מגילת אסתר / רחלי ריף

אתי אנקרי מוציאה אלבום חדש, מספרת מה מצאה במורתה, ימימה אביטל, חושבת שטעימה מהעולם החילוני מותירה צלקות,  ורואה בשירה מול גברים "נקודה של הר געש"

בפתח חוברת השירים המצורפת לדיסק החדש של אתי אנקרי, 'הניגון שלךָ', מספרת אנקרי שבתה שאלה אותה: "אמא, את שרה כל כך שקט, למה את לא זועקת?". אנקרי ענתה כי בעבר אכן זעקה, אבל היום משהו השתנה; שהיום היא מבינה שהשירה היא פלג מים קטן שזורם בשביל דק שמצטרף לנהר הגדול.

מעריציה הוותיקים של אנקרי, אלו שזוכרים אותה שרה בסערת מים שוצפים על לוליטה המנוצלת ('לוליטה', 1990), על האישה המוכה ('האישה', 1997) ועל אהבה ושבר ('לך תתרגל איתה', 'אני רואה לך בעיניים', 1990), יכולים להתאכזב מהתשובה המעורפלת, מהקילוחים הדקים; יכולים למצוא את עצמם יותר עם שאלת הבת ופחות עם תשובת האם. ויש להודות כי בהאזנה ראשונה לדיסק גם אני הרגשתי כך – הנקיות של המילים והתוכן האמוני הבלתי מתפשר העלו אצלי את החשש שאנקרי נתפסה לשירה נוסחתית, עם אמירות שלמות מדי שלעיתים מאפיינות חוזרים בתשובה. אבל התחושות האלו השתנו ככל שהאזנתי יותר לשירים. השקט הפך ליפהפה, והמורכבות של יוצרתם דיברה אליי בין השורות.

כששמעתי את הקול של ימימה ירדו לי דמעות, הרגשתי שהגעתי הביתה
צילום: נעמי שפירא

אישה שלא יולדת

גם בראיון איתה אתי מדברת בשקט. הייתי צריכה לקרב אליה כמה שיותר את מכשיר ההקלטה, כדי שלא יתעופפו המילים. היא מכונסת מעט, שוקלת את מילותיה, נזהרת לדייק. הדיוק, כלי מרכזי בשיטת ימימה אביטל, שגור בפיה של אנקרי, שלמדה אצל המורה הרוחנית קרוב לשבע שנים.

אנו נפגשות באולפן ההקלטות הקטן הצמוד לביתה שביישוב כפר האורנים הסמוך למודיעין. בחדר הקטן, הצבוע בצבעים חמים ונעימים ומקושט בציורים פרי ידם של אתי ובעלה דורון, כלי נגינה שונים, מפסנתר דרך גיטרה חשמלית ועד סוגים שונים של תופים. על כולם מנגנת אנקרי. ליד הכורסה בחדר מונח בהיכון 'ליקוטי מוהר"ן', ועל המדף פיוטי אבן גבירול, חומש ותהלים.

"עבדתי על השירים של 'הניגון שלך' במשך כשש שנים כאן באולפן, והם היו מוכנים עוד לפני האלבום על שירי רבי יהודה הלוי, שיצא לפני כשלוש שנים", אומרת אנקרי. "אחרי 'מיליונים' (שיצא בשנת 2004, ר"ר) הצטבר חומר לאלבום בפני עצמו, אבל עברו השנים ולא הקלטתי אותו, עד שהפך ללא רלוונטי ונגנז. גם האלבום הזה היה בסכנת גניזה. ההחלטה להוציא אותו לאור הייתה מאוד קשה. פחדתי להוציא אותו. לפעמים הרגשתי שהוא לא שלם, או שהוא חשוף מדי. הוא נוגע בדברים אישיים ועמוקים וחושף מקומות לא פשוטים. התחלתי להרגיש כמו אישה בהריון שלא יולדת.

"היה לי קשה לשחרר, אבל הבנתי שאני חייבת לעשות את זה כדי שדברים חדשים ייכנסו. יכול להיות שעם השנים הדחף להוציא חלש יותר. יש לי פחות תשוקה לעשות ל'בחוץ'. להוציא החוצה זה לא פשוט, כמו שלהתראיין זה לא פשוט. אבל החלטתי לא לוותר לקול שאומר לא לעשות. ה'פוש' האחרון היה ההחלטה שזהו, שחייבים. החלטתי שאני מסיימת אותו, עם כל ההתלבטויות".

כשאני אומרת שבתחילה נראה היה לי ששירי האלבום חסרים את המורכבות שהייתה בשיריה הראשונים, והיכן הזעקה, והאם השקט לא בא על חשבון האומץ היצירתי, אנקרי מתעוררת. "אמירה של הדברים בשקט לא פוגמת באומץ היצירתי. הרצון לדייק לא פוגם באמת, להיפך. אני יודעת שיש אנשים שמפחדים שאם יחזרו בתשובה זה יפגע להם ביצירתיות, כי היצירה היא מקום אפל, משוגע ונועז בהכרח. זה שקר. נכון שהיצירה מתחברת לפעמים למקומות אפלים, אבל היא יכולה להיות מעיין מאוד נובע, ממקומות טובים וטהורים.

"בעולם של האמת, של התורה, יש הרבה יותר עומק ועניין, והיצירתיות הרבה יותר פורה. השקר מספר לנו שאפשר ליצור רק כשסובלים. וזה לא שאני לא סובלת", חשוב לה להדגיש, "יש לי כאבים, ואני כותבת עליהם, והם כתובים בין השורות גם בשירי האלבום הזה. לא כתבתי את האלבום מתוך מקום שלם. אני סובלת את העולם הזה, אני לא אדם שלם, יש לי כל מיני חלקים".

כאמור, אחרי האזנות חוזרות וקריאה עמוקה יותר של מילות השירים, אני מזהה את המורכבות. אנקרי מבקשת מהא־ל “אף פעם אל תעזוב אותי לבד“ ו“שלא יגבה לבי ולא ירומו עיניי“; היא מתוודה ש“פלגי מים רבים ירדו עיניי / על שלא שמרתי תורתך“ וש“אתה שומר אותי מפניי“; ותוהה “איך העצב, רשע גדול, נוגס בבשרי עד העצם, ודוחף אותי לחדול“; היא קוראת לא־ל “בצעקה ובשתיקה“, ולא מבינה מדוע היא כועסת, דואגת, רועדת ופוחדת, כש“הכול מאיתך יתברך“.

ואולי זהו השוני הגדול של האלבום הנוכחי בהשוואה לקודמים לו. כמעט כל השירים המרכיבים אותו מופנים לא־לוה, מדברים עמו ישירות. הוא הנושא המרכזי. אנקרי כבר לא מדברת עם אהוב או על הכסף וערכו. הדיבור עם הא־ל היה נוכח אומנם גם באלבומים קודמים שלה (השירים ‘ברוך השם‘ באלבומה ‘ים‘ מ־2001, ו‘מלך‘ באלבום ‘מיליונים‘ מ־2004), אך לא בצורה נוכחת כמו באלבום הנוכחי. זוהי פנייה אמיצה בנוף המוזיקה הישראלית המיינסטרימית, גם נוכח גל ‘המוזיקה היהודית‘ ששטף אותה בשנים האחרונות; פנייה שיכולה לקרב או להרחיק קהל מאזינים.

“אני מאחלת לעצמי שכל זמן שאני חיה ארצה להתקרב ולא לוותר לקִרבה עם השם“, היא אומרת. “אבל גם כשאני שרה על הקִרבה, יש קשיים. עד שאדם לא נפטר הוא לא יכול להיות בטוח איפה הוא מונח“.

אנשים מפורסמים סובלים את הסבל של הדור
צילום: אמיר ריינר

קורבן של מישהו

אנקרי נולדה בלוד לפני 49 שנים, והחלה לשיר וליצור בגיל צעיר מאוד. "מאז שאני זוכרת את עצמי שרתי. כילדה זה מה שעשיתי – שרתי כל היום. לא הייתה בכלל שאלה אם להפוך את זה לייעוד בחיים. הרצון הפנימי והאהבה לזה כבר כיוונו אותי. זה כלי שבא לידי ביטוי בצורה מאוד בולטת. לא היה מצב שקמתי בוקר אחד והחלטתי שזה מה שאעשה בחיים. זה היה חזק ממני, זה הלך איתי, כמו שהשם הולך עם בן אדם".

כשהתגייסה לצה"ל שובצה בתחילה במשרד הביטחון, על־אף רצונה לשרת בלהקה צבאית. לאחר שנה וחצי של מאמצים וניסיונות הצליחה לעבור ללהקת חיל החינוך. "זה היה טוב רק כדי להבין שלא החמצתי שום דבר. לפעמים אדם מבזבז את כל חייו על דמיון, בהרגשה שהוא מפספס משהו, והוא צריך להשיג את מה שהוא רוצה רק כדי להבין שזה לא העיקר. הלהקה לא פיתחה אותי מבחינה אמנותית, אבל בדיעבד כן נתנה לי משהו. בעיקר הרגיעה את הדמיון".

לאחר השירות הצבאי נסעה אנקרי לשלושה חודשים לאמריקה, שם הופיעה בפני יהודים מקומיים במסגרת הרכב פסטיבל הזמר החסידי. "זה נתן לי אפשרות לטעום מה יש בחוץ. יש אנשים שיש להם רצון להצליח בחו"ל. אלא אם זה ממש הייעוד שלהם, זה גם סוג של דמיון בעיניי. המסע הזה גרם לי לראות את העולם הגדול ולהבין בצורה מאוד ברורה שאני יכולה לצמוח רק מתוך הארץ, שאת האמנות שלי אני צריכה לעשות מתוך המילה העברית".

לא כולם זוכרים, אבל לאנקרי הייתה גם קריירת משחק. לאחר שחזרה לארץ מסיבוב ההופעות נרשמה לבית־הספר למשחק בסמינר הקיבוצים, אך החזיקה בו מעמד רק חודשיים. "התקבלתי לתפקיד גדול בסרט 'לחם' (סרט טלוויזיה ישראלי רב שבחים ששודר ב־1986, העוקב אחר מאפייה הנקלעת לקשיים כלכליים בעיירת פיתוח בדרום. ר"ר), שעורר הדים רבים באותה תקופה. בשל הצילומים לסרט לא הגעתי ללימודים במשך חודשיים־שלושה, והעיפו אותי. הסרט נתן לי הכרה גדולה כשחקנית. אז עוד לא הכירו אותי בציבור הרחב בתור זמרת". מאוחר יותר גם שיחקה אנקרי במשך שתי עונות בסדרה המצוינת 'שבתות וחגים'.

למה פרשת מהמשחק?

"לא פרשתי מהמשחק, המשחק הפריש אותי", היא מחייכת. "לאט לאט הבנתי שלהיות שחקן זה אומר להיות קרבן של רעיון של מישהו אחר. להקריב את הגוף, הנשמה והלב לרעיון הזה, לשחק במחוזות נפש של מישהו אחר. זה מסוכן. זה השפיע עליי הרבה פעמים. כשהייתי נכנסת לדמות הייתי נכנסת אליה עד הסוף. הבנתי שאני מוסרת את הנפש, ועל מה? כדי שיכירו אותי? הבנתי שאני הופכת להיות כלי שרת של משהו אחר. יותר ויותר הבנתי שהגוף שלי זה משהו קדוש, לא רק בסצנות אינטימיות. שהנשמה זה דבר קדוש, שהנפש. הרבה לפני שחזרתי בתשובה".

את רואה את עצמך משחקת בעתיד?

"אם מדובר ברעיון שמקדש את המטרה, אז כן, אבל אין הרבה דברים כאלה", היא אומרת. "כי הכלי נמצא. אני כל הזמן מופיעה. על הבמה אני משתמשת בכלי הזה, כדי להמחיש רעיון למשל. בחיקויים, מבטאים. אני זוכרת את עצמי מגיל ארבע משחקת. גם כשאני לא על הבמה אני יכולה לשחק, כשאני מדיחה כלים, עם הילדים. זה חלק ממני, חלק מהכלים שלי. כשמישהי למשל יודעת לרקום, היא לא תחכה שייתנו לה עבודה ברקמה, היא תתפוס בד ותרקום. זה אהבה לזה, וצורך פנימי".

עשייה גוררת עשייה

אחר הופעתה בסרט ‘לחם‘ זרמו אל אנקרי הצעות רבות למשחק, אך את כולן היא דחתה על הסף. “ידעתי מהניסיון שהיה לי בסרט שאין לי די כלים למשחק, ושצריך לעבוד. רציתי למקצע את עצמי גם במשחק וגם בשירה. לא רציתי שהרוח תסחוף אותי לאן שהיא רוצה. הרגשתי שזה יכול לעשות לי נזק. מיד עצרתי הכול. אחרי שטעמתי את טעם ההכרה והפרסום היה לי קול בפנים שאמר לי תעצרי, לכי ללמוד ותביני מה את עושה. ניסיתי להתקבל לבתי ספר למשחק ולא התקבלתי, כי חשבו שאני מעוצבת מדי. אז החלטתי שאני הולכת ללמוד מוזיקה. התחלתי ללמוד ב‘רימון‘. הייתי במחזור הראשון שלהם, עם חברי להקת ‘אתניקס‘ ואלונה דניאל. אחרי שנה וחצי החלטתי לעזוב.

“הבנתי שהעניין הוא עשייה. לשבת ולחלום מה צריך לעשות זה טוב בתור נקודת מוצא, אבל רק מרחיק מהחלום. אם את רוצה לכתוב שירים, אז תכתבי, ותלחיני, ותקליטי, ואחר כך תעשי עוד. רק העשייה גוררת עשייה נוספת, והיא מביאה את ההתפתחות. השנים שבהן רציתי לקבל הכרה ולא קיבלתי היו שנות התפתחות גדולה. באותה תקופה נפגשתי הרבה עם יוצרים, כדי שיכתבו לי שירים. בכל פעם שהייתי נפגשת עם יוצר, הוא היה שואל אותי על מה אני רוצה שיכתוב לי. הוא ניסה להבין מה אני רוצה לומר. כשחזרתי הביתה כתבתי את מה שאני רוצה לומר, ונוצר שיר. הבנתי שזה צריך לבוא ממני. בעצם כתבתי כל השנים. זה חלק מהוויה שלי לכתוב, מגיל קטן“.

ארבע שנים אחר כך, ב־1990, יצא האלבום הראשון שלה, ‘אני רואה לך בעיניים‘, שהגיע למעמד אלבום פלטינה כפול. באותה שנה זכתה אתי בתואר זמרת השנה, וסומנה כזמרת הנשית המבטיחה בארץ.

מה עשתה לך ההצלחה הזו?

"היא השביעה נפש שוקקה. היה לי צורך גדול מאוד בהכרה, היה לי חסך מאוד גדול בזה. זה נתן לי שקט. הרבה שנים הסתובבתי בידיעה פנימית שאני זמרת, אבל כשהייתי פוגשת מישהו והוא היה שואל אותי מה אני עושה והייתי צריכה להסביר, זה היה מקשה עליי. ברגע שלא הייתי צריכה להסביר, כשההכרה הלכה לפניי, זה עזר לי. אבל – אליה וקוץ בה – בדיעבד אני מבינה שזה היה כמו אור בלי כלים, כי חשיפה יכולה להיות דבר מאוד מסוכן והרסני. היה לי גם מאוד קשה. הרגשתי סתירה פנימית בין מה שבא מבחוץ למה שבא מבפנים.

"הדבר דומה לבחורה שרוצה מאוד להתחתן, שצמאה לאהבה, לחלקיות שתשלים אותה. ואז היא מתחתנת, ויש נקודות שזה עונה לה עליהן, אבל יש נקודות שהיא לא קיבלה עליהן מענה. היא עדיין עצובה לפעמים, ואולי יותר, ומה שכאב לה לפני כן יותר כואב לה עכשיו. היא מוצאת את עצמה יותר כועסת. היא חשבה שזה בגלל שהיא לבד, אבל עכשיו יש לה מישהו, והיא עדיין מרגישה בדידות, ושזה לא עונה לה לכל הצרכים. עכשיו היא פוגשת את עצמה, וכבר לא משליכה החוצה את מה שחסר לה. ואז מתחיל תהליך של התפתחות. היא מתחילה להבין שהקיר הזה ששמו לה, של בן זוג, הוא כמו הד שמחזיר לה את הקול השלה, מפגיש אותה עם עצמה.

"היא מתחילה לפגוש חלקים בעצמה. חלקים טובים יש, וחלקים לא טובים יש הרבה. צריך לתת מענה למקומות האלה. להשלים את החסר הפנימי שהיא פוגשת. זה מה שקרה לי. הגעתי למשאת נפשי, ההכרה המוזיקלית, ושם פגשתי את עצמי, גם את החלקים היותר חשוכים, שהייתי צריכה להאיר".

הנפש נמרחת על העולם

היית מוותרת על הפרסום?

"אני מודה להשם כל יום על זה שאני עושה את מה שאני אוהבת ומתפרנסת ממנו. זה לא מובן מאליו בכלל, אני מייקרת את זה עד דמעות. כאמור, תמיד ידעתי שאני זמרת, אבל לפעמים בצבצה השאלה האם זה נכון לי להיות מפורסמת. הייתי מוצאת את עצמי על הבמה עצובה, לא שמחה במה שאני עושה, מתלבטת האם זה המקום שלי. עוד בבמות הראשונות שעליתי עליהן. כשהייתי קטנה לא התעסקתי בזה אלא בעצם השירה. כשגדלתי התעוררתי לזה שלצד השירה מתעורר עוד פן וזה הצורך שיראו אותי, ההרגש העצמי, שיכול להתבטא בגאווה, בעצבות, ברצון להיראות כך או אחרת. וזה עורר בי שאלות. הרגשתי שזה לוקח הרבה מהמשקל, והופך לפעמים להיות העיקר.

"רבי נחמן אומר שאנשים מפורסמים הם אנשים שסובלים את הסבל של הדור, של הכלל. מי שנמשך לזה חושב שזה בשביל עצמו, ובעצם זה סוג של הקרבה. יש פה ושם נשיקה ומקומות מתוקים, אבל גם הרבה ביזיונות וסבל נפשי. כשאני עושה תוכנית טלוויזיה זה סבל נוראי בשבילי. הנפש נמרחת על כל העולם. זה מקום כואב וקשה. ההמלצה שלי היא שאם אתה לא חייב להיות מפורסם, אם זה לא ממש הייעוד שלך, אל תרוץ לזה".

זו התקופה שבה התחלת ללמוד אצל ימימה אביטל.

"כן. אחרי שהתפרסמתי והצלחתי באלבום הראשון, קיבלתי תשומת לב מהרבה אנשים. זה היה קשה כי לפני כן הייתי אדם מאוד בודד. תשומת הלב הזו לא התאימה לכלים שלי. בפנים הרגשתי מאוד לבד. יהודה עדר, שהיה מורה שלי ב'רימון', היה אחד היחידים שהתקשר אליי ולא הרגשתי שהוא רוצה ממני משהו. הוא אמר לי שיש לו טלפון של פסיכולוגית ושכדאי לי לדבר איתה. הוא הרגיש שאני צריכה עזרה. התחלתי לעבור טיפול פסיכולוגי, שהוא מבחינתי סוג של התפתחות פנימית, כלי להכיר את עצמך. הייתי בטיפול שנתיים, ואז הבנתי שזה לא מספיק, שזה גבול אנושי ואני מחפשת מענה רוחני, והפסקתי. טיפלתי בדברים החיצוניים שצפו, אבל בדברים העמוקים, בנפש, הרגשתי שאני לא רוצה שאדם ייגע, שהנפש היא דבר מאוד יקר ואני לא יכולה לתת אחריות למישהו אחר לטפל בה.

מים לנפש עייפה

"זמן קצר אחרי כן חבר סיפר לי שאשתו לומדת אצל אישה בשם ימימה, שמלמדת לימודים מיוחדים. ידעתי שאני רוצה ללכת ללמוד אצלה. כששמעתי את הקול שלה בפעם הראשונה ירדו לי דמעות, הרגשתי שהגעתי הביתה. המילים היו כמו שירה, כמו פיוט, מילים רכות שנותנות מזור. הרגשתי שמישהו נותן לי מים לנפש מאוד עייפה. התפללתי שימימה תחיה מספיק זמן כדי שאוכל ללמוד את הלימוד הזה.

"הייתי אצלה קרוב לשבע שנים. הלימוד, שהוא מאוד מעשי ויומיומי, בנה אותי וקיבלתי ממנו המון. אני רואה בו חסידות שמתאימה לדור הזה. לפיו, דרך היגיעה אדם יכול לאחות את הפצעים ולרפא את המחלות, להתחזק ולהתחיל להלך על רגליו ביציבות. העיניים חוזרות למקומן, הקשב, הדיבור. אדם מתחיל להיות באחדות פנימית, להתחזק. זה לא לימוד דתי. הדגש הוא בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. לומדים להגיע להכרה פנימית, למקומות שבהם אני לא בשלום עם עצמי, והכול משתקף בעיני הסביבה".

אני מאוד סקרנית לשמוע על ימימה, על האישיות של האישה הזו, שהשפיעה ועודה משפיעה על רבים כל כך, ביניהם מפורסמים כמו אברי גלעד ושלמה ארצי.

אני שואלת על צורת הלימוד המסתורית ("היא דיברה אלינו מחדר אחר"), על מצבה המשפחתי, האם פיתחה קשר אישי עם תלמידיה. אתי לא אוהבת את הסקרנות הזו. "השאלות האלו מיותרות. היא לא רצתה שניתפס לאישיות שלה, אלא למה שהיא באה ללמד. זו אחת הסיבות לכך שבשלב מסוים היא לימדה מחדר אחר. היא נשמרה מתלות, שלא נידבק אליה כאדם, שלא נעריץ אותה. היא אמרה שהיא פועלת פשוטה שמלמדת אותנו מה שהשם נתן לה ללמד. היא דיברה ואנחנו כתבנו. הלימוד בא דרך הקשב והכתיבה, כשבבית נעשתה המלאכה – ישבנו וקראנו את הכתוב, ניסינו להבין ושאלנו את עצמנו שאלות, ואחר כך דיברנו על זה בכיתה.

"אחרי שימימה נפטרה, התחלתי לגלות את החסידויות, את רבי נחמן ואת הבעל שם טוב, והבנתי שזה מה שעשיתי עם ימימה, שהיא הייתה בחינת הצדיק ואנחנו היינו בחינת החסידים. הקשר של הצדיק עם החסידים זה כמו קשר של אבא ואמא עם ילדיהם; לא ממקום של תלות, אלא ממקום שהמורה, הצדיק, מכוון אותך למעיין שנמצא בתוכך. כשהוא מסתלק מהעולם אתה מוצא את הכוח בתוכך, ומהכוח הזה אתה יכול להשקות אחרים".

היום אתי עצמה מלמדת ימימה, ומשלבת את הלימוד עם שירה וסדנת כתיבה. בחצי השנה האחרונה היא לימדה ב'המקום', מרכז תרבות ורוח בתל אביב. "בדיוק אתמול היה המפגש האחרון של הסדנה, כאן באולפן. נתתי לבנות פרויקט הלחנה של שירי תהלים, והתוצאות היו כל כך יפות, שהחלטתי שחייבים להקליט אותן. הפגישות האחרונות התקיימו פה, הקלטנו ויצא מקסים".

כשנה אחרי פטירתה של ימימה החלה אתי לשמור שבת. "כבר כשהייתי בת חמש־עשרה רציתי לחזור בתשובה", היא אומרת. "גדלתי בבית מסורתי ושמרתי קצת יותר משהבית שמר. באיזשהו שלב שאלתי שאלות עמוקות ולא הסתפקתי בדברים שעברו דרך המסורת. הלכתי עם חברה להתארח בבית חב"ד בליל שבת אחד, וזה השפיע עליי מאוד. הבנתי שעבודת השם היא הדבר האמיתי. התלבטתי מאוד אם להיות דתייה או לא. זה היה שונה מאוד מכל הסביבה שחייתי בה. אחרי התלבטויות קשות החלטתי שאני קטנה מדי בשביל להחליט כאלה החלטות גורליות, ושאקפיא את השאלה הזו; שאתנהג בחוץ כחילונית ובפנים אשמור על הקשר עם השם. זה לא הוכיח את עצמו.

"זה לימד אותי שברגע שעוזבים את המצוות, המצוות עוזבות אותך. אמונה תמיד הייתה לי, אבל התרחקתי מאוד. לא שמרתי שבת ולא אכלתי כשר. אם יש מישהו שמתלבט וחושב שכדאי לו לטעום מהעולם השני, שידע שזה משאיר צלקות. שאין דבר כזה לטעום ולא להיפגע. לא חוזרים להיות מי שהיית, התמימות כבר לא תמימות. שלא יחשוב שהמציאות החילונית תיתן לו איזה מענה, אולי רק מענה לצורך הגשמי".

התחלתי להתכסות

התהליך היה איטי ומדורג. "העניין של הלבוש בא לי באופן טבעי. הרגשתי שאני חשופה מדי, אז התחלתי להתכסות. אחרי הלבוש לאט לאט התחלתי לברך על מה שאני אוכלת. שבת הרבה זמן רציתי לשמור והיו לי פחדים. עבדתי עם משרד חיצוני ופחדתי שאם אגיד להם שאני לא לוקחת הופעות בשבת זה יעשה רעש ויגרום להם להתאכזב ממני, שיגידו שזה נזק כלכלי רב מדי. החלטתי בכל זאת לשמור שבת, והם קיבלו את זה באופן מאוד טבעי. הבנתי שזה הכול בינינו לבין עצמנו. כל מה שאנחנו חושבים שמונעים מאיתנו מבחוץ זה בעצם מניעה פנימית שלנו".

אחר כך הגיע כיסוי הראש?

"הכיסוי היה השלב הכי קריטי מבחינתי. היה לי מאוד קשה לשים כיסוי ראש ולעלות על הבמה. מצד אחד רציתי לשים כיסוי ומצד שני רציתי להמשיך לעלות על במה. חשבתי אז שזה סותר, שאם אהיה עם כיסוי ראש אצטרך להפסיק להופיע ולשיר. אני זוכרת שלאה שבת ואני התארחנו בהופעה של גלי עטרי, ושוחחנו ארוכות מאחורי הקלעים. בלבלתי לה בראש במשך איזה שעתיים שאני רוצה לעזוב את המקצוע. היא שאלה למה, ועניתי שבגלל שאני רוצה לשים כיסוי ראש. אז היא אמרה 'אז תעלי עם כיסוי ראש'. אמרתי לה שיש בזה סתירה. והיא אמרה 'שום סתירה…'. זה לא שהיא זו שגרמה לי לעלות על הבמה עם כיסוי ראש, אבל חברותא עוזרת. הדיבור איתה עשה משהו באותו יום.

"אחרי כן החלטתי לעלות עם כיסוי ראש לבמה, בהדרגה. בהתחלה זה היה סרט קטן, וכך הלאה. זה לא פשוט, ובאמת מזמין הרבה בעיות. כששמים כיסוי ראש מצהירים משהו, וזה מזמין הרבה חילוקי דעות וקטרוגים. אם הייתי מסתכלת על עצמי מבחוץ ומעירה הערות ציניות על עלייתי לבמה ועל הדתיות שלי, הייתי מרגישה את ההתנגדות. כשאני מקבלת את עצמי ומבינה שזה המקום שאני מונחת בו, עם כל הסתירות שיש בזה, ויש, אז יותר קל. ואז גם הקהל מקבל את זה. זה הופך להיות שולי, זה לא העניין".

על שני נושאים אתי לא מוכנה לדבר. על המשפחה, שגם היא עברה תהליכי חזרה בתשובה ("לכל אחד יש המסלול שלו, אי אפשר לעשות תשובה בשביל מישהו אחר"); ועל שירה מול גברים. רבים, חילונים וגם דתיים, חששו שכשאנקרי תחזור בתשובה היא תפסיק להופיע בפניהם, ואולי תפסיק להופיע כלל. הם נשמו לרווחה כשראו שאתי ממשיכה להופיע בפני קהל מעורב, או שתהו על כך. אצל אנקרי מדובר בנקודה רגישה. "זו נקודה שאני לא רוצה לגעת בה, היא נקודה של הר געש, שמאוד רגישה גם אצלי וגם בציבור. אני מתבוננת עליה והיא שייכת אליי, אני לא רוצה שייגעו בה". כיום אנקרי מחוברת מאוד לרבי נחמן, שלו היא קוראת 'רבנו', וגם לומדת 'תניא' וכתבי הרב קוק, ובעצם את כל 'הפרד"ס', כהגדרתה, אצל הרב יהודה כלפון, שהיא מגדירה כרב שלה.

מחבקת מאחורי הקלעים

את מתנערת מאתי של לפני החזרה בתשובה?

"בכלל לא. אני חושבת שזו טעות לחשוב ככה. תמיד כתבתי וניהלתי יומנים, והיו שנים שבהן חשבתי שמאז הלימוד נורא השתניתי; ופתאום פתחתי יומן של גיל עשרה, וראיתי שהיו לי שם הבנות לא פחות מהיום. תמיד הייתי אדם מתבונן. זה נכון שקיבלתי הרבה כלים בדרך, שעוזרים לי בחיים, אבל אני לא עושה 'קאט' בין מה שהייתי ובין מה שאני עכשיו".

יש שינוי במוזיקה, או לפחות בתכנים.

"ברור שיש שינוי. גם הקול שלי שונה, ולא בגלל הגיל. כשאדם משתנה זה משפיע, הכול מראָה של הנפש. גם אם הייתי מתעסקת בנגרות, הרהיט הראשון שעשיתי לא היה כמו הרהיט האחרון, ובכל זאת אני עשיתי את שניהם. זה נכון שהיום לא הייתי כותבת שיר כמו 'לך תתרגל איתה'. גם אמן ותיק לא תמיד רוצה לשיר את השירים הישנים שלו, הוא כבר לא שם. אבל אני מבינה שהאמן הוא באיזשהו מקום כלי שרת. אם יש מישהי בקהל שרוצה שאשיר לה שיר מסוים, אם זה לא סותר מאוד את המחשבה שלי ואת המקום שאני נמצאת בו, אשיר לה אותו".

גם את 'לוליטה' או את 'לך תתרגל איתה'?

"כן, אבל אשנה קצת את המילים. אני מרשה לעצמי ליצור על הבמה".

את מרגישה שהחזרה בתשובה והתכנים הדתיים בשירה שלך הרחיקו ממך קהל מסוים?

"ממש לא. לא שומע אותי רק קהל דתי. יש קבלה גדולה. בהופעות אני פוגשת מגוון רחב מאוד של עם ישראל, אנשים מקסימים ויפים. אנשים עם מכנס קצר וגופייה שמדברים איתי על קודש, והרבה מחפשי רוחניות ואמת. אחד הדברים הטובים שקרו לי בשנים האחרונות זה שאני יותר קרובה לקהל בהופעות. נשים יכולות לבוא אליי אל מאחורי הקלעים ואני יכולה לחבק אותן ולהרגיש שהן אחיות שלי; או גברים שמדברים איתי, ואני מרגישה הרבה כבוד הדדי, הרבה רצון טוב. אני במגע תמידי עם הקהל בהופעות. כשאני מול נשים אני יכולה גם לרקוד על הבמה, וכשאני מול קהל מעורב אני קצת יותר מכונסת, יותר שמורה.

"בכתיבה המוטיב שלי הוא לא לנסות לכוון לקהל ספציפי. אני מנסה לכתוב את השיר הכי טוב שאני יכולה, ובשבילי הוא פותח משהו בפנים. אני מאמינה שאם מישהו צריך לשמוע את השירים האלו, הדיסק יגיע אליו. אני כן חושבת על הקהל במובן הזה שאני לוקחת אחריות. אחרי שהתפרסמתי הבנתי מה זה להוציא משהו לכלל; זה כבר לא פרטי שלי לגמרי. אם זה משהו שיכול להזיק, אני לא אכתוב אותו אפילו אם אני מאמינה בו או חושבת שאי כתיבתו תפגע באיכות של השיר. מילים זה דבר מאוד חזק. אני משתדלת שהשירים שלי, גם אם מדברים על מקומות קשים, יעשו טוב ולא רע למי שמקשיב להם".

חסידות תוניס

עולם המוזיקה הישראלי מקבל אותך כמ ופעם?

“אני חושבת שמשמיעים אותי היום יותר. אין לי ביקורת כלפי הפלייליסט, אני מרגישה ממש טוב. את האלבום החדש משמיעים הרבה. פעם לקחתי קשה אם לא השמיעו אותי מספיק ברדיו, היום אני מסתכלת על דברים אחרת. הכול מאת השם ומה שצריך לקרות קורה. ברור שחשובה לי ההצלחה, ואני עושה הרבה כדי להצליח, ובונה את כל המערך סביב הדבר. אם מישהו רוצה למכור חיטה, אם הוא בדרגה רוחנית מאוד גבוהה אז שישב וילמד תורה ומישהו יבוא ויקנה. זה לא המצב שלי. אני לא אעשה הכול, אבל אעשה הרבה. למשל, אני מתראיינת מעט מאוד“, היא מחייכת, “אבל הנה – אני עושה את זה“.

אחד השירים המרגשים באלבום הוא השיר ‘אבי‘, שבו מעלה אתי תמונות־זיכרונות של אביה ז“ל, כשהוא מבעיר את האש ומניח תפוח, בונה ארמונות בחול מול הים, קרוע מצחוק מול סרט; התמונות מתאגדות ל“שירת השרשרת“ בפזמון החוזר. “זה שיר געגוע לאבא שלי“, אומרת אתי, “שיר של אהבה. התחברתי שם למקום של נצח ישראל לא ישקר. כשאדם הולך לעולמו הוא אמנם כבר לא כאן, אבל הוא משאיר אחריו את אותו החוט שמחבר מאברהם אבינו ועד ביאת המשיח. מבעד לכל הסבל של הדורות עובר חוט של שירה, שזו התורה והתפילה, שהוא זך וחזק יותר מכל סבל שמישהו עובר“.

שירת השרשרת של אתי, בת להורים ממוצא תוניסאי, תמשיך גם בקרוב, בפסטיבל העוּד הבינלאומי בירושלים. אנקרי תעלה בו מופע שלם הכולל שמונה שירים שהגיעו מיהדות תוניס, כולם בערבית. היא מראה לי את ספר הפיוטים של יהודי תוניס ואת עבודת הדוקטורט שבהם נעזרה בעבודת ליקוט השירים. היא מספרת שחיברה חלק מהשירים אלו לאלו, הוסיפה מילים משלה פה ושם, וגם לחן משלה על הלחן המקורי. במסגרת העבודה על המופע היא הקשיבה שוב לשירים ששמעה בילדותה, נסעה למושב בדרום כדי להקליט נשים תוניסאיות מג'רבה שאוצרות שירת קודש יהודית, ופגשה מוזיקאים מהעדה כדי לחקור ולדרוש אחר הסולם התוניסאי.

"עבדתי על המופע שבעה חודשים, ואני מאוד מתרגשת לקראתו. אני הולכת לעבוד עם תשעה נגנים, חלקם אותנטיים לגמרי, שמנגנים בשמחות של תוניסאים. העבודה על המופע גרמה לי לחבר בין המסורת שקיבלתי מההורים שלי לבין כל היהדות שלמדתי בשנים האחרונות. זה חוט מקשר. יהדות תוניס מאוד מבוססת על הזוהר ועל רבי שמעון בר יוחאי, כמו גם החסידות".

בשלב זה אתי מחפשת במחשב שיר שהקליטה למופע. השיר מתנגן בחלל האולפן, והקסם קורה. קולה של אנקרי צלול ועמוק ומתחבר לשפה הערבית באותנטיות יפהפייה וחזקה. "השיר מדבר על השבת היקרה שלנו", היא מסבירה את המילים. "ואומר לא־ל 'איתך אני מתעוררת ואיתך אני הולכת לישון, עליך אני סומכת ומשעינה את כל עולי, כי אתה יקר שלי'. לא ידוע מי כתב את השירים", היא עונה לשאלתי, "הם עוברים מדור לדור, מאות שנים, בשרשרת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: