יש שידוך, אין חתונה / בן עמי פיינגולד

ביקורת תיאטרון: אנשים קשים, מלאכת החיים

אנשים קשים

יוסף בר יוסף

תיאטרון חיפה

יוסף בר יוסף הוא מחזאי ייחודי ומקורי. אין אצלו שמאל־ימין, אשכנזי־מזרחי עם מסר חברתי או פוליטי כמקובל, או בידור ממוסחר, אלא בני אדם. הם אמנם חווים ומייצגים מציאות חברתית או משפחתית, אבל כנפשות הפועלות על פי חוקי הדרמה.

המחזה מתרחש באנגליה, בעיר נמל, שם גרים אח ואחות – סיימון ורחל־ריישל. היא רווקה לא צעירה עם כל מיני בעיות אישיות. סיימון דואג לה ומביא חתן מירושלים. ברנש בשם לייזר. טיפוס די מוזר. השידוך נראה לכאורה בלתי אפשרי, בגלל האופי וסיפור החיים האישי הטעון והבעייתי של החתן והכלה. למרות הכול יש שידוך, אבל חתונה – אין. מתברר שלייזר, בניגוד לכלה ול'שדכן', רגיש מאוד לרקע הירושלמי שלו שאינו רק ביוגרפיה אלא בעיקר – זהות. בנוסף לכך מופיעה דמות נוספת, בעל הדירה בני אלתר, הנכנס ויוצא מפעם לפעם, ומנסה בדרכו המיוחדת, מבחינת האופי, סגנון הדיבור והנוכחות, כולל מוסיקה, לחזר אחרי רחל ולסלק את החתן הירושלמי.

המחזה מעמיד בפני התיאטרון אתגר, מבחינת הבימוי, הליהוק והמשחק. אכן – הביצוע מעולה ומרשים. הבמאי משה נאור ידע למצוא את השילוב הנכון של דרמה אנושית, אמינה ונוגעת, כמשהו אותנטי ובלתי אמצעי, מבחינת האווירה, הסגנון והאפיון הבימתי־תיאטרלי של כל אחת מהדמויות, עם קצת קומדיה, הומור ואירוניה ומשחק אנסמבלי מתוזמר ומדויק. או, כלשונו של הבמאי, שילוב של 'צחוק ודמעות'.

אשר למשחק, משה איבגי היה סיימון אמין ומרשים מאוד מבחינת האופי וההתנהגות, שילוב של אח דואג ונאמן וגם משקיף־מתבונן ציני. חליפה נאטור העניק לדמות של החתן לייזר זהות ונוכחות מאוד מורכבת ומעניינת, מבחינת האירועים והמצבים השונים שהוא חווה. אין הוא 'מסכן' או 'נעבעך' הראוי לרחמים, אלא אדם הנושא עמו אופי, מסר וזהות המעניקים למחזה את העיקר. גם סלים דאו, בתפקיד השולי לכאורה של בעל הבית, בני אלתר, היה 'מחזר נודניק' מושלם.

אלא שהלנה ירלובה בתפקיד האחות־הכלה היא אולי נקודת התורפה היחידה בליהוק ובמשחק. רחל־ריישל שלה יודעת להתמודד כמו שצריך עם שלושת הגברים – האח, החתן והמחזר – וגם עם עצמה, אבל רחל־ריישל שלה הייתה קצת סולידית מדי. היא תפקדה כמו שצריך, אבל חסר היה בה משהו מהאופי והרקע האישי, הבעייתי, של 'רווקה זקנה' הנושאת בתוכה משהו רגשי מופנם יותר. במקרה זה לא די במילים. צריך גם נוכחות. אבל גם כך זוהי רחל־ריישל שונה ומרשימה, והעיקר – מחזה מעניין, ביצוע מעולה. בקיצור, לא להחמיץ!

מתוך 'אנשים קשים'
צילום: ז'ראר אלון

מלאכת החיים

חנוך לוין

תיאטרון בית ליסין

תיאטרון בית ליסין מעלה ביצוע נוסף של 'מלאכת החיים' מאת חנוך לוין. גיבורי המחזה הם יונה פופוך ואשתו לביבה הנשואים כבר שלושים שנה. יונה רוצה לברוח. נמאס לו ממנה. הוא רואה בה רק גוף, חומר, אבל לא נפש. לביבה, לעומת זאת, מסתפקת במה שיש. בין השניים יש עימותים, ויכוחים וכל מיני ניסיונות להמשיך למרות הכול ביחד, שהרי אין מה לעשות, מאוחר מדי לפתוח דף חדש.

לתמונה מצטרפת דמות נוספת, שכן בשם גונקל, טיפוס מוזר, בודד, 'נודניק', קצת מסכן, שנכנס, 'מקשקש' ויוצא. מדובר במחזה לויני טיפוסי על גברים, נשים, מסכנים ועוד. אין במחזה ניסיון או יומרה להסביר או להמחיז את הסיבה למשבר שבחיי הנישואין. הכול מובן מאליו וצפוי מלכתחילה. כל דמות היא טיפוס מובהק מבחינת האופי, הנוכחות וההתנהגות. במחזה יש למעשה סיטואציה אחת החוזרת על עצמה שוב ושוב בשינויים קלים.

 מה שמעניק למחזה חיוניות מיוחדת הוא הסגנון התיאטרלי המבריק והלשון השנונה והמתוחכמת שהמחזאי שם בפי הגיבורים עם הרבה הומור ואירוניה. אין זו קלאסיקה או יצירת מופת, כמו שנוהגים להציג את המחזה אצלנו, אלא תרגיל תיאטרלי מרשים ומבריק, מעין 'קומדיה דל ארטה' עברית, ישראלית, המעמידה בפני התיאטרון אתגר – איך לביים, ללהק ולשחק את המחזה. המשימה אינה קלה. מחזותיו של לוין, בעיקר בקבוצה זו של מחזות חברתיים־משפחתיים, אינם מאפשרים לבמאי פרשנות מקורית־יצירתית. מחזה של לוין, כמו פרטיטורה מוסיקלית, מכתיב מלכתחילה את סגנון הבימוי. אשר לקהל – יש במחזה בידור מבריק ושנון, עם קצת חומר למחשבה. לא פחות – אבל גם לא יותר.

לליהוק ולמשחק, כמו בכל המחזות האחרים של לוין, יש במקרה זה חשיבות מיוחדת. ששון גבאי בתפקיד יונה עיצב דמות מרשימה מאוד מבחינת האופי, הדיבור והנוכחות. גם ליאורה ריבלין בתפקיד לביבה המחישה והדגימה היטב את כל התכונות והמצבים שהדמות חווה. אבל במשחק של שניהם – או ליתר דיוק בבימוי – חסר היה משהו. אותו שילוב מאוזן ומגוון, ובעיקר מודגש יותר של מניעים שונים מבחינת האופי וההתנהגות; יכולת להציג משחק מרגש ופתטי, אבל משחק שיש בו גם הומור ואירוניה המובלעים מלכתחילה בדמות. כאן הכול גרוטסקי. גם מה שלכאורה נראה רציני. לעומת זאת, דווקא יצחק חזקיה בתפקיד השכן גונקל עשה בדיוק מה שצריך. קצת 'נודניק', קצת מסכן, והעיקר – מעין מסר מובלע שהוא מעביר אל הקהל: אל תיקחו אותי ברצינות, זה רק תיאטרון.

אתם מוזמנים לראות וליהנות מהמחזה, מהמשחק, וגם מהמוסיקה היפה של המלחין־הפסנתרן יוסי בן־נון.

פורסם ב-26 באוקטובר 2012,ב-גיליון לך לך תשע"ג - 794. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. משה איבגי הוא אחץ מהאטרקציות הטובות ביותר שיש לתיאטרון הישראלי להציג.
    אדם שלא מושפע מפוליטיקה ומתחבא מאחורי מכתבים נגד אריאל.
    משה איבגי, בעבר ביצעתי צילום חתונה די נחמד בחתונה שאתה נכחת בה, אתה פשוט הקסמת את המצלמה שלי וגנבת את כל הפוקוס.

    שלך, חני עובדיה.

  2. מחזה מדהים! תודה, תודה ושוב תודה לך על הפוסט הנפלא!!! D-:

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: