קריאה אל עצמי / אבי שגיא

התפילה יושבת על המתח שבין ביטוי האדם כסובייקט ובין עובדת היותו נתון ברשת של קשרים חברתיים. חוויה עמוקה של מתח זה היא המפתח להחייאתה

האם התפילה עוד חיה? האם יכולה היא לגווע ובכל זאת קולה ימשיך להישמע, אולי בעוצמה גדולה יותר? שאלות אלו ואחרות עמדו במרכז השיח על התפילה במספר גיליונות של מוסף 'שבת'. שיח מיוחד ונוגע ללב זה הוא מומנט ביקורתי חשוב הן מנקודת המבט של מקומה של התפילה בחיים והן מנקודת המבט של ביקורת החברה הציונית־דתית. במסגרת רשימה זאת אבקש להתמקד בשאלת היחס שבין התפילה והחיים ולא בשאלת הביקורת החברתית על הציונות הדתית. נושא אחרון זה מחייב דיון נפרד שעלול להאפיל על הדיון בשאלות היסוד הנוגעות לתפילה.

שאלת היסוד היא: האם אדם בן ימינו החי בלב הקיום המודרני/פוסט־מודרני יכול להמשיך ולהתפלל? במציאות שבה, בלשונו של מקס ובר, פג הקסם מהעולם ואנו מבינים יותר ויותר את טבעו ואת חוקיותו יש קושי להתפלל בנוסח שבו הקיום כולו – הגשמים, הרפואה וכו' – תלוי בכוחו של הא־ל. כשאנו חולים אנו פונים לרופאים. כיצד אפוא יכולים אנו להמשיך ולהתפלל על הרפואה? יתר על כן, תפילות רבות אינן משקפות את ניסיון חיינו, את חוויותינו כבני אדם. די אם נעיין בנוסח התפילות של יום כיפור כדי לחוש שלא תמיד יכולים אנו לומר אותן כמילים המשקפות ומבטאות את חוויותינו הפנימיות, והרי תפילה אמורה להיות הביטוי הפנימי ביותר של האדם.

הבודהיסט מתפלל, גם אם לא לאל כלשהו
צילום: A.F.P

אני תפילה

שאלות אלו מאפשרות לנו להתקרב אל ההבחנה בין התפילה בנוסחה המסורתי הריטואלי לבין הפנומן של התפילה הראשונית כשלעצמה. לתפילה בנוסחה המסורתי יש נוסח קבוע ומוגדר ויש לה נמען – הא־ל. אבל ראוי להבחין בינה לבין תופעת התפילה כשלעצמה. האדם הוא יש מתפלל. אפיון זה של האדם אינו תלוי בנוסח תפילה כזה או אחר ואף לא בנמען. כדי לבסס טענה זו די אם נזכור שאין תרבות אנושית שאין בה מופע של תפילה. גם לבודהיזם, דת שאין לה אל, יש ריטואל של תפילה. המתבונן בבודהיסט המתפלל לא יוכל להחמיץ את העובדה שלפניו אדם מתפלל, זאת למרות שתפילתו איננה ממוענת לאל כלשהו.

אבל לא רק הבודהיסט מתפלל, גם אדם חילוני מתפלל, ולא בהכרח לאל. במילים חדות כתב יהודה עמיחי: "אלים בשמים משתנים, אלים מתחלפים/ התפילות נשארות לעד". לא יחיד הוא עמיחי. יוצרים עברים רבים, שנטשו את קיום המצוות, ואולי דווקא משום כך, זיהו את עובדת ראשוניות התפילה, את היותה בלתי מותנית בשום גורם, אפילו לא באל. כך כתב ש' שלום: "במוצאי אשמורה, בין ראשית ואחרית,/ השכמתי בן אלם, לתפילה של שחרית./ ודבר אין בפי ובלשוני אין מלה,/ רק חיי, כל חיי ניגרים בתפילה./ ואין אל לתפילתי, על כן היא כה טהורה/ כמעיין תשתפך בראש האשמורה".

הקביעה כי התפילה היא טהורה משום שאין לה נמען עלולה להראות פרדוקסלית. זאת אם מניחים שאין מובן לתפילה בלא אל. אבל אם מניחים שהתפילה היא ראשונית ומאפיינת את האדם עצמו או אז לקביעה זו יש משמעות. שכן הפניית התפילה לנמען עלולה להאפיל על ראשוניותה.

גם מסורת ישראל הכירה בראשוניות התפילה. התלמוד (ברכות ז, א) קובע כי "הקב"ה מתפלל". תפילה זו אינה יכולה להיות מוסבת לא־ל, שהרי הא־ל הוא המתפלל; הוא הנושא והמושא של התפילה, ובכל זאת מדובר בתפילה, היינו בתפילה ראשונית, בלתי מותנית בנמען.

מהו אפוא המובן של התפילה, במה מתבטאת ראשוניותה? הוגים שונים הסבו את תשומת הלב לכך שבתפילה מתייצב האדם מול עצמו, מול העולם. הוא מסרב להיות נתין של הגורל, של הטבע, של המציאות או של טבעו, ומתייצב כלפיהם בעמדה רפלקטיבית. בתפילה האדם מתייצב כמעריך את המציאות ומודה עליה; הוא מציב את התקווה כנגד הנתון והכפוי והוא מבקש את השינוי המיוחל בעולמו ובעצמיותו. התפילה היא סירוב להיות אובייקט בעולם. התפילה היא ההכרזה היסודית ביותר של האדם על יכולתו ורצונו לחרוג מהמציאות – היותו בן חורין.

זאת ועוד, כפי שציין אהרון אפלפלד, התפילה היא סירוב לספקנות ולציניות. האדם המתפלל מקבל את מעמדו כיש בן חורין המשתוקק להתגבר ולחרוג מהמציאות ברצינות מוחלטת. זאת גם אם כל העולם וכל תנאי חייו קמים כנגדו.

אפיון האדם כחירות אינו ייחודי לתפילה. מאז הגל ועד סארטר אופיין האדם כטרנסצנדנציה עצמית. במה מתייחדת אפוא התפילה? תשובה מעמיקה לשאלה זו הציג המהר"ל בקובעו כי התפילה היא השלמת הווייתו של האדם כיש מדבר (ראו נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ב). בתפילה כדיבור מבטא האדם את מלאות קיומו כיש. התפילה כדיבור היא פנייה, אבל לא בהכרח פנייה לנמען חיצוני, היא יכולה להיות פנייה של האדם אל עצמו. אכן ההכרה כי האדם הוא יש מתפלל מצאה ביטוי מיוחד בספר תהלים: "ואני תפילה" (תהילים קט, ד). צירוף זה הוא בעייתי, שכן הוא מיוסד על חיבור של נושא – אני, לשם עצם – תפילה, ולא לפועל: מתפלל. ייתכן שמשורר תהילים רצה להציב קביעת זהות, שלפיה האני הוא תפילה. התפילה אינה פעולה שמתבצעת בזמן מסוים ובמקום מסוים, היא תמידית וחופפת את הוויית האדם. היא אינה פעולה ריטואלית גרידא, היא גילום אונטולוגי של האדם כיש חורג מעצמו ומקיומו.

הריטואל חשוב מהמתפלל. ליבוביץ'
צילום: פלאש 90

הקשר משותף

אפיונה של התפילה כחריגה עצמית משקפת הן את תפילת המאמין והן את תפילת הכופר, כביטויים של אברהם חלפי ורפאל אליעז. ההבדל ביניהם אינו מצוי בשאלת משמעותה של התפילה אלא בשאלה אחרת לגמרי – שאלת הנמען: המאמין, החי במסגרת רשת המשמעויות הדתית, ממען את תפילתו לאל. מי שאין אל בעולמו מקנה לפעולת התפילה משמעות אחרת. ובכל זאת, הן המאמין הן מי שאינו מאמין חוברים לקיומם היסודי – היות האדם יש מתפלל.

האם התפילה הממוסדת, הריטואלית, פוגעת ביכולתו של האדם להתנסות בראשוניותה של התפילה? האם הסידור מפריע להופעת התפילה? שאלות אלו שעלו על גבי מוסף זה חשובות, מפני שהן מציבות רגע ביקורתי חמקמק – הקונפליקט שבין הסידור או הריטואל לבין שחיקת חווית היסוד של האדם כיש מתפלל. העובדה שהריטואל עלול לפגוע בחוויה הראשונית הזאת מצאה ביטוי בספרות ההלכה המסועפת העוסקת בשאלת הכוונה. ביסודו של השיח ההלכתי עומדת ההנחה הסמויה כי הריטואל עלול להתגבר על האדם ולשלול ממנו את חווית היסוד הראשונית של התפילה. ולא רק השיח ההלכתי התמודד עם שאלה זו אלא גם השיח המרובה בספרות החסידית שביקשה להחזיר לתפילה את ראשוניותה האונטולוגית בעולם המכונן על ידי ריטואל.

מכלול מגמות אלו עומדות בניגוד למהלך שבוצע על ידי ישעיהו ליבוביץ וז'אק אלול הקתולי. מנקודת מבטם של הוגים אלה הנחת ראשוניות התפילה משמעה העצמה של הסובייקט האנושי, בעוד שלפי תפיסתם המאמין אמור לוותר על הסובייקטיביות שלו ולהיעשות נתין צייתני של האל. לפיכך הציבו השניים את התפילה כחובה דתית שאין לה מובן כלשהו מעבר להיותה חובה. במילים אחרות, בעוד המגמות ההלכתיות והחסידיות ביקשו לשמר את הסובייקט כיש מתפלל בתוך הריטואל, הרי שאלול וליבוביץ ביקשו לעקור את החשיבות של היש המתפלל. לשיטתם, התפילה היא חובה שבביצועה ממית הסובייקט את הווייתו לטובת הריטואל. חשוב לציין שעמדתם של אלול וליבוביץ חריגה הן בעולם הקתולי והן בעולם היהודי. ראשוניותה של התפילה היא כה בסיסית עד כי דומה שלא ניתן לערער עליה מבלי שמערערים על אחד היסודות הברורים ביותר של הקיום האנושי.

מה אפוא מעמדם של הסידור והריטואל בתוך ראשוניות זאת? מסתבר שלסידור ולריטואל יש תפקיד חשוב. האדם אינו יש אוטונומי החי במובלעת סגורה. כל אדם חי בתוך רשת הקשרים אנושית המכוננת את קיומו. תפילת יחיד, אם היא רק תפילת יחיד, עלולה לבודד את האדם, להעצים את חומת הסגירות שבינו לבין זולתו. תפילה ריטואלית מציבה את הקוטב הנגדי – את השותפות האנושית, את חווית ה"אנחנו" כיסוד מכונן של קיומנו. תפילת הציבור במסגרת מרחב ציבורי – בית הכנסת – היא התגברות על מגמת הטרנסצנדנציה הראשונית השואפת לחריגה מכל הקשר, גם מההקשר האנושי המשותף.

התפילות נשארות לעד. עמיחי
צילום: משה שי, פלאש 90

קיום אפשרי

כיצד מקיימים את המתח בין היסוד הסובייקטיבי האישי לבין היסוד האובייקטיבי הבין־אישי? אין ספק שמתח זה מייצר בעיה עמוקה למתפלל, לכל מתפלל. ואולם מתח זה אינו בעיה שיש להתגבר עליה באמצעות פתרון תיאורטי או פרקטי כלשהו; אדרבה, הוא היסוד החיוני המכונן את חיי האדם בעומק ובעושר רגשי ודתי כאחד. ממעמקי מתח זה יכול לצמוח אדם המודע למורכבות קיומו האנושי. המאמין יכול להיעשות מודע למורכבת הזיקה שבינו לבין א־לוהיו – הנמען של תפילותיו.

דומה שבמציאות ימינו מתח זה הולך ומתפוגג ואנו עדים להתפרקות והתגדרות גוברת והולכת של שני היסודות החיוניים המכוננים את עולמו של האדם כיש מתפלל: החריגה העצמית האישית והתבנית הריטואלית. יש הפונים מחדש אל הסובייקטיביות, אל המרחב האישי הרפלקטיבי, אל המרד היסודי שהתפילה נושאת בחובה. לעומתם, יש הדבקים בריטואל ללא שיור ורואים בו חזות הכול. הקצה הראשון מוביל לאנרכיזם דתי ולאינדיבידואליות מונאדית. הקצה האחר מוביל למותו של היש המתפלל ולפיכך למותם של הסידור והריטואל.

האם יש דרך להחיות מחדש את המתח? דומני שכל ניסיון להצביע על טכניקה כזו או אחרת שבאמצעותה המתח יישמר יוביל בסופו של דבר לביטולו של המתח. הדגשה יתרה של חידוש הריטואל באמצעות מחוות גופניות ואינדיבידואליות הופכת בסופו של דבר את המחוות עצמן לסוג של ריטואל. מעתה לתפילה יש גם ריטואל הריקוד, השירה, מחיאת הכפיים וכו'. פתרונות אחרים, אם הם קבועים ומוסדרים, מובילים לתוצאה דומה. אין, ולא יכול להיות, פתרון קסם למתח בתחום התפילה עצמה. שכן התפילה היא המרחב שבו האדם מתגלה כפי שהוא כבר. התפילה היא הקצה העליון הגלוי של הוויית האדם. ניסיון להתמקד בה, ובה בלבד, מותיר את הקיום האנושי, המהווה תשתית לתפילה, לא מטופל.

להערכתי, טיפול בשאלת התפילה בחיי האדם בכלל ובחיי המאמין בפרט מחייב שינוי גישה תודעתית של האדם כלפי עצמו. שינוי זה כרוך בנכונות ההכרתית לבחון מחדש את הנחות היסוד על אודות הקיום האנושי בכלל והקיום הדתי בפרט. אנו נינוחים מדי בחיינו, הם ברורים יתר על המידה ומוסדרים באמצעות שולחן ערוך תיאורטי ומעשי. במקום שבו העולם מוסדר כל כך בנוקשות ובבהירות, במקום שבו אין האדם יכול לחשוב מחדש את קיומו, הולך הקיום ומידלדל. לא פעם אנו מתקיימים כצל עובר של קיומנו האפשרי. קיום אפשרי זה משמעו להכיר בכך שהאדם עצמו הוא אפשרות; האדם הוא חירות וסירוב לקיום, המבקש לבטא סירוב זה בעמידתו בעולם. זאת באמצעות תפילת יחיד החוברת לתפילת רבים.

חידושה של תפילה משמעו הנכונות להכיר במורכבות חיי אדם, בסתירות שבהם; בכוח ובריבונות של האדם, כיש מבין שליט בממלכת הקיום, מצד אחד, וכיש מלא תמיהה ושאלה על הקיום ומשמעותו. הכרה באינדיבידואליות של חיי אדם בד בבד עם ההכרה כי הקיום האנושי הוא תמיד בין־אנושי. התפילה הראשונית, וליתר דיוק היות האדם כיש מתפלל, היא הנכונות להיכנס למרחב של שאלה, תקווה וייאוש כאחד, שבו אחוזה הוויית האדם. תפילה היא הנכונות לוויתור על הנינוחות, גם זו המוענקת על ידי הנרקיסיזם של הצטמצמות בחיי היחד. להתפלל משמע להיות ערני, ספקן וקשוב.

בני אדם מייצרים לעצמם סדרים, מרחבי משמעויות שאותם הם תופסים כמובנים מאליהם. מרחבים אלו כוללים פרקטיקות, מיתוסים ואתוסים, שהם כה מובנים עד שאין שואלים עליהם שאלות. וכשאין שואלים שאלות, וכשהתשובות מייתרות כליל את השאלות, אנו שוכחים את עצמנו. תפילה, התפילה הראשונית, היא הרגע שבו אנו נקראים אל עצמנו. אברהם סוצקובר, מגדולי משוררי ישראל, כתב: "חשק לי לומר תפילה, למי – איני יודע,/ הוא אשר אי־אז נחמני – אין עתה שומע,/ למי – איני יודע/ תאחזני בכבליה.// אך תפלה לומר הכרח הוא, אי שבי נובע/ מתייסר בנשמתי ותפילתי תובע, ־־ / ועל כן, בלי שחר,/ אמלמל עד שחר". היכולת לחוות את ה"אי", את הכאב, היא נקודת המבחן. ביכולת זו מתנסה האדם במתח המכונן את חייו: העבר, נתוני הקיום הכופים מצד אחד, והעתיד, המתגלם בצפייה, בדיבור ובתפילה. מובנות מאליה חוסמת מאיתנו את היכולת לראות את עצמנו, לראות את חיינו; או אז תפילתנו הופכת להיות מלל ארוך ומייגע.

החייאת התפילה היא החייאת הקיום האנושי במלוא מורכבותו, כישלונותיו, ציפיותיו ותקוותיו. דומני שהתפילה העמוקה ביותר היא אכן התפילה על התפילה. בלשונו של פרנץ רוזנצוויג: "הנפש מתפללת על דרך הפסוק בתהלים: אל תסיר תפילתי וחסדך מאיתי. מתפללת היא על יכולת התפילה". בנוסח אחר כתבה חנה סנש, בשירה "הליכה לקיסריה": "אלי, שלא ייגמר לעולם/ […] תפילת האדם". התפילה על התפילה היא הכרה בשבריריותה הנובעת משברירות התודעה העצמית שלנו. לפיכך כל התייחסות אל התפילה חייבת לעבור דרך ההתמודדות עם קיומנו במלוא גילויו. השאננות והשגרה, הנינוחות והמובנות מאליה המובנות לתוך חיינו הן האיום הגדול על חיי האדם בכלל ועל התפילה בפרט. הכוח לחדש את התפילה ניזון ממעמקים – מהכוח לחדש את הקיום האנושי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: