החי מול המת / חבצלת פרבר

מותו של החבר הטוב מעלה במלוא עוצמתן את תהיותיו של המספר על החיים, המוות והזיכרון. תהיות הנפרשות בשפה עשירה, במקצב פיוטי ובאריכות יתרה

סוף הגוף

איל מגד

ידיעות ספרים, 2012, 298 עמ'

הציפיות שלי מהספר דווקא היו גבוהות. שמונים וכמה העמודים הראשונים נראו לי מבטיחים ומעניינים: הנושא חדש, וגם קולו של הסופר נשמע שונה מבעבר, לפחות על סמך ספרו הקודם, 'ארץ אשה', שעליו כתבתי במדור זה בעבר. הספר ההוא וגם הכתיבה הפובליציסטית שלו במקור ראשון באותם ימים, כאשר מגד היה בפאזה הימנית־פרו־נתניהו החולפת שלו, הותירו אצלי רושם של אישיות (ואישיות־ספרותית) לא־בוגרת, ילדותית־מתפנקת, רופפת. מיותר לציין שהזגזוג שלו משמאל לימין ובחזרה לא הועיל למחות רושם זה.

עכשיו, כשהגיע לגיל שישים, נראה שאיל מגד התבגר סוף סוף. הרפיון שאפיין את חשיבתו וכתיבתו הפובליציסטית, והאופי הילדותי של התהיות והרעיונות שבאו לידי ביטוי בספר ההוא, מפנים כאן את מקומם לתהיות של אדם המצוי על סף הזקנה. תהיות שקווי המתאר והתוכן שלהן מובהקים וברורים יותר, אף שבסופו של דבר – אולי כראוי למעשה אמנות ולא לספר חינוך, ובוודאי כמתבקש מתוכנן של מרבית התהיות הללו – הן נותרות חסרות פתרון, בגדר של סימני שאלה ולא סימני קריאה.

'סוף הגוף' הוא סיפור בגוף ראשון, או בעצם קינה, הספד שלאחר המוות, על שני חברים, המספר וחברו בועז מזור. על רקע המרחב הנושאי הבסיסי שבו מתנהל הסיפור, שהוא העיסוק במוות – מותו של בועז, האופן המיוחד שבו קיבל בועז את הידיעה על מותו המתקרב ומשמעות מותו עבורו ועבור המספר ואחרים – מתפתל הסיפור על שלושה צירים המשתלבים זה בזה ויוצרים את מרקם העלילה.

הציר המרכזי הוא סיפור החברות בין שני גיבורי הספר. חברות שעוברת שינויים ותהפוכות, התקרבויות והתנתקויות, על רקע קורות חייהם של השניים מנעוריהם בבית הספר התיכון, דרך חייהם המקצועיים, נישואיהם והגירושים של שניהם, ועד גיל העמידה.

השוני או הניגוד בין המספר החי וחברו המת מתחיל כבר בילדות. ילדותו של בועז הייתה מאושרת, חמה ואוהבת, בעוד ילדותו של המספר הייתה אומללה, חסרת ביטחון וחמימות, ילדות בצילה של אם חולנית או מטורפת־למחצה ומתחזה, באווירה של פחד מוות וקרירות רגשית. אבל דווקא מי שנהנה מילדות מאושרת מודר משאיפת חייו על ידי אמירה פזיזה (כמעט קטלנית) של אביו האוהב, ונדון למוות מוקדם, בעוד מי שילדותו הייתה אומללה זוכה לעסוק במקצוע הנבחר ומאריך לחיות אחרי חברו. חוויית המוות – הן של ההולך למות והן של המספר הצופה בו מן הצד – נבחנת בין היתר על רקע החברות ארוכת השנים והניגודים בקורות חייהם של שני החברים.

חווית המוות נבחנת על רקע חברות רבת שנים
צילום: Thinkstock

ללא מזור

לצד ציר החברות, שהוא ציר העלילה העיקרי, מתפתל הסיפור על שני צירים נוספים. ציר אחד הוא הציר המקצועי: המספר, שאת שמו איננו יודעים, הוא רופא 'מנתח מהולל, מרדן ואיש מדון המסוכסך עם הממסד הרפואי'. הוא הצליח בלימודיו ועשה קריירה ככירורג מומחה להשתלות. לכאורה הייתה זו קריירה מוצלחת שנסקה לשחקים (את מרבית זמנו העביר בטיסות ברחבי ארה"ב, כדי לאסוף תרומות איברים להשתלה), אבל לאחר ששב לישראל חל בקריירה שלו שבר קשה. יהירותו, הנוקשות האנושית והגישה ה'מכאנית' שלו אל המנותחים, ובאופן כללי יחסי האנוש הקלוקלים שלו עם עמיתיו, עשו אותו למנודה, למישהו שאיש מן הרופאים אינו רוצה לעבוד עמו בצוות.

חברו הוא בועז מזור. מדען מבריק ובעל שם, יצירתי ומצליח. לאורך כל הסיפור – הנכתב לאחר מותו של בועז – אנחנו מכירים אותו כאיש ההולך למות, זה שהסרטן שפשה בגופו הולך ומכלה אותו, החולה שאין לו מזור. בועז שאף כל ימיו להיות רופא, כחברו. אבל אביו, במין אמירה פזיזה, לא מחושבת ואולי לא מתוכננת, קטע את החלום באיבו כאשר הכריז – לאחר שבועז התחיל בלימודי רפואה והתעלף בראותו לראשונה דם – 'אתה רופא כבר לא תהיה!'. למרות שבועז הצליח מאוד וזכה למוניטין ופרסום בקריירה המדעית שבה בחר, עד סוף ימיו הוא לא השלים עם הוויתור על האלטרנטיבה הנחשקת, הרפואה. השבר הזה ליווה אותו והטיל צל על חייו עד מותו, וגם גרם לקנאה מתמדת וכוססת בחברו, הגיבור־המספר. או כך לפחות מוצג הדבר לפני הקורא, המכיר כמובן את הדברים בגרסה אחת בלבד.

הציר השלישי של הסיפור הוא הציר הרגשי־ארוטי. אנחנו שומעים הרבה על יחסיהם של שני החברים לנשים, למאהבות מזדמנות כמו לנשותיהם הנשואות להם כדין. שני החברים נישאו פעמיים, לנשים שכמו הצטלבו בתכונותיהן. אשתו הראשונה של המספר – נעימה, נוחה ואשת־בית – שעממה אותו והוא ברח ממנה להרפתקאות אהבים עד שהתגרשו. אשתו השנייה, 'הנוכחית' הוא קורא לה, יפה, מעניינת, מאתגרת בכל המובנים, והם רבים ללא הרף ונישואיהם דומים לסיר רותח על האש.

בועז, לעומת זאת, נשא לראשונה צעירה מרתקת, אשת חברה יפהפייה אך בוגדנית, ומתברר שגם הוא לא טמן ידו בצלחת והחזיר לה כמעט מידה כנגד מידה. לאחר גירושיהם ותקופה ארוכה של חיים כרווק, מצא בועז אישה שנייה שהיא ההפך מאשתו הראשונה – סולידית, נאמנה וביתית. כמו הבחירה בפשרה מקצועית, נראה שגם בנישואיו השניים הוא בחר בפשרה, ודווקא היא התבררה כבחירה הנכונה והתומכת ובייחוד במשבר הבלתי צפוי של המחלה הסופנית.

ימי הרווקות של שני החברים – לפני הנישואים הראשונים ובעתות הגירושין – היו תקופות השיא בחברות שלהם. תקופות של בילויים משותפים, נסיעות רבות־הרפתקאות לחוץ לארץ, שיחות ממושכות, שתייה. לעומת זאת, בתקופות הנישואים שלו בועז נטה להתרחק מחברו הרופא.

עדיפה נובלה

על רקע שלושת צירי העלילה האלה רוקם הסופר את התהיות שלו על החיים והמוות, ובייחוד על ההתייצבות של החי אל מול המוות וזיכרון המת אצל החי. החלקים האלה יפים ויש בהם כוח רב. כבר המשפטים הפותחים את הספר סוחפים את הקורא אל הנושא הכאוב והמסקרן הזה: "מותו של בועז אינו מרפה ממני. לא רק היעלמותו לעולמי־עד, שהיא כשלעצמה שערורייתית ובלתי נתפסת, אלא קנה המידה שהמוות שלו מציב לי ולחיי. זה אינו קנה מידה דתי או מיסטי, אלא קיומי ויומיומי, מעין השוואה בלתי פוסקת בינו לביני… כל ההבדל בינינו הוא שהוא מת ואני חי, וכאילו… הוא לפעמים חי לגמרי בתוכי ואני לגמרי מת בתוכו…".

הכתיבה יפה, האמירות מהנות באסתטיות שלהן, במקצב הכמעט פיוטי ובלשונן העברית. אבל מעבר לכך, אחרי שמונים או מאה העמודים הראשונים, הסיפור ממצה את עצמו. מכאן והלאה רובו חוזר ונשנה, עם מעט פרטים חדשים מדי פעם – עוד תיאור של המתיחות בין המספר לעמיתיו הרופאים, עוד תיאור של בגידות, הרפתקאות אהבים, יחסיהם של הגיבורים עם הוריהם וכיוצא באלה – אבל את העיקר וגם את רוב הפרטים אנחנו כבר מכירים מן השליש הראשון של הספר.

גם התהיות על משמעות החיים, הנישואים, הילדות וכו' חוזרות שוב ושוב, ועם כל יופיין הספרותי הן פשוט מתחילות לשעמם. הן אינן מקבלות מפנה או תשובות שונות גם כשהן נפרשות בפעם השלישית או החמישית. אפילו הבלחות רעיוניות – כמו ההשוואה בין העקדה היהודית וההורדה מן הצלב הנוצרית – מופיעות לפחות פעמיים, כך שבפעם השנייה העין נוטה פשוט לדלג ולחפש משהו חדש.

כנובלה בת מאה או מאה ועשרים עמודים, ניתן היה להתפעל מן הספר, ליהנות מן השפה היפה והעשירה שלו, שיש בה מהכול: מן התנ"ך והספרות העברית והכללית ועד העולם הדיגיטלי בן ימינו; לתהות יחד עם הסופר על משמעות החיים, על תחושת השליחות בעבודה, על דמות האישה האידיאלית, הנישואים והאהבה; על גבורתו של ההולך למות, שאינו מתרכז בסוף הקרֵב אלא בחיים המעטים שעוד נותרו, ועל משמעות המוות בעיני העומד־למות ובעיני החי. אבל שלוש מאות עמודים כמעט – היו לי פשוט יותר מדי.

הערה משפחתית

בשנת 1965 פרסם אהרן מגד, אביו של איל, שנחשב כבר אז לאחד מעמודי התווך של הספרות הישראלית, את ספרו הפרובוקטיבי 'החי על המת'. ספר שבו צעיר קרייריסטי מפוקפק ובעל אופי טפילי נשלח לכתוב את הביוגרפיה של אחד ממנהיגי תנועת העבודה. בתהליך הכתיבה מתגלים, כצפוי, הצדדים השליליים והפחות־הרואיים בחייו ובאישיותו של אותו מנהיג. הספר נכתב בימים שבהם עוד היה נהוג 'פולחן אישיות' בארץ ובעולם. המשמעות החברתית והרעיונית של הספר הייתה ברורה והוא זכה לקבלת פנים נלהבת מצד דור הקוראים הצעיר והציני, ול'עיקום פנים' מצד הגווארדיה המבוססת, חבריהם של המנהיגים המורמים מעם.

הגרסה של איל מגד לאותו 'חי על המת' מעודכנת ומתאימה לימינו. אבל הדמיון התמטי מעורר תהיות. דומה שהוא עצמו ער לכך כשהוא אומר בעמ' 68: "לא, אין זה ניתוח שאחרי המוות, זה לא התחום שלי. מדובר בבועז החי, לא בבועז המת…". מבחינת הערך הספרותי וההד הרעיוני של הספר (לפחות לזמנו), אין שום דמיון ביניהם. אם ספרו של האב ראוי להיזכר גם חמישים שנה מאוחר יותר, ואולי לא נס לחו עד היום, לא כך, לטעמי, ספרו של הבן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון לך לך תשע"ג - 794, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: