לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך / יעל (פרוינד) אברהם

יובל אידו טל, בעל שם העט הקונדסי אוגאווה יוקימיצו, תרגם שירים קדומים שמעולם לא נולדו. כמורה זן־בודהיזם ותיק הוא אינו מוצא כל סתירה בין נזירות לעולם הזה אבל דווקא מוצא עניין בחיי 'תורתו אומנותו'. על ציר האור והצל שבין כפר סבא לטוקיו

אני יודע שצבעים אינם צבעים/ האור לא אור/ הצל לא צל/ הנה צִלי/ באֹדֶם שמש

הדהוי לא באמת דהוי/ שערייך הפתוחים סגורים/ ואלה הסגורים פתוחים…

('משירי אוגאווה יוקימיצו', יובל אידו טל)

לו היה מאמין בקיומם של כאלה, הייתי אומרת שיובל אידו טל, מורה לזן ומשורר, הוא איש של ניגודים. הוא מחובר לתרבות היפנית בכל נימי נפשו, אבל הגיע אליה דווקא דרך סרטי הקונג־פו. הוא מנהלו האקדמי של ה'פסיכו דהרמה', בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית, אבל סולד ממוסדיות בדת. הוא מצטט את אִיקְיו והקוּאִין – שני מורי הזן, אבל גם פסקאות שלמות מביאליק ומלאונרד כהן. הוא חובק ספר ביכורי־שירה רציני אבל כזה שראשיתו במעשה קונדס. הוא בילה למעלה משנתיים מחייו במזרח הרחוק אבל מחפש את הגאולה דווקא בין משעולי כפר סבא האורבנית.

אבל יובל אידו טל לא מאמין בממשות הניגודים ובטח לא בנחיצותם. "זה מדהים כמה אנחנו כל הזמן מעוניינים לחלק את העולם לשני חלקים", הוא קובל בראיון לרגל צאת ספרו החדש, "עצם הרעיון שישנם אנשים קדושים וישנם טמאים, שישנם צדיקים וישנם רשעים, הוא רעיון מופרך, הוא רעיון רוח, אין לו ממשות במציאות. מילים רבות כל כך מכסות על המציאות, כותרות רבות כל כך, כמו 'ישראלי', 'יהודי', 'בודהיסט', לנצח מצמיתות, ורוב העבודה שיש לבן־אדם סביב השמות והתארים הללו היא איך לפלס את דרכו אל לִבו של האדם שמולו למרות השמות והתארים שעומדים כחומות בדרך".

הדיכוטומיה הזאת היא לא חלק מהפסיכולוגיה שמכתיבה דרך המחשבה המערבית?

"לא רק המוח המערבי סובל מדרך המחשבה הזו, גם המזרח רווי בדיוק באותם החוליים. את יכולה לקרוא טקסט סיני מלפני אלפי שנים המקלל את מחרשות העץ הארורות שהביאו עליהם את הקדמה הארורה, את המרחק מהאדמה שהן כפו על האנשים. הנטייה הזו ליצור דיכוטומיה הייתה קיימת תמיד ובכל מקום, וביתר שאת בתוך מצבי קצה של איוולת שבהם מתחדדים הניגודים ומתחילים להאמין בהם קומפלט. אנחנו מסתכלים באימה ובזעזוע על האיראנים הקוראים לנו שטן – ושואלים את עצמנו איך אפשר לעשות דמוניזציה של עם, ואז שומעים את ג‘ורג‘ בוש נואם על ‘ציר הרשע‘ והרי לא ייתכן שיש אומה שלמה שהיא מרשעת כולה. אנחנו לא באמת מאמינים שהחבר שלנו הוא כל כולו טוב, ושהאויב שלנו הוא כל כולו רע, זה פשוט נכנס לך לתוך הקטגוריות שאנחנו בונים לעצמנו בראש. אימון הרוח שלי הוא אימון התובע ממני להסתכל על העוורונות האלה שלי ולראות איפה אני בוחר בנוחות הזאת בקלות רבה“.

אבל יש כאן צורך אנושי חזק לארגן את העולם, להשתייך לתוך איזו שהיא קטגוריה.

"הייתי אומר רצון אנושי. אם זה צורך אפשר להתווכח".

כשמפלס הספקנות הטבעית עולה, מתנתק יובל טל ממושבו ומוליך אותי לעבר מגרש החניה הסמוך לבית הקפה. בסיועה הנדיב של השמש אנחנו פוסעים על פני מעברים של אור וצל על המדרכה. יובל מבקש ממני למצוא את הקו החמקמק המדויק שבו נבדל האור מן הצל רק כדי לגלות שהוא למעשה לא קיים. בשובנו, אחרי שכמה מיושבי בית הקפה זיהו את יובל ובאו לחבק – אקט שיחזור על עצמו בכל הראיון כולו – יובל חוזר אל המשל שסיפק לנו אור היום.

"השאיפה להביא לאחדות הניגודים שנידונה בכל דתות העולם היא לא מדויקת", הוא מסביר. "זה לא שהיא קוראת לאדם להתגבר על הניגודים האלה, אלא מבקשת מהאדם להתחיל לייצר טרנספורמציה בצורת המחשבה שקונה את הדיכוטומיה לכאורה הזו שיצרנו מטעמים פרקטיים לגמרי. אם נסתכל על גבולות בין ארצות שנוצרו מטעמי נוחות, הציפור הרי לא יודעת שעובר שם גבול. ממש כמו האור והצל שרק לכאורה נפרדים, כך גם המקום שבו המים נושקים לאדמה. הגדה והמים מחלחלים זה לזה, המים בתוך הגדה והגדה בתוך המים, ומלמדים אותנו עד כמה המחשבה הקונטרסטית מטעה".

לא מאמין בממשות הניגודים. 
יובל אידו טל
צילום: עידו ארז

בלי ניכור

חופשי/ כבול/ הנה מַקור יונק הדבש סגור/ יונק/ מִצוף הפרח הפתוח

כבול/ חפשי/ הנה הפרח הפתוח/ יונק/ משָרָשים לופתים רגבי עפר (שם).

את המתח הבריא בחייו של גיבורו – בין כמיהה להרחקה, בין הבודהה לאהבת אישה, בין שיכרון לפיכחון – את השניות שהיא כאמור רק מדומה יצק יובל טל במשך קיץ אחד וסתיו שבא אחריו, 140 ימים, לתוך אסופת שירים שיצאה לאחרונה (מוסד ביאליק). השירים, יש לומר, זלגו קודם אל מרחבי האינטרנט, אבל שם הופיעו תחת שם העט אוגאווה יוקימיצו בלבד ("אוגאווה זה יובל", מסביר טל, "'יוקימיצו' משמעו 'מתהלך באור' או 'מתהלך גלוי לעין"). כך, קצת כמו בורחס שהשתעשע – במלוא הרצינות – בכתיבת ביקורות ספרות על ספרים שלא נכתבו, תרגם יובל טל שירים קדומים שלא נולדו, או אם לדייק באו לעולם במו ידיו המודרניות של טל ("להתהלך שנה מאחורי הפסבדונים זה אדיר, וקודם כול זה מעשה קונדס נהדר").

מאחר שטל מוכר כמורה זן וכמתרגם של טקסטים בודהיסטיים מסינית הבינו קוראיו שמדובר בעוד תרגום איכותי לטקסט קדום. יובל טל לא הפריע לקו המחשבה הזה כשעשה בשיריו שימוש בשפה שהייתה נהוגה ביפן של המאות ה־15־18 ובסין של שושלת טאנג המשגשגת והתכתב עם משוררים יפנים כמו באשוֹ ואיסא. ועם זאת, מביני דבר יגלו בין שיטי שירתו את זמורותיה של שירת אהבה עברית־ישראלית. את הדיאלקטיקה ההרמונית מבית מדרשו של טל אפשר למצוא אפילו בשמו של הקובץ: אוגאווה יוקימיצו מן הצד האחד ו'אידו' החוצץ בין הפרטי למשפחתי מן הצד האחר.

"לאבא שלי הייתה דודה בשם אידה שנספתה בשואה", הוא מספר, "סבתי רצתה לקרוא לי כך על שמה, אז כשם שני קראו לי אידו. עד גיל 20 לא השתמשתי בשם, אבל כשהתחלתי לכתוב סיפורים קצרים ושירים וראיתי לראשונה שיר שלי מודפס, זה היה נראה לי כמו זמן טוב לכבד את הדודה שמעולם לא הכרתי ושסבתא שלי כל כך רצתה לעשות לה כבוד בשמי. זה לא שם שקיבלתי במנזר כמו שפעמים רבות חושבים".

מיהו בעצם אוגאווה יוקימיצו?

"השירים של אוגאווה יוקימיצו הם שירים מחיי, הם שימוש בשפה אחרת לתיאור של חיי. הם למעשה תיאור של שתי העונות שבהן נכתבו השירים, דברים שקרו אותי ועברו עליי. אוגאווה הוא אני, שכן חוץ מהשפה העברית מפעמת בי גם שפה פנימית של מי שרווי בעולמות הבודהיסטיים במשך 17 השנים האחרונות, ולכן מקורות ההשראה שבהם אני רווי הולמים את הדימויים שלי. במהלך רוב חיי הבוגרים העולם הזה הוא תמהיל של אלה המקומיים עם הרחוקים שנובעים מזמן אחר ומקום אחר. הרבה פעמים בארץ, כשאני אשלם בבית קפה, אני אגיש את השטר בשתי ידיים, נוהג מאוד מקובל בתרבויות אסיה, מין מתן מלוא תשומת לב לאדם שמולך, כל כולך שם. הדפוס הזה התלבש לי יפה על העולם שלי שביקש לתת כבוד לאדם האחר, ובאותו אופן קודים של התנהגות ושל שפה נטמעו בי. כך, כשאני חושב על היותם של הדברים בני חלוף, אני חושב על פריחת הדובדבן. 'אני רוצה למות כשאביב, מתחת לפרחי הדובדבן'".

אוגאווה שרוי באימון מתמשך, ולא צולח אותו תמיד בהצלחה יתרה. הוא־אתה כותב באחד השירים: "התאמנתי בדרכי הבודהה, במדרון גדה חלקלקה, כדי לא לחשוק בך", ואז מונה את מרכיבי האישה הנידונה – "כליותייך ולבך, כבד, סרעפת, טחול, ריאות, מעיך, קיבתך וצואתך". לאן הוא מכוון להגיע באימון הזה?

"השיר הספציפי הזה מדבר על אימון בודהיסטי שנקרא 'אימון במדרון החלקלק'. זה אימון שנעשה באמצעות 32 מאפיינים ואברים של גוף האדם, והוא למעשה אימון של האדם מול עצמו, שמטרתו להיות אחוז פחות בגופו הגשמי ועסוק יותר בענייני הרוח, מתוך רצון לייצר ניכור בין האדם לבין היתלות הַיתר בגופו. אותו אימון נעשה גם על ידי אותם הזרמים שרואים את התאווה לאישה כבעייתית. כלומר, האימון מאפשר לייצר ניכור מראיית גופה של האישה כמושא תשוקה.

"בשיר אני מראה איך עליי זה לא פועל, וכיצד גם כשאני חושב על כל הדברים האלה שאמורים להיות דוחים כביכול ומחוברים עמוק מאוד לגשמיותה אני לא מצליח ליצור ניכור לא מהאישה ולא מעצמי".

השוויוניסט הראשון

אולי זה המקום לשאול מה "מצווה" הבודהיזם על הנזיר הבודהיסטי?

"הנזירות הבודהיסטית שונה מאוד בתרבויות הבודהיסטיות השונות, והיא גם משתנה ממקום למקום. אני עצמי לא נזיר, אבל סוג הנזירות בזרם שעל ברכיו גדלתי, ושממנו שאבתי את המשנה התרבותית הזן־בודהיסטית, דומה מהבחינה הזאת ליהדות. בתרבות הזו נזיר מתחתן, מקים משפחה, אבל דרך הנזירות כוללת בתוכה שלבים מסוימים שבהם נמנע מגע כלשהו עם בני המין השני. המודעות לבעייתיות שיכולה להיווצר מתשוקות שעלולות לשבש את האדם אם הוא לא מתנהל איתן בתבונה קיימת בהמון אגפים של הבודהיזם ושל הזן.

"בזן ובזרם אחד של הבודהיזם הטיבטי יש אפשרות להגיע לדרגות הנזירות הגבוהות ביותר ועדיין להתחתן. זאת לא פרישה מהחיים, זאת לא פרישה מנשים, זאת לא פרישה מיין, זו לא פרישה מאנושיות. זה נולד כסוג של ריאקציה מאוד חריפה בעיניי לניסיונות פוריטניים בתוך הבודהיזם לצייר את הבודהה ואת האידיאל הבודהיסטי כמשהו אל־אנושי. זאת הטרגדיה בפלגים מסוימים של הנצרות, זאת הטרגדיה בפלגים מסוימים של היהדות. דמות הצדיק היא לא פעם אבן נגף לא פחות משהיא השראה.

"אם אנחנו עוזבים את מהי לא, ומדברים על מה הנזירות מחייבת, הנזירות היא חובת לב, כלומר שבן־אדם מוכן לקחת על עצמו עול כבד יותר משמצפים מאדם מהיישוב. וחשוב לציין שכל אחד יכול להיות נזיר. אחד החידושים שמביא איתו הבודהה, השוויוניסט הראשון, הוא שלא משנה מי אתה, יש לך מקום שווה כמו לאחרים. העולם הבודהיסטי לא הצליח לעמוד במשימות שהכתבים הציבו לו כמו בכל דת אחרת".

בשיר 'קצתי' אתה גם מתייחס לזה מפורשות.

"כן, אני פותח אותו במילים 'קצתי בגלימות שחורות, ללא רבב'. סביר שאין אדם בעולם שיכול להגשים את האידיאל שאליו הוא שואף. תמיד ישנו פער בין האידיאל ובין המימוש. הבעיה מתחילה כשאנשים בטוחים שהם סגרו את הפער הזה".

להטיל ספק בעצמו

'משירי אוגאווה יוקימיצו' הוא ספר שיריו הראשון, אך בהחלט לא ההתנסות הספרותית הראשונה של יובל אידו טל. קודם עוד הספיק לכתוב את 'בודהיזם – מבוא קצר', תרגם מאנגלית את 'קיצור תולדות הכול', ספרו של הפילוסוף קן וילבר (שידוע בעיקר הודות לפילוסופיה האינטגרלית שלו) ואת 'בטלני הדהרמה' של ג'ק קרואק, אחד מנציגי דור הביט (וגם מי שטבע את המושג) ותרגם מסינית עוד שירים בודהיסטיים לא מעטים. בזמנו החופשי, חוץ מלחייך, אחת הפעולות החוזרות ונשנות בראיון הזה, הוא מצייר וחוטא להנאתו בקליגרפיה.

מאיפה מתחיל החיבור החזק לתרבות היפנית?

"אני יכול להגיד משהו פואטי, אבל אם אדבר בכנות, לדעתי החיבורים הראשונים נולדו בסרטי הקונג־פו, מתוך התרגשות של ילד. החיבורים המהותיים ליפן היו הרבה יותר מאוחרים דרך הזן, דרך האמנות. היה איזשהו קוד אתי שניבט אליי מתוך האמנות היפנית כולה. גם דרך הייצוגים הדלים ביותר של היפניות במערב מצליחים להבחין בקיומו של קשר עמוק לאתיקה, לעבודה רוחנית.

"ביפן המלאכה שאדם עוסק בה היא העבודה הרוחנית המרכזית שלו, לא בכנסייה או במנזר, ובזן המודרני יש היום תנועה חזקה שקוראת לנזירים לחזור לעבוד. אני אגב מאלה שלא מתנגדים לסטטוס של 'תורתם אומנותם' וסבור שזה נפלא שיש אנשים שמממנים להם את הלימודים. צריך למצוא את האנשים שיכולים לזה ולתת מלגה דומה לנוצרים, לבודהיסטים, לאמנים. ביפן יש שבעים אנשים שחייהם ממומנים לגמרי על ידי המדינה כי הם נחשבים אוצרות אנושיים. למשל, אנשים שמשמרים אמנות של צביעת בגדים בגוון מאוד מסוים של אינדיגו. אם הם לא ישמרו את המסורת העתיקה הזו היא תיעלם מן התרבות. אם כי יש מעטים שבאמת כדאי שתורתם תהיה אומנותם. בתוך המנזרים את יכולה למצוא את אותה עצלות שיש לעתים בישיבות, את האנשים שמנצלים באיזה סוג של עצלות רוח ילדותית את המתנה שניתנה להם.

"אם נחזור לענייננו, מקורות המשיכה שלי היום דווקא לזן הן בנכונות התמידית שלו להטיל ספק בעצמו, להתהלך עם סימני שאלה בלתי פוסקים בצד התמסרות מאוד גדולה לדרך. כל יום הוא יום כיפור וזה משהו שמרגש אותי ולא מובן מאליו עבורי, אולי כי לא גדלתי בסביבה כזו".

לאונרד כהן הג'ובו

אולי תיתן לי 'בודהיזםמבוא קצר' בעל פה. מה האינטראקציה בין בודהיזם לדת?

"הבודהיזם לא נולד כדת, אלא כתורת נפש. מי שהוליד אותו לפני 2,500 שנה דיבר באופן ברור מאוד על כך שהוא לא רצה שזה יהיה דת, ועם זאת על כך שברור לו שהבודהיזם יהפוך לדת אחרי מותו. רגע לפני מותו של הבודהה הוא מורה איך להתנהל בהיעדרו, ואחד האקטים המרשימים שהוא עושה מתרחש כאשר תלמידו שואל אותו מה יהיה אחרי מותו כשאנשים יסלפו את דבריו. הוא משיב לו: כך יהיה, אנשים יסלפו את דבריי והמשנה הבודהיסטית תשתנה, מזה אי אפשר להימנע – אבל למזער נזקים אפשר, ואז הוא נותן לו הנחיות. בהודו נהוג שכאשר מורה גדול מת, קוברים את השיירים שנותרים אחרי שרפת הגופה מתחת לסטופה שהיא סוג של גל עד לזכרו של גורו, ומי שמנהל אותו נחשב לממשיך הדרך ולבעל האמת.

"תלמידו של הבודהה מבקש בשמו של מורו לקחת את שייריו, לחלקם לשמונה חלקים ולשלוח כל חלק לאחת מרוחות השמים, כך שיהיו שמונה סטופות בשמונה קצות הודו, ואיש לא יוכל לומר שבידיו האמת. כלומר, הבודהיזם מושתת מראש על הנחת עבודה שאין עניין שראוי להסכים עליו, אולם יש עניין להעלות שאלות, לא לענות תשובות מלומדות ולא להגיע לסיכום חד משמעי אחרון על מהי האמת".

כלומר אפשר להיות יהודי ובודהיסט? נוצרי ובודהיסט?

"בוודאי. אחת התופעות המעניינות באמריקה נקראת 'ג'ובו' – Jewbu (Jewish Buddhist), כלומר יהודים בודהיסטים. כמה ממורי הבודהיזם הגדולים באמריקה היום הם יהודים. לאונרד כהן מתפאר גם ביהדות שלו וגם בבודהיזם שלו, וממש לא מוצא סתירה בין השניים. ב‘ספר הכמיהה‘ הוא יספר לך הכול על הדרך שבה אדם יכול להיות יהודי ובודהיסט בו זמנית, והוא מתייחס לזה המון בשירה שלו“.

יש בתרבות הישראלית נהירה גדולה לתרבויות המזרח ואני תוהה איזה מענה יכול הבודהיזם לתת ליהדות או לישראליות, מעבר לעובדה שאנשים עסוקים כל הזמן בחיפוש.

"קודם כול אני אפריך את הרעיון שיש היום אנשים שמחפשים את זה. תמיד, בכל מקום בעולם, אנשים נמצאים באינטראקציה עם תרבות אחרת משלהם. דרך המשי הייתה קיימת מאז ומעולם ותרבויות תמיד ניזונו זו מזו. אין לנו מה לתמוה על זה, אלא דווקא על ניסיון ההסתכלות על התהליך הזה כתמוה – כלומר לשאול שוב ושוב מה יש לאדם לחפש בארצות נכר כשיש לו כאן תרבות כזו עשירה.

"יואב אלשטיין, איש יקר וחבר טוב, הוא פרופסור אמריטוס לספרות באוניברסיטת בר אילן והיו לנו מפגשים שבועיים משותפים – הוא למד בודהיזם ואני למדתי יהדות. כאשר יצא ספר מאמרים שהוקדש לו הוא כתב לי בכתב ידו סיפור מאוד יפה שהוא גלגול של סיפור מוכר. רוב האנשים מכירים את הסיפור על האוצר תחת הגשר. יואב במסגרת מחקריו פיתח שיטה טאטולוגית של התחקות אחר מקורותיהם של סיפורים יהודיים ואחר גלגוליהם השונים. הוא כתב לי כך: שני חברים חולמים באותו לילה שבביתו של האחר יש אוצר. בסיפור הזה הם יוצאים כל אחד לביתו של חברו ובאמצע הדרך הם נפגשים, ומספרים אחד לשני על חלומותיהם. אז הם מחליטים פה אחד שאין צורך שכל אחד ילך לביתו של השני, אלא כל אחד ילך לביתו הוא וייקח את האוצר. אלא שאז, באמצע הדרך חושב לעצמו כל אחד מהם שאולי האוצר שבידו אינו כשל זה שבבית חברו ושהוא רוצה לחלוק את האוצר עם חברו. אחרי שהם חופרים ומוציאים את האוצר הם פונים שוב כל אחד לכיוון חברו, נפגשים בפעם השנייה ואין צורך להגיד מילה – כל אחד מהם נופל על כתפי השני ומתייפח.

"אני בכיתי כשקראתי את ההקדשה. יש בה ההכרה בזה שלא משנה כמה האוצר שבביתך גדול, זו לא סיבה להפסיק ללמוד מאוצרות תרבות אחרת. בלי הלמידה הזו כל אחד מהעולמות נשאר עיוור ובור. ההיספנות בתוך דל"ת אמותיי היא לא רק מזיקה, היא גם עקרה. יש משהו באינטראקציה האינטימית עם צורת חשיבה שהיא אחרת משלך שהוא לא רק מפרה כלוקסוס אלא הוא הכרח. אני חושב שהנהירה הספציפית לכיוון המזרח היא בסך הכול המענה ה'תמרי' ל'ארזים' של הדור הספציפי הזה והניסיון לייחס לזה משמעויות שהן יותר נעלות חוטא לאמת הפשוטה. חדוות החיפוש, והצורך המבורך להעלות סימני שאלה"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יפהפה. תודה !!!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: