שתיים אחר חצות / יונתן ברג

קורא על הדרך

אווירה מתוחה שורה על ספרו של אליעז כהן 'עד שהגענו להבנה עם האור' ("קשב לשירה"); מתח הנובע ממפגש ומאבק בין היחיד המבקש לו מקום בעולם, בתוך ההפוגה והחיפוש, הנוסח האישי והמשפחה והבית, לבין הקול הלאומי והציבורי. ובתוך כך מתגלים ומסתבכים מאבקים נוספים היוצאים ובאים מאותו שורש, ומציגים את המדורים השונים של המגע בין הפנימי לחיצוני, האישי והציבורי.

פיצול אחד הרי הוא כאשר הציבורי, בדמות מלחמה למשל, פוגע בקרובים ביותר, במקרה זה בדודו של המשורר, אליעזר פלדמן שנפל בקרב המיתלה, שלו הוא מקדיש מחזור בשם "אני לדודי" (מחזור בכתובים). במחזור זה מצויה תנועה בין כעס נוקב על המוות הצעיר, כעס המופנה כלפי שמים: "הנער מוטל באשר הוא שם/ במדבר רוח אין/ דמו ודם זרעיותיו נמשכים ממנו והלאה/ הוא איננו קורא/ א־לוהים איננו שומע" (עמ' 19), לבין השלמה עם הקרבן. והשלמה זו, עיקרה הוא תפיסת הכלל והמגמות ה"גדולות" כצידוק הדין וככלי להכלת הכאב ועיבוד שלו, עיבוד שסופו השלמה: "חוטי שיער אדמוניים נאחזים/ בגרגרי זהב המדברות/ ורק בת־שחוק נגלית/ מן השכיבה העולמית ההיא של גופך היפה/ אל סבתי בחלומה" (עמ' 19).

את המחזור הנזכר פוצעים במרכזו שלושה קטעי פרוזה פיוטית המשבשים ומעצימים בו זמנית את הקצב השירי. נדמה שמהלך זה מדגיש את הצורך העז של כהן להעניק פנים ושם לדודו, כוחות כבירים, שטבעם לעתים להעלים את דמות הנופל הקונקרטית – ביתו, משפחתו, צעצועי ילדותו ופירות העץ האהוב – חומרים המאכלסים את קטעי הפרוזה.

ומעבר לעיסוק בדוד, כהן ניצב מול משפחתו הגרעינית – אשתו וילדיו, ויש בו ריחוק והסתגרות: "כוכבים שרטו בציפורניים את הלילה/ רוחות רעות דבקו בחלונות/ המיטה שלנו תיבה מפני מים/ קם/ שוב קם ואת אינך יודעת/ שעות הלבדיות הסודיות שלי" (עמ' 59). שם, בשעות הללו, פונה המשורר למשפחה קרובה לא פחות – משוררים וכותבים, גיבורי רוח ודעת, והם רוכנים עמו אל עבודת הכתיבה ועומדים בין המשורר לבין בני ביתו הנמים: "את מעבר לקיר אברייך כבדים ומלאים/ אהבה/ אני יכול לבוא אלייך כנהר הזה אל/ ים/ אבל שוב יצאתי לצוד/ פרפורי נפשי/ אותיות פורחות/ מוריד מחיצת הזהב בינך לביני:/ שתיים אחר חצות הבית נמלא ידידים/ מראות, קולות" (עמ' 60).

באותו מקום מבודד וכמוס, מקום כתיבת השירה, נמצא המשורר מחוץ לדברים, הוא מביט בהם ומבקש לפענח, הוא מביט ומבקש להיות שותף מבחינה נפשית ורוחנית להופעות השונות של העולם; הופעות אתניות, הופעות טבעיות ושיקופן באמנות. במובן זה, בשעות אלו העולם כולו מקומו, בכוח אוניברסלי ומקיף, ומול כך, באירוניה הבסיסית של היוצר, ארבע אמותיו, עולמו שלו הפרטי, מתרחקות ממנו והופכות לעתים בלתי מובנות.

מרואן מח'ול
צילום: wafe99, ויקיפדיה

גם בספרו של מרואן מח'ול, המשורר הערבי־גלילי הצעיר, היוצא כעת בעברית (לאחר צאתו בערבית), "ארץ הפסיפלורה העצובה" (וגם הוא בהוצאת "קשב לשירה"), נוכחים בעוצמה החוץ והפנים. מח'ול הנו אחד מן המנסחים החשובים והמסקרנים של הקול הערבי־ישראלי והפלשתיני, וככזה ספרו גדוש בנושאים, בשיחות עם עצמו, עם עמו ועם המרחב הישראלי. בכנות גדולה כותב מח'ול "יש דברים שאינני מבין: שכן אינני ישראלי/ אך גם לא לגמרי פלשתיני" ( עמ' 25). ואין לטעות: הוא מבין, ולעומק.

מח'ול משלב בשירתו ידיעה והפנמה של השירה הערבית לדורותיה, ומתוך כך מצוי בספר אותו טון דיבורי המלווה את השירה הערבית. עולם הדימויים שלו עסוק פעמים רבות ביחס בין הטבע לאדם, ומשתמש בטבע כמצביע על תכונות אנושיות וכמקור להצבעה על תכונות השירה: "1. אהבתנו היא זרעים/ אותם אנו זורים בתלם הרגשות/ כדי שיהפכו לגדוד של נטיעות/ או לעצים/ ושהפרי יבשיל על המשוכות / 2. ברוב אהבתי אני מניח לשדה/ להיאסף סביב השיר, כדי שהמילים תיצורנה / שרשרת על חזה של היפה/ פנינים זורחות“ (עמ‘ 99) .

במובן זה ניתן לראות את ההשפעה של מחמוד דרוויש על שירתו של מח'ול, והוא אף מקדיש לו שיר געגוע בספר. גם באפיק הפוליטי והאידיאולוגי ממשיך מח'ול את דרוויש, ולו רק בעיסוק הער והנוקב במצב הפלשתיני וביחס לישראל.

המקומות בספר שבהם יש כוח לשירה הפוליטית הנם אלו שבהם חווית החיים האישית של מח'ול באה לידי ביטוי, דוגמת בידוק בשדה התעופה, שם גם משתמש מח'ול בהומור, אחת מן התכונות הבולטות בספר ואולי הכלי המרכזי בעיכול התכנים הקשים והנוקבים שהוא מציג פעמים רבות: “אני ערבי!/ הכרזתי בפתח נמל התעופה/ לטובת המאבטחת, שלא תצטרך לטרוח/ ניגשתי אני ואמרתי: חקרי אותי, רק/ בקצרה, אם אפשר, מפני שאני לא מעוניין/ לאחר למטוס“ (עמ‘ 59). השיר ממשיך, לאחר מכן, בקטלוג זהות מורכב המבטא את ההשפעות התרבותיות וההיסטוריות של מח'ול כמו גם את כאבו האישי והפרטי: “אמרה: יש ברשותך איזשהו חפץ חד?/ הרגשות שלי, עניתי/ העור שלי, ותווי פני השחומים… תמרים מן העמק הצמיחו אותי/ מילים נתנו לי פירוש“ (עמ‘ 61).

במקומות אחרים בספר הופך הדיבור האידיאולוגי לפלקטי, מחלה ידועה שטובי משוררינו לוקים בה. הכרזות פוליטיות שאינן מגובות בכנות אישית הופכות תמיד, או כמעט תמיד, לאזורים של צדק מוחלט שמביא עמו את חוסר היכולת לפתח שיחה ודיאלוג שהם, אחרי הכול, הדרך היחידה לפתור את אותן בעיות. הפרדוקס הזה, של התכנסות בתביעות ובכאב, אינו מאפשר מגע עם האחר. אולם לא בשל התכנים האידיאולוגיים כדאי להניח יד על הספר ולקרוא בו לעומק, אלא מכיוון שמח'ול הוא משורר מצוין, שגם בתרגום לעברית, על ידי תריסר מתרגמים שונים, מעמיד שירה חדשנית לצד יחס ידעני למסורת ויכולת לבנות עולם דימויים שמערב הומור וכאב, שמחת חיים והתבוננות מפוכחת. 0

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: