שטחים כבושים / שלום רוזנברג

מדוע שונתה ברכת יוצר אור מ'בורא רע' ל'בורא את הכול'? פרק נוסף במאבק המונותיאיסטים במאמיני השניות

ניסיתי ברשימות האחרונות לעיין בדפי הסידור מ'ברכו' עד 'קריאת שמע'. היום מבקש אני לחזור לברכה הפותחת את היחידה הזאת: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

כידוע, נוסח זה הוא עיבוד הפסוק בישעיהו (מה, ז): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע". אכן, נוכל למצוא במקרא פסוקים מקבילים הרואים את הקב"ה כיוצר הקוסמוס כולו. עמוס, למשל, מכריז (ד, יג): "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ… ה' אֱ־לֹהֵי צְ־בָאוֹת שְׁמוֹ" (וראה ברכות יא, ב). אלא שלפסוק בישעיהו משמעות שונה. הוא נאמר על רקע האמונה הדואליסטית שבדת זרתוסטרא. הקביעה המתקבלת מדהימה – הקב"ה הוא גם 'בוֹרֵא רָע'! אלא שהסידור הפך את "וּבוֹרֵא רָע" ל־"וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל". שינוי זה אינו פגיעה בטקסט הנבואי, שהרי הפסוק מסיים: "אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". הביטוי "הכל" נלקח מהפסוק עצמו. ועלינו לנסות להבינו במלוא משמעותו.

צילום: Thinkstock

גיבור על עצמי

מצאנו במקורות החז"ליים שרידים שונים המצביעים על ויכוחים דתיים עם מאמיני השניות. בחרתי במסופר במסכת סנהדרין (לט, א) על דו־שיח בין אַמִימָר, אמורא בבלי איש נהרדעא, לבין אחד האמגושים (אנשי מאגיה, כך נקראו בשפת חז"ל הכמרים ופותרי החלומות הפרסים). האַמְגֹושָא מזכיר את שני האלים שבדת זרתוסטרא וטוען שאתה אמימר, ככל אדם, "מפַלְגָך לעילאי דהורמיז – מפלגך לתתאי דאַהוּרְמין". החצי העליון של האדם שייך לאל הטוב, החצי התחתון – לאל הרע. אמימר סותר את דבריו בהראותו בצורה פשוטה שהגוף הוא יצירה הוליסטית, אחדותית, שחלקיו מתאימים אלו לאלו.

התיאולוגיה של האמגושא איומה, הפסיכולוגיה פחות. יש שניות באדם, ובמידה רבה פעמים רבות פורצים מאבקים בין החלקים. הסימבוליקה של שני חלקי הגוף האנושי איננה בטלה. היא מחזירה אותנו אל ראשית התפילה, אל אחת מברכות השחר: “בָּרוּךְ אַתָּה ה‘… אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה“. האזור הלוא מצוי בדיוק בחצי. זהו אזור של גבורה? האם זאת הגבורה המתבטאת בחגור המלווה את החייל במלחמה? כבר לימד אותנו הראי“ה קוק (עולת ראי“ה ח“א עמ‘ עה) שברכה זאת מבטאת את המאבק המתרחש פעמים רבות בין חלקי הנפש האנושית. בן זומא ביטא זאת בפרקי אבות (ד, א): “אֵיזֶהוּ גִבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר“. “הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ“!

הראי“ה מעיר ש“לא בכיבושים שמכבשים את אחרים“ מדובר כאן, אלא “בכיבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה הא־להית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאוותיו הגסות והסוערות“. ואכן, ניצחונו של אזור המותניים שנוהגים מתפללים רבים לחגור, “הגרטל“, קשה יותר מניצחון חגור הקרב. הגבורה שבברכת “אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל“ היא היחידה אשר יכולה לשמור על המשפחה ועל החברה.

לחיות עם היצר

ברכת 'יוצר אור' מדגישה את "הכול". ואכן, ה'כיבוש' פירושו האפשרות לחיות עם היצר מבלי שהוא ישחרר את כוחות ההרס העלולים לנבוע ממנו, והמאיימים להחריב את האדם והחברה. כיבוש זה הוא האפשרות להפעיל את היצר במסגרת הכוליות האנושית. כאן פוגשים אנו תמרור אזהרה ראשון: חכמים היזהרו מלומר על חלק כלשהו מנפשנו, ואף מגופנו, שהוא רע.

כדי להדגים הזהרה זאת מבקש אני מכם שנלמד יחד קטע מן הזוהר (ח"ב, לד). הקטע מוביל אותנו להתחלתו של ספר איוב. קראנו שם "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב… וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ־לֹהִים בִּלְבָבָם…". הקטגור השמימי, הסטרא אחרא, הצד השלילי של המציאות, במקצת שטן במקצת יצר הרע, "לא יכול לו" לאיוב, הוא היה מושלם. בעצם "מושלם מדי". זה היה הפגם במעשי איוב: "לעולם לא נתן לו [למקטרג] חלק כלל, שהרי העולה עולה למעלה למעלה, ולא ניתן חלק 'לצד האחר', שאילו ניתן לו חלק, לא יכול היה לאחר מכן [לקטרג]", והטרגדיות של איוב לא היו מתרחשות.

כמו במקומות אחרים, בזוהר מודגש שהקורבן האידיאלי הוא קרבן השלָמים שבו יש גם חלק והנאה לאדם המקריב. בהקרבת השלמים, הקב"ה מזמין אותנו לשולחנו. איוב חטא. חטא כי שכח לשתף את עולם החושניות של האדם בעבודת א־להים. מכאן החובה להכליל את הטוב והרע. רבא ניסח זאת בשפת חז"ל בצורה הבאה לידי ביטוי בנוסח הברכה: יוצר אור ובורא חושך, ב'שחרית', "כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום". אביי מוסיף שנוהג זה חוזר ב'ערבית': "גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור". "נתינת המידות" זו בזו מבטאת את היותן חלק במכלול הרמוני, בַּשְלֵמות של השְלָמים.

אם לתרגם זאת לשפת זמננו, הייתי בוחר במונח אינטגרציה, המבוטאת במילה 'הכול'; אינטגרציה של כל הכוחות האנושיים. לפי הזוהר שקראנו זאת אינטגרציה של ה"ליבידו". ואכן, נראה לי שחכמי הזוהר היו גאים ברבות מתפיסותיו של פרויד, בשר מבשרם. אלא שכאן נגלה לפנינו תמרור אזהרה נוסף. "חכמים היזהרו באינטגרציה". יש כאלה שרצו אינטגרציה עם 'צד־אחר' – אחר! אינטגרציה של הרוע ממש, על שפיכות הדמים, האלימות, הסדיזם והתועבות שבו. אך על כך ברשימה אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דת זרטוסטרא , הייתה הדת היחידה שהאמינה באלוהים הטוב שמלאכים "טובים" וחיוביים היו מסביבו , ומולו השטן עם מלאכיו הרעים, מלאכי הרשע.
    בספר איוב, שהוא אגדה פרסית שהובאה מדת זרטוסטרא, מסופר על התערבות בין אלוהים למקבילו השטן.

    אמונתם של היהודים בשטן ובמלאכי הרשע שלו, נובעים מהאמונה שלהם בדת זרטוסטרא , אמונה שרכשו במהלך כ- 300 שנים של שלטון פרסי בבבל ובארץ יהודה. 300 שנים לחנך בני אדם על דת כלשהי, מעבירה בקלות כל אמונה אחרת. וזה מה שקרה ליהודים שנשלטו ע"י עמים רבים במהלך ההסטוריה וקיבלו ממנה את דתם או חלקים ממנה.

    אם נסתכל כיום על הדת היהודית והמסורת היהודית, לא נמצא כמעט כלום מתורת ישראל כפי שהתקבלה בסיני. כך שהאמונה היהודית מהווה "עבודה זרה" כי היא לא כתובה בתורה.

    תורת ישראל מכירה בנפש ההפכפכה של האדם שסיבתה היא "אכילת פרי עץ הדעת".
    עץ הדעת, אינו "עץ החוכמה והידע" אלא "עץ התאווה" וכל האוכל ממנו, כל חייו נסובים סביב תאוות האדם.
    לעומת זאת, כל רצונו של אלוהים מבני האדם מתבטאים בשני מלים בלבד "היו תמימים".

    אלוהים רוצה לראות אותנו תמימים בדיוק כשם שיצר את האדם.
    להיות תמים פירושו לחיות באהבה לכל ברואיו של אלוהים מבלי לסמן אותם או לסווג אותם בסטיגמות שונות ומשונות.
    באהבה תמימה קיים הרבה יותר כוח מאשר בכוח החרב. למרות שכוח החרב היא זמנית. מפני שהאוחז בו לא יהיה מנצח לנצח, יבוא יומו ויובס.
    בניגוד לאדם התמים, שתמימותו ואהבתו לבריות ולטבע היא לאין סוף.

    בקיצור, הגיע הזמן לחזור קצת למציאות שהייתה פעם. לתמימות שהייתה פעם בין בני האדם.
    הגיע הזמן להתמתן עם התאוות לכסף, מין, כוח ושררה. כי יש להם סוף. ואין להם ערך רוחני.
    האושר הקיים עם תאוות האדם, הוא אושר מזוייף ורגעי. שלאחר השגתו, רוצים עוד ועוד.
    לעולם אדם תאוותן, אינו שבע. אלא הוא חולה בתאוותיו .
    ואילו אנו המאמינים באלוהי ישראל ובתורתו שבכתב, תמימים אנו עם אלוהים ואדם וטבע.

    בכבוד רב
    שלום הלוי .
    "בית הלויים" bet_halevyim@walla.com

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: