אגודת כלל ישראל / יוסף פונד

זרמים שונים ומנוגדים פעלו בה והיא הצליחה להכיל את כולם. 
על סוד ההצלחה של אגודת ישראל לרגל מאה שנה להיווסדה

השנה מלאו מאה שנים לייסוד אגודת ישראל, תנועה שכללה עד לשואה חלק נכבד מהעם היהודי, ושפועלת גם כיום במדינת ישראל ובגולה. חצוצרות לא הריעו, כינוסים לא נערכו והתקשורת לא ייחדה לכך מוסף או אפילו שולי דף. נבקש אנו למלא מעט את החסר.

מאבקי פנים

אגודת ישראל נוסדה בקטוביץ ב־28.5.1912 בידי כמה מנהיגים ממערב אירופה, במטרה לארגן את האורתודוקסיה היהודית (להלן – החרדים) כמשקל נגד להתארגנות החילונית בתנועות הסוציאליסטיות היהודיות ובתנועה הציונית. אגודת ישראל נראית לצופה מן הצד כגוף פוליטי חד־גוני, שמרני וקופא על שמריו, אך בפועל מדובר בתנועה שנוסדה בכוונה תחילה כדי לשמש מסגרת לאוכלוסיות חרדיות שונות בתרבותן ובהתנהגותן החברתית. "האורתודוקסיה החדשה" בגרמניה, שמתוכה באו מייסדי האגודה, הייתה שונה לחלוטין בהתייחסותה ללימודי השכלה כללית ובאורחות חייה מהחברה החרדית בפולין, שרבים ממנה התאגדו ב־1916 באגודת ישראל, ואלה גם אלה היו שונים מיהודי "היישוב הישן" שייסדו את אגודת ישראל בארץ־ישראל והנהיגוה עד לראשית שנות השלושים.

מנהיגי התנועה העולמית השכילו למנוע פילוגים בתנועה ולנתב את התמורות שחלו בתוכה לאפיקים התואמים לרוחם. דוגמה להתנהגות זו יכולה לשמש ההתלבטות סביב הקמת ארגון "צעירי אגודת ישראל" (צא"י) בפולין. קדמה לו תנועת "תבונה" שהקימו צעירים חרדים מפולין אשר שייכו עצמם למחנה האגודאי. "תבונה" פעלה בשנים 1920־1915 בעשרות ערים בפולין ודרשה לבצע שינויים ביחס החברה החרדית ללימודי השכלה כללית ולהשתתפות ביישוב ארץ־ישראל. מנהיגי 'תבונה' נמנעו מלקבל את מרות הנהגת אגודת ישראל בפולין, וכתגובה היא אפשרה להקים במסגרתה את צא"י, כשחלק ממנהיגי 'תבונה' היו למנהיגיה וכן חלק גדול ממטרותיהם נכללו במצע צא"י, כגון עידוד יצירה ספרותית מקורית אגודאית והפעלת ספריות.

ב־1922 נוסדה במסגרת אגודת ישראל תנועה דתית פרולטרית – פועלי אגודת ישראל (פא"י), שאימצה מושגים ומטרות של תנועות סוציאליסטיות. פא"י תקפה לא אחת את התנהגותם של בעלי מפעלים, בהם חברים או עסקנים מאגודת ישראל, ואחזה בדרך עצמאית בפעילותה הארצישראלית תוך שיתוף פעולה עם מוסדות ציוניים. עם זאת, נמנעה פא"י מלהגדיר עצמה סוציאליסטית ונותרה במחנה האגודאי.

הכנסייה הגדולה השלישית במרינבד, 1937

שינויים חלו גם בהתייחסות מנהיגות אגודת ישראל למטרות המעשיות והמדיניות של התנועה הציונית ולמידת שיתוף הפעולה עמה. ההנהגה העולמית צידדה במטרות המעשיות של התנועה הציונית – יישוב ארץ־ישראל – אך התנגדה לקביעת ההסתדרות הציונית בטופס המנדט כנציגת העם היהודי בבניית הבית הלאומי. במחצית השנייה של שנות העשרים השלימה מנהיגות האגודה עם ההחלטה וביקשה לצרפה לסוכנות היהודית. משהדבר לא עלה בידה היא הגיעה להסכמים עם ההסתדרות הציונית בדבר שיתוף פעולה מדיני מול ממשלת המנדט.

אגודת ישראל שבפולין צידדה בהרחבת שיתוף הפעולה עם ההסתדרות הציונית ולעומתה האגודה הארץ־ישראלית התנגדה לכל שיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית ועם מוסדות הנהגת היישוב העברי. רק בשנות השלושים, משעברה ההגמוניה באגודה הארץ־ישראלית לידי היישוב האגודאי החדש, השתנתה תפיסתו הפוליטית.

תיאור השינויים האמורים עלול להיראות מלאכותי ולא מציאותי, בלא שאציין כי כולם התקבלו תוך מאבק פנים תנועתי ויצירת אופוזיציות שביקשו לשמר את המצב הקיים.

מצע רחב

רבגוניות התנועה לא פגעה בשלמותה. רק שתי קבוצות אופוזיציוניות שוליות נטשו את התנועה על רקע התנגדותן לשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית: חברים מהיישוב הישן שפרשו באמצע שנות השלושים ולימים הרכיבו את "נטורי קרתא"; וחברי "פועלי אגודת ישראל – ירושלים" (פאג"י) שפרשו ערב קום המדינה. בשנות השישים התנהלו מאבקים בין תנועת פועלי אגודת ישראל (פא"י) למפלגת האם על רקע השתתפות פא"י בממשלה, אך היא נותרה בתוך המחנה האגודאי.

מצב זה התאפשר הודות לגישה הפלורליסטית שנקטה המנהיגות האגודאית. המנהיגות אפשרה פעילות אופוזיציונית, שמרה על גבולות רחבים של מצע התנועה ולא קבעה במסמרות מטרות בנושאים שנויים במחלוקת.

אמצעי חשוב להפגת המתח בתוך התנועה היה העיתונות האגודאית שכללה את עיתוני הנהגת האגודה, את עיתוני תנועות הבת – צא"י ופא"י, ועיתונים של פלגים אופוזיציוניים.

מאות העיתונים האגודאיים שיצאו לאור מאז ייסוד התנועה, בשפות שונות ובתחומים שונים – פוליטיים, תורניים, ספרותיים ועוד (בין השאר יוחדו עיתונים לנשים, לילדים ולפליטים) – ביטאו תפיסות חברתיות ופוליטיות שונות ואפשרו שחרור כעסים והידברות.

כך, לדוגמה, יצא לאור בארץ־ישראל, בשנים 1949־1922, "קול ישראל" – שבועון היישוב הישן שביטא גישה פוליטית מתבדלת, ובמקביל לו יצאו לאור עיתונים שצידדו בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית, כ"ארץ ישראל" ו"ארץ ישראל בלאט", בפולין (באמצע שנות ה־20 ובאמצע שנת ה־30). דוגמה בולטת נוספת לגישה הפלורליסטית של המנהיגות האגודאית ניתן לראות בסדרת מאמרים שפורסמה בנובמבר 1934 ב"דרכנו" – ביטאון אגודת ישראל העולמית שיצא לאור בוורשה. המאמרים נכתבו בידי ברויאר ורוזנהיים והודפסו זה לצד זה. ברויאר ביקש להציב את יישוב ארץ־ישראל והקמת ישות מדינית בה כמטרה מרכזית של אגודת ישראל, ואף תיאר את בניין הארץ במושגים משיחיים. רוזנהיים לעומתו הסתייג מגישה זו והעדיף פתרון מדיני בצורה של פדרציה ערבית־יהודית.

בפרספקטיבה היסטורית, סביר להניח כי גישה פלורליסטית זו של מנהיגות אגודת ישראל הייתה אחד הגורמים החשובים ליכולת התנועה להתקיים במשך מאה שנה. 0

 ד"ר יוסף פונד עוסק בחקר אגודת ישראל כתנועה פוליטית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2012, ב-גיליון וירא תשע"ג - 795 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: