שהעולם נברא בשישה ימים. על פרשנויות כמו זו שכתב הרב זאב וייטמן במוסף 'שבת' של פרשת בראשית הרב וולבה כנראה לא שמע. אז מה עושים? פשוט מוותרים על כל הידע האנושי בארבע מאות השנים האחרונות ונשארים בורים. העיקר שנמשיך ונאמין שהעולם נברא בשישה ימים ולא נסתבך חלילה.

החברה החרדית החילה את העקרון של לא להבין על כל אישי התנ"ך והתלמוד, עד ה'גדולים' של ימינו. ראשי ישיבת פוניבז'

האמת, אילו הייתה יד ישראל תקיפה היינו הולכים רחוק עוד יותר ומדפיסים תנ"ך בלי מעשה ראובן ובלהה, וכל שכן וקל וחומר שהיינו מצנזרים לגמרי את הסיפור על דוד ובת שבע, מספיק סבלנו מזה. אתם זוכרים מה שמעון פרס החצוף אמר פעם על דוד המלך? ושמעון פרס הוא לא הראשון. תמיד הציק לנו העניין של דוד המלך. בינינו: שמעתם פעם על רב או אדמו"ר – אפילו מליגה ג' – שנופל עם כאלה דברים? מריבות מכוערות של אנשי החצר והבנים הסוררים – מוכר, הלבנת הון – ניחא, עושק מעריצים תמימים – שישלמו החמורים. אבל סיפור כזה? בושה וחרפה. היינו מצנזרים את זה ללא ספק. וכמובן שהיינו מוחקים כל זכר למאמר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שהרי עקרנו את החטא למפרע. מקסימום היינו מסבירים שהכוונה לאיזה חטא 'על פי סוד', שפעם אחת הוא לא כיוון את כוונות הרש"ש בברכת 'ולמלשינים' בתפילת נדבה.

את סיפור העגל היינו משאירים, אולי, אבל ודאי שהיינו מוציאים מזה את אהרן הכהן. בקיצור, היינו עושים לתנ"ך 'מייק אפ' ראוי לשמו. זה באמת לא הוגן: מדוע לא מגיע לאישי התנ"ך אותו יחס שמקבל עסקן שכונתי בעיתונות החרדית? כל צרוע וזב חוטם נקרא 'הרב הגאון' וכל כולו רק תורה ומעשים טובים, ורק יעקב אבינו לא?

אוי, איזה עולם טוב היה אם היינו יכולים. אבל כל אלו רק פנטזיות, חלומות ורודים, הלכתא למשיחא (אם הוא יגיע חס וחלילה). בפועל אין יד ישראל תקיפה, אי אפשר להוציא תנ"ך מצונזר, אי אפשר למחוק מהגמרא אלף ואחד דברים, וגם קשה מאוד לשנות את ההיסטוריה. המדינה למשל קמה ודי הצליחה, למרות כל הנבואות השחורות, ולמרות שהחזון איש – כך מספרים – אמר "כמה זמן נראה להם שיוכלו לשחק במדינה?". בקיצור, אי אפשר לחסום כל מידע. אז מה עושים? כאן נכנס לפעולה השלב השני, שהוא הקלף המנצח באמת. אמנם מוכרחים לדעת כל מיני דברים, אבל אפשר לא להבין!

הבנתם רבותיי? אנחנו לא מבינים – וזהו. במילים אלו מסרתי לכם את סוד ההצלחה וההתמודדות של היהדות החרדית עם כל ה'בְּרוֹךְ' שמסביב. למה דווקא הציונים החוטאים והכופרים הקימו את המדינה, והחרדים בהוראת רבותיהם ואדמו"ריהם נשארו למות באירופה? התשובה: מי יבין חשבונות שמים. מדוע רב פלוני ואדמו"ר אלמוני מתנהג בצורה שלגוי לא מתאים להתנהג? – מי יעמוד בסוד קדושים. איך זה שאנו כל כך צדיקים וטובים ומצליחים, ובפועל המצב כל כך גרוע? ומה עם עוד אלף ואחת קושיות מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים? התשובה היא "מה אנחנו מבינים, קטנים ורפי שכל שכמונו, דור אחרון יתום שלפני ביאת המשיח".

ישנה אמרה חריפה של חסידים על הרבי (לא שלהם, חלילה): רבי אינו אוכל – הוא רק 'טועם קצת', הוא אינו ישן – הוא רק 'נשכב קצת לנוח', וכל שכן שאינו חוטא – הוא רק עושה דברים שלא מבינים.

תראו אתכם המזרחיסטים, מסתבכים כל הזמן אם מותר ללמוד תנ"ך 'בגובה העיניים' או אסור, ומאמרים חוצבי להבות אש נכתבים בעד ונגד, לפי תפיסת עולמו של הכותב. הצחקתם אותנו! הצלחנו כל כך טוב לא להבין, שאין לנו בכלל שום בעיה, באמת שלא, תאמינו לי.

פתרון בקבלה

יש להודות שלא אנחנו המצאנו את הגלגל. כל דת חייבת לכלול בעקרונותיה את העובדה שמעשי האל לא תמיד מובנים, וגם היהדות בכלל זה. את הביטויים "גזרה היא מלפניי" ו"שתוק! כך עלה במחשבה" אנו מכירים מספרות חז"ל. אבל בעוד שבספרות חז"ל מוגבל השימוש בעיקרון זה למצבי חירום ואך ורק כלפי א־לוהים, הרי שהחברה החרדית החילה את העיקרון על כל אישי התנ"ך והתלמוד והרבנים עד 'הגדולים' של ימינו. אין זה חזון נפרץ לשמוע כיום אמרות "מי אנחנו בכלל שנבין את המחלוקת בין ר' אהרן לייב שטיינמן ובין רבי שמואל אויערבאך?".

מה הסיבה לכך?

אני חושב שיש כאן שתי נקודות חשובות. האחת – הצורך, השנייה – תורת הסוד.

הצורך ברור מאוד: כבר בתקופת תור הזהב של ספרד התמודדה היהדות המשכילה עם הפילוסופיה היוונית, והייתה צריכה לתת תשובות־נגד בעלות משקל לתורות שלהן היגיון ועוצמה, שלא לדבר על העת החדשה שדיברה בשם ההיגיון והאמת המדעית, והלחץ על היהודי המאמין נעשה חזק הרבה יותר. הרמב"ם והחולקים עליו כבר נחלקו בשאלה כיצד להתמודד עם כל זה. האם לאמץ בחום את מתנת החכמה ולחתור להראות שהיהדות אינה עומדת בסתירה לכך, או שמא להפנות גב ולהתמקד באמונה פנימית שכל הטוב נמצא אצלנו ואין מה לחפש שם בחוץ. את הקו הזה אימצה בגדול היהדות החרדית, במיוחד לאחר פרוץ ההשכלה והרפורמה. הרגש הרגישה היטב בחוש בריא כי עם היגיון לא יהיה שייך לנצח כאן.

וכאן נותנת תורת הסוד שירות מצוין. שהרי לימדונו רבותינו כלל גדול: הרוצה לשקר ירחיק עדותו, ומה רחוק יותר מאשר המחוזות עטופי הרז של תורת הסוד. קשה מאוד להתאים את תיאור הבריאה בפרשת בראשית אל המידע שיש ברשותנו כיום, ולא יועילו לכך גם ניסיונותיהם של פרופ' נתן אביעזר בספרו 'בראשית ברא' או מאמרו מפרשת בראשית של הרב זאב וייטמן. אבל נפלא ואלגנטי לומר שכל מה שכתוב בפרשת בראשית הוא סודות עמוקים שאי אפשר להבין אותם כלל בשכל אנושי, והכתוב הגלוי לעינינו הוא רק מלבושים דמלבושים, שהמביטים בהם ולא בפנימיות העניינים הם טיפשים, כפי שכותב הזוהר (ג, דף קנב, א): "טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש" [שוטי העולם מסתכלים בלבוש התורה, הוא סיפורי התורה, ואינם מעוניינים להביט בגוף שמתחת הלבוש. אלו שיודעים יותר אינם מסתכלים בלבוש אלא בגוף, והחכמים, עבדי המלך העליון, אינם מביטים אלא בנשמה שהיא עיקר התורה כולה ממש].

ואפילו כאן איננו הראשונים. המהר"ל היה בין אלו שהבחינו בחדות בפוטנציאל העצום הטמון כאן, והוא ניצל את העיקרון ללא רחם. כבר כתבתי בטור "אפולוגטיקה כמו שצריך" (מוסף 'שבת', י' באלול תשע"א) שלמהר"ל הייתה נוסחה קבועה לתרץ את דברי חז"ל כשאינם מתאימים עם המציאות: הם דיברו תמיד על 'פנימיות העניינים'. הם סיפרו על היתוש של טיטוס שהיו לו ציפורני נחושת ומקור ברזל? זה לא היה באמת יתוש אלא 'כוח מחבל ומשחית'. ירושלים נמצאת באמצע העולם? – כמובן שאין הכוונה לירושלים הפיזית שנמצאת בעולם הגשמי, השפל והפחות, אלא לעניינים טמירים ועליונים. הם אמרו דברים בלתי אפשריים על עובי הרקיע ומהלך השמש? הם התכוונו לשורש הפנימי של הרקיע והשמש, ולא לעצם המוחשי. הם הרי לא בזבזו זמן על המציאות הפחותה שלעינינו, רק בעולמות הגבוהים הם עסוקים.

הסבר בבינה

גם רבי אביעד שר שלום באזילה, בספרו 'אמונת חכמים', ניצל היטב את הפוטנציאל. כל ספרו בא להראות את גדולת חכמת חז"ל על פי תורת הסוד, ובהקדמתו שנועדה לסכור פי המלעיגים על חז"ל כתב: "ראיתי והוכחתי לעיני עמי כי גדלה מאוד חכמת רבותינו בידיעת טבעי הדברים אשר בעולם השפל – יותר מכל מחקר חכמי אומות העולם!… ולכן בסתרי תורתנו הוכחתי מדוע רוב התרנגולים שחורות והלבנות אינן מולידות כל כך ביצים כמו השחורות, מדוע האווזות רובן לבנות, ואם אינן ככה אינן מובחרות, מדוע כל החמורים כריסן לבן ורובם פניהם סמוך לפיהם הוא לבן וגבם שחור, ודברים רבים כאלה…".

פלאי פלאים! כל מחקר חכמי אומות העולם הוא כקליפת השום לעומת מה שאפשר לגלות מתוך סתרי התורה, ואנו מדברים כאן רק על חכמת הטבע! מעתה צא ולמד על שאר תחומים.

באזילה עוד התיימר להסביר, אבל לאחר שגילינו את העיקרון שתורת הסוד היא המפתח לכל דבר כבר לא צריך להסביר דבר. קחו למשל את העיבוד הנפלא שעושה רבי יעקב יוסף מפולנאה בספריו למושג "אלו ואלו דברי א־להים חיים". במקורו נאמר העיקרון רק על שני דברים שיכולים באמת להתיישב זה עם זה, כגון "זבוב מצא לה, נימא מצא לה" שבמעשה פילגש בגבעה (גיטין ו, ב), שם נחלקו אמוראים מדוע כעס האיש הלוי על פילגשו, וסיפקו שני הסברים שונים. אליהו הנביא בישר לאחד מהם, רבי אביתר, שהקדוש ברוך הוא עצמו עסק בסוגיה זו והביא את שתי הדעות. לשאלתו של רבי אביתר "חס ושלום, מי איכא ספיקא קמי שמיא?!" ענה אליהו הנביא ששני הדברים נכונים. על הזבוב במרק עבר האיש בשתיקה, אבל בפעם השנייה הוא כבר רתח וגירש אותה מביתו.

במקום אחר (עירובין יג, ב) אומרת הגמרא בנוגע למחלוקות של בית הלל ושמאי כי יצאה בת קול ואמרה "אלו ואלו דברי א־להים חיים הן". כאן זה כבר נשמע אבסורדי יותר, אך רש"י בכתובות (נז א, ד"ה הא קמ"ל) מבאר היטב שהכלל הזה נכון רק במקרה של מחלוקת התלויה בסברא, אז אפשר ששתי סברות יהיו נכונות. אבל במקרה של ויכוח על עובדות שאינן עולות בקנה אחד, כגון אסור ומותר, פלוני אמר כך או כך, אין הכלל הזה תופס.

 אבל תבינו לבד שהסתכלות כמו זו של רש"י פשוט מבזבזת נשק חזק מאוד, לא חבל? הבה ניתן את רשות הדיבור לבעל ה'תולדות' (פרשת משפטים, ועוד הרבה בספריו):

שמעתי מגדול אחד פירוש הש"ס אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו ואלו דברי א־להים חיים וכו'. שדברי חז"ל הוא שני הפכים בנושא אחד, כי איך אפשר ששניהם יהיו אמת? אבל הענין, כי ענין ג' קַוִּין שהם חסד ודין ורחמים, הוא מתחיל מן ששת ימי הבנין, מחסד ולמטה, בסוד 'עולם חסד יבנה', והוא בסוד ששה קצוות שהם כשר ופסול, היתר ואיסור, טמא וטהור, כי שם יש שני הפכים, אבל משישה קצוות ולמעלה הכל מתייחד ביחוד גמור ואין שם טמא ופסול ואיסור, כנודע. והנה בינה שהיא למעלה מששת ימי הבנין נקרא 'א־להים חיים', כנודע. וזהו שאמרו אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו ואלו דברי א־להים חיים – כי בבינה מתייחד יחוד גמור, וכשיורד בששת ימי הבנין, שהוא צריך לדין ורחמים, יצר הרע ויצר הטוב, עונש ושכר, אז נעשה ההפכים הנ"ל.

יש לדברים קסם, אין להכחיש, גם מלאך רע לא יוכל שלא להתפעל מברק הרעיון. אבל בכנות, מה בעצם נעשה כאן? מעקף מבריק. ההיגיון אינו יכול ליישב בשום אופן אסור ומותר, פטור וחייב, אז מה עושים, שולחים את כל החבילה לעולם ה‘בינה‘ שהיא דברי א־לוהים חיים, ושם אין שום סתירה. לא הבנתם? נו, באמת אתם, קרוצי חומר שכמותכם, רוצים להבין בדבר הגבוה הזה ששמו ‘בינה‘? ואם איזה נודניק יתעקש בכל מאודו להבין, תמיד נוכל לבעוט את העניין לספירה עליונה יותר, אל החכמה – או אל הכתר שאין לאף אחד תפיסה בו לכל הדעות.

חיתוך להלכה

מה שעדיין לא הצלחתי להבין זה את ה'סכינא חריפא', את הכלל הקובע מה מותר וצריך להבין, ומה אנו לא יכולים להבין. אם הגמרא מספרת בשבחו של תנא או אמורא, הרי זה 'כפשוטו', אבל אם היא מספרת בגנותו – אין זה 'כפשוטו'. בשאלות אמוניות איננו מסוגלים להבין את כוונת הגמרא, אבל בסוגיות הלכתיות אנו דווקא כן מנסים להבין, ואנו שואלים קושיות ומתרצים תירוצים, הכול בשביל להבין. מדוע? הרי אנו ממילא לא מסוגלים להבין את שכלם העמוק של חז"ל.

אמנם יש לציין שאצל החסידים באמת המשיכו את הקו לתוך ההלכה גם כן. בשם הרבי מצאנז ז"ל מסתובבת אמרה כי בעצם איננו מסוגלים להבין כלל את אביי ורבא, כי אביי ורבא לא היו אנשים כלל אלא שני לפידי אש שירדו מהשמים, לאחד קראו אביי ולאחד קראו רבא. מי יכול לרדת לחקרם של שני לפידי אש שמימיים? ודאי שלא אנחנו, קרוצי חומר, בשר ודם שיסודו מעפר וסופו לעפר.

החסידים, אם אפשר לומר כך, הצליחו לפחות בתת הכרתם להבין את עומק הבעיה. ועל זה מלמד סיפור נחמד המתאר ויכוח בין חסיד למתנגד. המתנגד מלא בוז לחסיד ההולך אחר רבו כבהמה בבקעה, ואומר לו "אתה באמת מסוגל להיות כזה טיפש ולחשוב שרבך יודע כול ולא יכול לטעות?"

ואתה, כך החסיד, גם חושב שהגאון מווילנא לא יכול לטעות…

– אח, ודאי שהגאון מווילנא יכול לטעות. אין מישהו חסין מטעות.

וחכמי הגמרא? גם הם יכלו לטעות?

– בוודאי!

וסנהדרין הגדולה שהייתה בזמן שבית המקדש קיים גם יכולה לטעות?

– פשיטא! התורה עצמה הקדישה פרשה שלמה לקרבן מיוחד שמביאים בית דין הגדול שטעו בהלכה, ואפילו בעניינים של עבודה זרה!

אבל משה רבנו לפחות לא טעה…

– מה פתאום! משה רבנו טעה בעניין הכאת הסלע כפי שאומרים חז“ל, יעקב אבינו טעה כשהסתיר את דינה מפני עשו, יצחק טעה בעשו עצמו, אברהם אבינו עשה שלא כדין כשכרת ברית עם אבימלך, והרשימה עוד ארוכה.

– נו, אז גם א־לוהים טעה, הרי כתוב “כי נחמתי כי עשיתים“…

עד כאן, על בורא העולם אני לא מדבר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12