צחוקה של אמא / זאב ויטמן

קריאה מפתיעה בסיפור התגלותם של שלושת המלאכים מגלה כי לא אברהם היה הכתובת אלא שרה. המטרה: לשמוע אותה מאמינה בבלתי אפשרי

בדומה לפרשת לך לך שנפתחה בהופעה א־לוהית ללא כל רקע והסבר – מבלי ששמענו קודם לכן על ייחודו של אברם ומדוע הדברים נאמרים דווקא אליו, מה מגמתה של העקירה לארץ אחרת ומה יתרונה וייחודה של ארץ זו – כך גם פרשת וירא פותחת בהתגלות א־לוהית שלכאורה אין לה כל הסבר ונימוק מפורש:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

בניגוד למצופה, התורה לא מגלה מה אמר ה' לאברהם לאחר שנראה אליו באלוני ממרא או מה מטרתה של התגלות זו.

יש אומרים שהתגלות זו קשורה למילתו של אברהם, שעליה קראנו בסוף הפרשה הקודמת, ומטרתה לכבד את אברהם – "לבקר את החולה"; ויש אומרים שתוכן ההתגלות מפורט בהמשך הפרשה, כששלושת האנשים (המלאכים) מגיעים לאוהלו של אברהם ומבשרים לו על הולדת יצחק. לפירוש זה "וירא אליו ה'" הינו כותרת ההתגלות, שתוכנה מפורט בהמשך הפרשה.

פירוש אחרון זה קשה: הבשורה על לידת יצחק כבר נאמרה לאברהם מפורשות מפי הקב"ה בפרשת "לך לך", בהתגלות שבה הצטווה אברהם על ברית המילה: "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן". גם מועד לידת הבן משרה – "כעת חיה" – אין בו כל חידוש, שהרי ה' אמר לאברהם בעבר גם את זאת: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ… וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת". אם כן מה מגמתה של התגלות ה' באמצעות המלאכים?

איור: מנחם הלברשטט

אמנם פרשה זו מלמדת אותנו רבות על מידת החסד והכנסת האורחים של אברהם, אלא שסוף סוף מטרת ההתגלות לא הייתה רק לנסות את אברהם ולהראות לעין כול את מידותיו המיוחדות, אלא בראש ובראשונה לבשר על הולדת יצחק, שהרי זהו המסר היחיד שהמלאכים מוסרים לאברהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך".

עוד קשה להבין מדוע מתרעם הקב"ה על שרה שצוחקת לשמע הבשורה, ואברהם עצמו הוא זה שכנראה מוכיח אותה על כך, כאשר הוא עצמו לא היה טוב ממנה בהתגלות הראשונה, וצחק אף הוא בשמעו בשורה זו מפי הקב"ה: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד". מדוע את אברהם ה' לא מוכיח, ובמקום זאת מצווה אותו לקרוא לבן הנולד לו יִצְחָק, כנראה על שם אותו צחוק, ואילו את שרה הוא מוכיח?

והקשה והצורם מכול – מה ראה הקב"ה או המלאך ללכת רכיל ולספר לאברהם לשון הרע על אשתו שצחקה בקרבה – "וַיֹּאמֶר ה' אֶלאַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי"?

פרסום הנס

נראה שהתורה מבקשת ללמד ולהחדיר בתודעתנו שהולדת יצחק הייתה בגדר נס. הצחוק מבטא את הפער בין הצפוי והטבעי לבין המציאות המפתיעה העל טבעית, הלא צפויה והניסית. חשוב לתורה להדגיש שאברהם צחק ולא האמין וכמוהו גם שרה. לשניהם צריך להיות ברור שאין כל אפשרות שהם יולידו באופן טבעי. אלא שבהתגלות הראשונה היה זה רק אברהם שצחק. הקב"ה, שרצה שגם שרה תצחק על בשורת הלידה, התגלה שוב – הפעם באמצעות שלושה מלאכים – כדי להביא גם את שרה לידי צחוק, שגם שרה תפנים את העובדה שמדובר בנס על טבעי.

אך שרה צחקה בקרבה ולא בגלוי כמו אברהם, שנפל על פניו וצחק. על כן חשוב לתורה לפרסם את צחוקה כדי שהיא תודה בו בגלוי, וכך גם היא תבטא באופן מפורש שמדובר בדבר ניסי, דבר שבאופן טבעי איננו מתקבל על הדעת. לכן שואל ה' את אברהם 'למה זה צחקה שרה?', וכששרה מכחישה זאת מתוך יראת תוכחתו של אברהם, אומר לה אברהם או המלאך "לא, כי צחקת". אין במילים אלו תוכחה או גערה אלא רצון להדגיש ולפרסם את העובדה שגם שרה, כמו אברהם, יודעת שמדובר בהתרחשות שאין לה כל מקום בעולם הטבע, ומכאן צחוקה. ואולי 'תרגום יונתן' מבטא כאן את עומק הפשט באומרו "לָא תְדַחֲלוּן אֲרוּם בְּקוּשְׁטָא גָחַכְתְּ", כלומר, אין זו תוכחה על הצחוק אלא להיפך – המלאך אומר לה אל תיראי ואל תפחדי כי באמת (במובן של בצדק) צחקת, שהרי ראוי לצחוק על כך.

זו הסיבה לכך שיצחק נקרא על שם הצחוק – הן של אברהם והן של שרה. שמו נועד לבטא ולהנציח את העובדה שמדובר בלידה לא טבעית, בדבר א־לוהי – "היפלא מה' דבר". בכך מלמדת אותנו התורה שזרע ישראל כולו – מציאותו, הישרדותו וקיומו – הינו לא טבעי, שהרי יצחק הוא תחילת קיום ברכת הזרע של אברהם – "כי ביצחק יקרא לך זרע".

יתרה מזו, הנס איננו מתבטא רק בכך שאברהם מוליד בגילו המופלג, אלא גם בעובדה המפתיעה שהוא מוליד דווקא מיד לאחר הסרת הערלה מאבר ההולדה, מה שבעיניים טבעיות נראה כפעולה העלולה לפגוע בכושר ההולדה. ואולי זו כוונת התורה בציוויה את אברהם על ברית המילה ובהדגשתה שאברהם מל את עצמו בגיל תשעים ותשע ויצחק נולד לו בגיל מאה. התורה מבקשת לחדד את העובדה שהולדת יצחק, שממנו נוצר עם ישראל, מנוגדת לדרכי הטבע – כביכול דווקא בעקבות הסרת הערלה ייוולד יצחק.

מכאן נלמד שבברית המילה אנו מטביעים למעשה בעצמנו את חותם מציאות הקיום היהודי – מציאות על טבעית – מציאות ניסית. "התהלך לפני והיה תמים". דווקא הסרת הערלה שמטילה בנו מום גופני היא זו שהופכת אותנו לתמימים. עם ישראל מונהג שלא על פי הטבע, והמעורבות הא־לוהית העל־טבעית היא היא טבעו של עם ישראל ומהותו. זו הברית הייחודית והמיוחדת שיש בינינו לקב"ה – ברית הטבועה בתודעתו של כל אחד ואחד מבני העם היהודי כמו גם כל אחד המצטרף לעם ישראל ומתגייר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ג, 02.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בנובמבר 2012, ב-גיליון וירא תשע"ג - 795 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: