תגובות לגליונות קודמים

תגובות ל'כפרה על ההתעלמות מנשים' מאת עליזה לביא, 
ל'אנושיות טבעית, ללא הערות שוליים' מאת אריאל פינקלשטיין, ול'איש אחד לא שב' מאת יהושע הרלינג

דוגמה לא מחמיאה / יעל לוין

בסקירתה את הספר החדש "סדר נשים", הזכירה עליזה לביא כי רבי יצחק מולכו (1722־1781), מחכמי סלוניקי, הורה לכל הבעלים ללמד את נשותיהם את נוסח התפילה הקצר "שֶׁבָּרָאתָ אֶת הַכֹּל", האמור להיות נישא בסמוך למזוזה. כמו כן, ראוי גם כי מי שמלמדים נשים ילמדו נוסח זה.

חיוני לציין כי ההתייחסות לתפילה זו הן בסקירה זו והן ב"מנהג נשים" מקוטעת, ועיון בהקשר שבו נאמרו הדברים משנה את תמונת המצב. רבי יצחק מולכו מזכיר תפילה זו בספר המוסר שחיבר "אורחות יושר" בעקבות קביעתו כי על עמי הארץ להיזהר שלא להימנע מלבוא לבית הכנסת גם בימי הגשמים, שכן מכיוון שאינם יודעים להתפלל שליח הציבור מוציאם ידי חובה.

לאחר מכן עובר המחבר לדון בדינם של עמי הארץ שאין באפשרותם להגיע לבית הכנסת. הוא מטעים כי אם אדם אינו יכול לפקוד את בית הכנסת מחמת שהוא חולה, או מפני שהוא שוהה במהלך השבוע בכפרים, כגון הקצבים והדייגים וכיוצא בזה – יכול הוא לקרוא את קריאת שמע "ומה שיודע". אולם אם אדם אינו יודע אפילו לומר את קריאת שמע, מתווה רבי יצחק מולכו את אמירת תפילת "שֶׁבָּרָאתָ אֶת הַכֹּל". רק לאחר מכן ולאחר הבאת נוסח התפילה עצמו, מובאות ההנחיות באשר לנשים. לא זו אף זו, ישיבתו של רבי יצחק מולכו הייתה בקהילת הדייגים בסלוניקי (ק"ק פישקאדוריס), ושם נשא את דרשותיו שהובילו לגיבוש חיבורו "אורחות יושר" (שבט ועם, תשמ"ה).

אם כן, תפילה זו נתחברה בראש ובראשונה כדי להיות נישאת על ידי גברים שאינם בקיאים אפילו בקריאת שמע, ובהם הדייגים, ובשלב שני הועבר השימוש בה גם למרחב הנשי. התפילה משמשת תחליף הן לקריאת שמע והן לעמידה, שלא כתפילת "הביננו" שהיא חלופה לתפילת העמידה בלבד.

התוויית אמירת תפילת "שֶׁבָּרָאתָ אֶת הַכֹּל" לציבור הנשים איננה למעלתן, והנשים מושוות לגברים בדרגה נמוכה ביותר. עם זאת, אין בכוחם של דברי רבי יצחק מולכו להורות באופן מוחלט שהנשים לא ידעו להתפלל, שכן ייתכן שאמירת תפילה קצרה מילאה צרכים פונקציונליים של הצורך לטפל בילדים ובבעל.

מכל מקום, דבר התפילה הזו איננו מקור שיש לשוש עליו כמציאת שלל רב, וזו לא ממש דוגמה המחמיאה לנשים ולכבודן. היפוכו של דבר, הוא מקבע את התדמית של הנשים כבעלות מעמד הדומה לפשוטי העם. יש לציין כי איננו יודעים באיזו מידה נאמרה תפילה זו בפועל בידי הנשים.

נקודה נוספת בעלת משמעות היא שהתפילה המקורית נתחברה בלאדינו. נוסח התפילה מובא בשפת המקור בשתי המהדורות הראשונות של "אורחות יושר". המהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת תקכ"ט (1769) בצורה אנונימית, כנספח לספר "אורחות צדיקים", והמהדורה השנייה נדפסה על ידי בני המחבר בשנת תקנ"א (1791). התפילה זכתה לראשונה לתרגום עברי במהדורת תשל"ה שיצאה לאור בתל אביב, והוא תרגום חופשי של הקטע, ועל נוסח זה נסמכה לביא. נוסח עברי מילולי מובא במהדורת תשנ"ט של החיבור. בהקשר זה חיוני לציין כי דרוש תיקון בדבריה של לביא, גם ב"מנהג נשים", בנוסח חתימת הברכה, שלא הועתקה בצורה מדויקת; צריך להיות: "שֶׁלֹּא חָסְרוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ וְלֹא יֶחְסְרוּ גַּם לְהַבָּא", ולא כפי שנכתב: "שֶׁלֹּא יֶחְסְרוּ… וְלֹא יֶחְסְרוּ".

מחויבות כלפי שמים / עמוס סמואל

הדעה שלפיה מצוות שבין אדם לחברו הנעשות שלא לשם קיום מצווה אינן נחשבות כמצוות שמקבלים עליהן שכר הינה לדעת הכותב "נחלתם של רבנים שאינם מוגדרים פוסקים חשובים". קביעה זו אינה מדויקת. הנה, כך כתב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), בפירושו 'העמק דבר' לשמות (כ, יב): "משום הכי כתיב במצווה זו של כיבוד אב ואם גם כן 'על האדמה', ללמדנו דאחר שהיא מצוות עשה הכתובה בתורה הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי".

וב'הרחב דבר' הרחיב וכתב: "…באמת אין לשבח מצוות עשה של כיבוד אב ואם שהיא מידת החסד יותר ממצוות עשה של מחיית עמלק או איבוד עיר הנידחת שהוא אכזריות, ושניהם אינם אלא חוקים וגזירות מנותן התורה יתברך… ובזה הדרך המה כל טעמי המצוות אינם אלא לקרב אל השכל גם כן".

יתרה מזו, בפירושו לדברים (ה, טז), הוסיף הנצי"ב:"כאשר צוך ה' א־להיך: באשר כיבוד אב ואם היא מצווה שכלית שכל דעת אדם מודה בה, הזהיר הכתוב כאן, שיעשה מצווה זו בשביל ציווי ה', כמו כל חוקי התורה". ברוח דברים אלה של הנצי"ב כתב גם הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל 'ערוך השלחן', על מצוות כיבוד אב ואם (יורה דעה, הלכות כיבוד אב ואם, סימן רמ). דומה כי לית מאן דפליג כי הן הנצי"ב והן בעל 'ערוך השלחן' הם פוסקים חשובים.

ונקודה נוספת – לקראת סוף מאמרו העיר פינקלשטיין: "יהיה מי שישאל: אם כך מדוע כלל יש צורך בהלכות שבין אדם לחברו? לכאורה, די לנו בשכל ובטבעיות", והשיב: "לתורה יש אמירה גם בתחומים שבין אדם לחברו, אמירה שלא בהכרח חופפת תמיד לשכל או למוסר של האדם". דברים אלה הינם נכונים, אך להערכתי אינם מספקים.

לטעמי, קיום מצוות המוגדרות 'מצוות שבין אדם לחברו' צריך להיות בראש ובראשונה מתוך "אנושיות טבעית". משום כך אין אנו מברכים בעת קיום מצוות אלה ברכת המצוות. יחד עם זאת, יש להדגיש כי בציווי על פעילות מוסרית למען הזולת אין משום הפקעה של תחושת המחויבות המוסרית. להפך, התורה ממריצה אותנו להיות "בני אדם מוסריים", כפי שמוכח מפסוקים רבים. למשל: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה); "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז),ועוד כהנה. לא זו בלבד, אלא שבעצם הכללת מחויבויות מוסריות במסגרת מצוות התורה ישנה קביעה כי למחויבויות אלה ישגם תוקף פורמלי של מצווה דתית. כאשר אדם מקיים את מחויבותו כלפי הזולת מתוך תחושה מוסרית בלבד די בכך, כי כך רצתה התורה שייעשה, אך אם אין הוא מקיים את מחויבותו המוסרית, עליו לדעת שלא זו בלבד שהוא ייחשב אדם בלתי מוסרי, הוא גם ביטל מחויבות דתית כלפי שמים.

נוכח הגדרה זאת, מובן מדוע מוטל על אדם שעבר על מצווה שבין אדם לחברו לא להסתפק ביום הכיפורים בריצוי חברו, אלא עליו גם להתוודות מול הבורא: "…גזלנו, דיברנו דופי…".

גלוית זיכרון / ציפי חורי

ברצוני לספר על פן נוסף בדמותו של הרב בנימין הרלינג זצ“ל שמסופקני אם אפילו משפחתו של האיש היקר הזה מכירה. הרב הרלינג היה ר“מ בישיבת כפר הרא“ה, וחינך בין היתר את אחי, אבנר יונה ז“ל. כשאחי אבנר נהרג במלחמת יום הכיפורים ביקר הרב הרלינג בבית משפחתנו ביקור תנחומים. אני יכולה לזכור עד היום את פניו כשהיה בביתנו, את הקושי שלו במעמד הזה, את העצבות שאפפה אותו.

צריך לזכור כי עברו אז לפחות חמש שנים מאז שאחי היה תלמידו בישיבת כפר הרא“ה, אך עובדה זו לא שינתה מתחושת הקשר שחש לתלמידו. במשך כל השנים לאחר מכן, עד ימים ספורים לפני שנהרג בעצמו, נהג הרב הרלינג לשלוח למשפחתנו בערב ראש השנה גלויה ובה התעניין בשלום ההורים, וכתב דברי ברכה לשנה החדשה. כל שנה אני זוכרת את עצמי מתפעלת מהרגישות של האיש, מההתמדה ומתחושת הקשר שלו לתלמידו ולמשפחתו, ובכל פעם הבעתי זאת בקול רם בבית הוריי.

שנים לאחר שנישאתי ועזבתי את הבית נהגו הוריי להראות לי, לאחי ולאחיותיי את הגלויה הכתובה בכתב ידו של הרב הרלינג. בכל שנה גלויה זו הייתה מעין דרישת שלום מהבן שאיננו. הימים היו כל כך קרובים ליום הכיפורים ולמלחמה ובגלויה זו הייתה מעין נחמה, תחושה שזוכרים אותו. תחושה השזורה בכאב הנלווה לתחושת האבדן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

פורסם ב-26 באוקטובר 2012,ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: