שובה את הלב / חיותה דויטש

העיסוק התקשורתי הגובר בפדויי שבי מלמד על המצב האנושי, על האפקטיביות הטלוויזיונית האמריקנית ועל הרגשנות והציפייה הישראלית

מבט חטוף בטלוויזיה הישראלית של השבועות האחרונים יזהה רצף של סדרות ואירועים העוסקים בנושא השבי והחזרה ממנו: תחילת העונה השנייה של הסדרה הישראלית חטופים, תחילת העונה השנייה של הסדרה האמריקנית שנכתבה בהשראתה – הומלנד, וסרט תיעודי ובו ראיון ארוך, ראשון, עם גלעד שליט.

מה פשר העיסוק האינטנסיבי בשאלת השבים מן השבי? מה יש בשובו של שבוי, ששובה כל כך את הלב? עוד רגע אנסה להשיב על שאלה זו, ובינתיים אתרכז בשתי הסדרות ובהשוואה ביניהן. שהרי זו סיטואציה שחוקר ספרות ותרבות יכול רק לחלום עליה: איך מספרים את אותו הסיפור בשתי תרבויות – שלמרות הדמיון ביניהן – שונות. מה מדגישים בכל תרבות? מה טיבן של הדמויות? מה הם המסרים הגלויים והסמויים החבויים בכל אחת מהן?

מהוקצעת ואסתטית יותר, אך פחות מרגשת מ'חטופים'. מתוך הסדרה 'הומלנד' באדיבות yes

שיבה מאוחרת

הסיפור הבסיסי: חוזר השבוי הביתה, השיבה קשה לו וקשה למשפחתו. אפשר להוציא את השבוי מהשבי אבל קשה להוציא את השבי מהשבוי. בלילה הוא רגיל לישון על הרצפה, לחלום סיוטים, להתעורר, להיאבק. צריך לבנות מחדש את הקשר הגופני והנפשי עם אשתו, עם הילדים. בספרות קוראים לזה שיבה מאוחרת. אתה חולם על חזרה לאותו מקום, אבל המקום זז, השתנה. גיבוריו המשיכו ללכת ולהתקדם, החולם עצר. הוא עדיין לא היה בחו"ל, וחולם על הטיול שתכנן עם ארוסתו בבירות אירופה, היא כבר מימשה את החלום בחברתו של אחר.

שמונה שנים נעדר ניקולס ברודי, גיבור הומלנד האמריקנית. שבע עשרה שנים נעדרו אורי זך ונמרוד קליין, גיבורי הסדרה הישראלית. יותר מכפליים. לתסריטאים הישראלים של חטופים זורם בוורידים רון ארד, זיכרונם של האמריקנים מגיע עד גלעד שליט. את שחרורו של ניקולס אפשר מבצע מוצלח של הצבא האמריקני בשטח האויב. את שחרורם של אורי ונמרוד אפשרה עסקה שנויה במחלוקת של חילופי שבויים. הפרהסיה הישראלית מיוסרת ודומעת, מלאה בשלטי 'החזירו את החטופים הביתה' כמו גם בשלטי מפגינים נגד מחירה הכבד של עסקת השחרור. הפרהסיה האמריקנית צוהלת ומאושרת: גיבור זוהה, כוכב נולד. השירות החשאי בשני המקומות חושד, מזהה חריקות, וחידה: מי לא חזר מהשבי, ולמה. מה מסתירים השבויים שחזרו. מה מסתירים הסוכנים.

 אחד ההבדלים הבולטים והחשובים בין הסדרות, והתרבויות, קשור בעולם הממתין בבית לשובם של החיילים. בסדרה האמריקנית מחכים אישה ושני ילדים. כמעט כתבתי – וכלב. סטריאוטיפ של משפחה מערבית מודרנית, התא הגרעיני בלבד. בישראל מחכים כולם, לאורי ולנמרוד יש לא רק נשים וארוסות אלא גם אחים ואחיות, ובעיקר – הורים. אבא שבור לב, מתייפח. אמא שחיכתה עד כלות ולא זכתה. קנאת אחים. זרמי עומק מקראיים של עקדה, קין והבל.

בערב הראשון לשובו של נמרוד, מזמינה אשתו את ה'חבר'ה', שבהוויה הישראלית הם חלק מהמשפחה, ואי אפשר בלעדיהם, אוכלים פיצוחים וצוחקים ומספרים ומרעישים, כנהוג. חבריו של ניקולס ברודי האמריקני, הגר בפרבר, יגיעו לברביקיו מסורתי בחצר בשלב מאוחר הרבה יותר, ושום דמיון לא יירשם בין הישיבה הצפופה, המלוכדת וגם מעיקה, של החבורה הישראלית, לסמול טוק הקורקטי בחצר האמריקנית.

הסדרה האמריקנית מהוקצעת יותר, יפה יותר, אסתטית. הבתים מושלמים יותר, השכונה הפרברית מטופחת יותר מדירת השיכון הישראלית, ובעיקר – השחקנים טובים יותר, התסריט מהודק יותר, הדיאלוגים זורמים יותר. קלייר דיינס (קארי) לוקחת בהליכה את סנדי בר בתפקיד הסוכנת חוצת הגבולות, והסוכן הבכיר והבוגר יותר סול ברנסון, הבוס של קארי, יכול ללמד את חברו הישראלי "חיים" שיעור או שניים בנימוס, באמפתיה, בהתנהלות עם פקודים צעירים ממך וביחס הגון ומכבד לנשים שמתחתיך בסולם הפיקוד.

ועדיין, יש רגעים רבים שבהם מצליחה חטופים הישראלית לרגש וללחלח עיניים, מה שהומלנד האמריקנית לא חולמת לעשות לא רק מפני שהיא בנויה, בעיקר, כסדרת מתח, אלא מפני שההזדהות הראשונית עם הצבא, הגיוס, החיילים, שונה לחלוטין בשתי התרבויות. רק בישראל כל העם במילואים. רק בישראל כולנו היינו ועודנו בסרט הזה, הרבה לפני שהוא עלה על המסך.

זהו זה?

הסרט על גלעד שליט ששודר לפני כשבוע וחצי בערוץ 10 זכה לביקורות גרועות למדי. רובן ככולן עמדו על הפער בין הציפיות מרקיעות השחקים לבין המימוש המאכזב, הצפוי מראש והאנמי של הראיון. אין כמעט חידושים בסרט. לא עובדות שלא ידענו ולא רגשות שלא שמענו. המראיינות התמקדו ברגשות ובהתרגשויות, כתבה אריאנה מלמד, והניחו לעובדות. יכול להיות שהיא צודקת, אבל רק כשקראתי את דבריה הבנתי: אין שום סיכוי בעולם שסרט, או סדרה, או ראיון, יצליחו להמחיש בפנינו את הסיטואציה בכל עוצמתה וגדלותה.

והרי זו הסיבה העיקרית שבגללה אנו מרותקים לסיפור החזרה מהשבי. זהו סיפור הגדול מסך פרטיו. התמונה שהוא מציע לנו היא תמונה מטפורית של המצב האנושי השבור, תמונת חיינו הפרטיים והלאומיים – שברגע חד פעמי ונדיר זוכה להיגאל. מבחינה מסוימת מדובר בתמונה בסדר גודל של יציאת מצרים, מותאמת לשפתו ולכליו התרבותיים של צופה בן זמננו.

שלושת המופעים האלה, הראיון ושתי הסדרות, למרות השוני בז'אנר, לא רק מראים לנו את הנחשקת שבכל התמונות, אלא, ובעיקר, מנסים לפענח את החידה שמרתקת את כולנו – מה קורה אחר כך. איך מתנהג ומרגיש ופועל אדם שהחלום הגדול ביותר שלו מתגשם, ברגע שאחרי. התשובה, ההולכת ונחשפת בהבדלים המתבקשים, צפויה מראש ועתיקה כחוני המעגל המקיץ משנת שבעים השנה שלו, ולבו נשבר מגעגועים לעולמו שנעלם.

וזה, רק זה? שואל הצופה בלשונה של רחל המשוררת. "ואל זה לשאת עיניים כלות, ואל זה שפתיים צמאות לשרבב"?

מתברר שגם כאשר לא עוזרים לחלום להתנפץ ברעש – כפי שראינו בשבוע שעבר מעל דפי עיתון זה, בכתבה על הסמים שנתנו לחוזרים מהשבי – הוא מתנפץ לאיטו, בכוחות עצמו, כי זו טיבה של המציאות, שלעולם לא תיראה כמו החלום שיצר אותה. אבל הרי גם בסרט הזה כבר היינו: שיבת ציון, למשל. הפער בין איך שהיא משתקפת בשירי החולמים עליה ובין מה שהיא באמת. קיבוץ גלויות שמתואר יפה כל כך בלשונו של הנביא ישעיהו ל'מערכון העליות' המצחיק־עצוב של חבורת 'לול'. פה בארץ אבות תתגשמנה כל התקוות. או לפחות רובן? קחו את הזמן. ובינתיים, ציון, המשיכי לשאול לשלום אסירייך ואל תתאכזבי מדי מהתשובות. למלכה אין בית, למלך אין כתר. אבל תודה לאל, הם בני חורין.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

הומלנד, !yes Oh , מוצאי שבת 21.30

חטופים, ערוץ 2 יום שלישי 22.00

גלעד שליט: אל מול המצלמה, סרטן של טל גורן ותמר פרוס (שודר בערוץ 10 ב־17.10.12)

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: