ראשונים ואחרונים / נריה גוטל

קובץ מאמריו של מאיר רפלד מביא למקום אחד שפע של זוויות ראייה ותחומי עניין במחקר התלמודי וסביבתו. ממנהגי רבני פולין ועד סתירות לכאורה בהיתר המכירה

נתיבי מאיר

אסופת מאמרים

מאיר רפלד

מרכז שפירא, תשע"ג, ח+456 עמ'

"איידי דזוטר מירכס" [= בשל קוטנו יאבד], כך מנמקת סוגיית הבבלי (בבא בתרא יד ע"ב) את מיקומו של ספר הושע במסגרת 'תרי עשר', שכן לולא כן עלול היה לילך לאיבוד בשל היקפו הקטן יחסית. והוא הדין כמובן ביתר הספרים ב'תרי עשר'. מאז שימשה הנחיה זו אבן דרך לאסופות וקבצים שונים אשר חסו על פריט קטן, אך חשוב, ויצרו חיבור ליקוטי. מובן מאליו שאובייקטיבית פעמים שהחיבור הליקוטי חשוב ומשמעותי ופעמים שרק העורך הסובייקטיבי סבור כך ומכל מקום סוגה ספרותית זו מוכרת היטב ונפוצה למדי. במקרים הטובים אכן מדובר בתרומה חשובה ביותר, שכן סוף סוף לך תאתר מאמר קטן־יריעה, כזה שהתפרסם בביטאון נידח ועלום. נכון הוא שעידן ה'גיגול' וזמינות מאגרי המידע המשובחים בהחלט מקִלים על המלאכה, ועדיין נוחות האסופה חשובה, ודאי לרוצה לעיין בשבת.

חסד עשה אתנו אפוא ד"ר אהרן ארנד, מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, אשר עשה חסד עם מורו ד"ר מאיר רפלד ואיסף כעמיר גורנה מקבץ נאה ממאמריו של רפלד, אשר חלקם היו פזורים ונדחים ועלולים להיות לא קלים לאיתור. הן לא הכול נגישים לקובץ שראה אור במרכז שפירא לזכרו של יחיאל שי פינפטר הי"ד או לקובץ שראה אור לזכרה של ד"ר שרה פרנקל, לארבעה מאמרים שפורסמו ב'הצופה' או לפרסומים שונים שראו אור לרגל כנסים שנתיים וכיו"ב. ואכן, אלה דוגמאות ספורות למאמרים שכלולים בקובץ שלפנינו, בין אם מדובר במאמר בן עשרות עמודים ובין אם מדובר במאמר בן שני עמודים בלבד, שהרי הכול יודעים שלא פעם מאמר קצר חשוב לא פחות – ולעתים אף יותר – ממאמר ארוך.

לקיבוץ כזה יש גם יתרון נוסף בכך שהוא משלים תמונה מזוויות שונות באכסניה אחת. בנדון דידן הדוגמה הבולטת היא המהרש"ל (ר' שלמה לוריא, מגדולי רבני פולין במאה הט"ז). דמותו ומשנתו של מהרש"ל מעסיקות את ד"ר רפלד זה שנים רבות. עבודת הדוקטור שלו כבר הוקדשה לכך (המהרש"ל והים של שלמה, תשנ"א) ומאז הוא אינו מניח ידיו ממנו.

רפלד נתן דעתו ליחסו של מהרש"ל לסמכותם של ספרי הקיצור ההלכתיים, לחשיפת שקיעין קבליים במשנתו ההלכתית, למסורת על אודות שיטת הלימוד הראויה בעיניו (זאת בשל בלבול שחל כנראה בין שני "מהרש"לים": ר' שלמה לוריא דידן, שנפטר בשנת של"ד, לעומת תלמידו ר' שלמה ב"ר יהודה מלובלין, שנפטר בשנת שנ"א – נושא שלו עצמו רפלד מקדיש מאמר), למנהגי מהרש"ל ולתולדותיו, למורכבות היחסים בינו ובין הרמ"א ועוד. כאמור, קובץ זה הוא המקום היחיד שבו שובצו כלל ההתייחסויות למקום אחד, ומאמרים אלה, שפזורים היו אחד הנה ואחד הנה, מקובצים עתה ומזינים ומפרים הדדית זה את זה.

סתירה ב'היתר המכירה'
צילום: מרים צחי

דעת יחידים

תחומי עניינו של רפלד משתרעים, ראש וראשונה, על שניים: הסתעפויות עולם המנהג ודמויות רבניות בפולין ואשכנז במאות הט"ו־ט"ז. לצד זה יש לו לא מעט מאמרים הנוגעים בענייני הלכה ותפילה, מחקרים ביבליוגרפיים בתחום הספר העברי וכן עיונים השוואתיים בפרשנות המקרא. בהתאם, רפלד הקדיש מחקר לגלגולה של אמרת "טוב שבגויים הרוג", ליחס המפלפלים מזה והמשכילים מזה לאגדת "תנורו של עכנאי", למשמעות "מקרא מסורס", לאמרה "מעשה אבות סימן לבנים", למנהג קריאת ההפטרה במנחה של שבת, לפרשנויות השונות ל"פחד שלוש השבועות", לצנזורות חרדיות המשמיטות בזדון את אזכורי הראי"ה קוק (ובשל כך גם משמיטים גדולי ישראל חרדים, שדבריהם הודפסו בסמוך אליו…) ועוד ועוד.

זיקתו של רפלד לישיבת מרכז הרב, למשנת הציונות הדתית ולרבו הרצי"ה זצ"ל מבצבצת זעיר פה זעיר שם. דוגמאות אחדות צוינו לעיל – "פחד שלוש השבועות", צנזור הראי"ה – אך הנה לפנינו דוגמה מעניינת נוספת: פולמוס 'היתר המכירה' בשמיטה חוצה לא רק את עולם ההלכה של מאה וחמישים השנים האחרונות אלא גם את העולם החברתי־דתי ומן המפורסמות שזה כבר עשרות שנים שרבו הנוהגים כך ואחרת בעוד אין להם מושג על מה ולמה.

אחד מ'הסניפים' – הלא משמעותיים – לייצובו של 'היתר המכירה' הוא שיטת הרז"ה (רבנו זרחיה הלוי, מפרובנס, המאה הי"ב) שממנה עולה שלדידו בזמן הזה לא זו בלבד ששמיטה אינה דאורייתא אלא שהיא אפילו לא נוהגת מדרבנן אלא רק כ"מידת חסידות". רפלד מציין לתופעה מעניינת שחלה עם כתבי הראי"ה קוק בנדון: בעוד שבמהדורה הראשונה של ספר 'שבת הארץ' (תר"ע) צוין שדעה זו היא "דעת יחיד", הרי שהחל מהמהדורה השנייה (תרצ"ז ואילך) נכתב שמדובר ב"דעת יחידים"! העובדה עצמה – אגב – נכונה, שכן מאז שנת תר"ע נחשפו כתבי־יד שמהם עולה שזו דעת קדמונים נוספים (ר' יהודה אלברצלוני, ר' יהודה בן יקר, אור זרוע בשם רשב"ם, עיטור בשם גאונים, רמ"ה, נמוקי יוסף, מאירי ועוד), ואולם מתברר שזה עוד אחד מהמקרים של התערבותו המושכלת של רבנו הרצי"ה בתוככי 'שבת הארץ' (תופעה שעליה עמדתי זה כבר, 'תרביץ' תש"ס).

עם זאת רפלד מקשה על סתירה, לכאורה, בשיטת הראי"ה, אשר ב'שבת הארץ' כתב שזו דעת יחיד ולעומת זאת בשו"ת משפט כהן (סימן פא) כתב שמדובר ב"דעות ראשונים", זאת הגם שתשובה זו אף היא נכתבה בשנת תר"ע! "אין בידי פתרון הולם לשוני שבין המקורות שנכתבו באותו פרק זמן, שנת תר"ע, ומדוע ניסוחו של הראי"ה ב'משפט כהן' אודות 'דעות הראשונים' בלשון רבים לא מצא ביטויו גם ב'שבת הארץ' דלעיל, בקביעתו ששיטת הרז"ה מהווה 'דעת יחיד'", כותב רפלד. אם יורשה לי, לדעתי המענה ברור: בעוד שהמבוא ל'שבת הארץ' מבקש לבסס עיונית את 'היתר המכירה' בדרך המוצקה ביותר, ולכן מעדיף להיזקק פחות ופחות לדעות דחוקות, הרי שהתשובה ב'משפט כהן' היא מעשית וככזו היא נזקקת לכל סניף ולו גם הדחוק ביותר. ממש כפתרון ללא מעט מ'סתירות' פרשנות הרא"ש לתלמוד לעומת שו"ת הרא"ש, פירוש המשנה לרמב"ם לעומת 'משנה תורה' ועוד, כך גם בנדון דידן: אינה דומה אמירה עיונית להכרעה מעשית, ויש עוד לא מעט מקרים כאלה בכתבי הראי"ה.

אגב, בהקשר זה מעניינת הערתו של רפלד, בהערת שוליים, שבסיכום המפורט של תוכן הסימן שב'משפט כהן', סיכום שאותו ערך הרצי"ה עצמו, הוא נמנע מאזכור השיטה הגורסת ששמיטה בזמן הזה אינה אפילו מדרבנן – "ויש לעיין בהשמטה זו, ודברי חכמים (כלומר הרצי"ה) צריכים לימוד". בעיניי דומה שאף הימנעות זו חוזרת לדברים האמורים, שלא לתת תחושה שכביכול 'היתר המכירה' נסמך על שיטה דחוקה זו.

  כותל המזרח

למלוא חופניים של שבח ראוי אפוא ד"ר אהרן ארנד, שכבר התמחה במלאכת איסוף ועריכה שכזו ואכן יודע להוציא מתחת ידיו יצירה משובחת. ואל יהא הדבר קל בעיניכם, שכן לא רק מלאכת האסיפה נדרשת כאן אלא גם עניין טכני 'פעוט': התאמת ההדפסות השונות לפורמט אחיד, שכן המאמרים לא הוקלדו מחדש אלא צולמו והותאמו לפורמט ספר זה, וכל המצוי בדבר יודע עד כמה מלאכה זו בהחלט יש בה מן החכמה.

עם זאת, פטור בלא נימת ביקורת אי אפשר. לא זו בלבד שהמאמרים לא עודכנו – והרי לא פעם התחדש לא מעט בסוגיות שנדונו – אלא שאף לא מתקיימת הפניה בין נקודה שבמאמר זה לנקודה משלימה הנדונה במאמר אחר, וזאת גם כאשר הדברים נדרשים והכרחיים. מעט שבמעט נעשה אומנם בשלשה עמודי "השלמות ותיקונים" שבסוף הספר ואולם מועט זה אינו מחזיק את המרובה שראוי היה שייעשה. זאת ועוד, המפתח שבסוף הספר מאוד מצומצם בהיקפו ולמעשה אינו נותן מענה לשפע ההתייחסויות שבתוככי הספר ולמגוון הנושאים הרב שנדונו בו. גם על מלאכת הבחירה והברירה יש מקום, זעיר פה זעיר שם, לערער, אם כי לעתים מדובר בטעם אישי.

ואחר הכול, כאמור, חיבור זה יעמוד מעתה ללא ספק בכותל המזרח של המחקר התלמודי, ואין מי מהעוסקים בתחומו שיהיה פטור מעיון בו ומהתייחסות אליו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון לך לך תשע"ג - 794, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: