עולם שבור על הרצפה / חנה השקס

בעוד ההגות הדתית מבוססת בעיקרה על תפיסות מודרניות, התרבות שמחלחלת לדור הצעיר מבוססת על תפיסות פוסט־מודרניות ויוצרת משבר אמוני. האתגר מונח לפתחם של ההוגים הדתיים

ישנו היפוך מעניין ביחסים בין התרבות הכללית לבין הדת לסוגיה. מצד אחד מצליחה הדת להחזיק מעמד בדרך החתחתים ההיסטורית ולהמשיך להתקיים למרות העולם המשתנה. גם על פי המחקר הביקורתי ביותר כלפי המסורת והאמונה הדתית, איזושהי ישות דתית שהיהדות היא ממשיכתה מתקיימת לפחות שלושת אלפים שנה. הדת הבודהיסטית קיימת מזה אלפיים חמש מאות שנה, הנצרות כאלפיים, ואילו המוסלמים מכירים את דתם, נביאם ואלוהיהם מזה אלף שלוש מאות ותשעים שנה. מובן שהדתות משתנות ומתפתחות, אך הקהילה הדתית מתאפיינת בתודעה של המשכיות, למרות ההבדלים הגדולים בין תקופה לתקופה.

לעומת זאת, התרבות האנושית הכללית, זו שבכל מקום ובכל דור היא השלטת (או ההגמונית) והביטויים המנוסחים שלה הם המדע והפילוסופיה, מתאפיינת בעיקר בהבדלים הרדיקליים הבאים לידי ביטוי בכל תקופה מקודמתה. מבחינה זו הדת היא יציבה והמשכית, ואילו התרבות הכללית משתנה ומקוטעת.

למרות התחלופה הגבוהה, מקבלים בני כל תקופה את האמיתות שהתרבות ההגמונית מנחילה להם כבסיס האמת וכ“מדע“. לעומת זאת, האמיתות של הדת מצויות – לפחות מאז העת החדשה, כאשר התגבשה ההבחנה בין הדת לתרבות – על כס הנאשמים: נראה כי חובת ההוכחה חלה עליה. במילים אחרות, למרות הקביעות היחסית של האמיתות הדתיות והנזילות הניכרת של המרחב התרבותי יש לנו צורך מתמיד להסביר את הדת במונחים של אותו היגיון שמאפיין את התרבות בת זמננו. זאת כנראה משום שאנו מזהים בין המושגים של התרבות השלטת, המתנסחים במדע, בפילוסופיה ובאמנות, לבין הדבר שאנו קוראים לו מציאות חיינו.

מביע את מחאתו על "המערכת". אנדי סמברג הופך את שולחנם של כוכבים הוליוודים. מתוך הקליפ המופיע להלן

תבניות מן העבר

בהתאם לכך המחשבה הדתית לדורותיה לוקחת על עצמה להנהיר את הדת, כגורם המשכי, בכלים המושגיים של תרבות הזמן. המחשבה הדתית, ולו השמרנית ביותר, מתפתה בכל דור ודור לצורך לתת ביטוי לדת בכלים אלה, מה שמכונה במחקר הדתות "אפולוגטיקה". מעניין להיווכח שגם כאשר נדמה שהוגים דתיים מסוימים אינם מתפתים לאפולוגטיקה זו, יש כאן טעות אופטית. המחשבה הדתית תמיד מנהירה את הדת במונחים של תרבות הסביבה, ואם לא הנוכחית אז זו הקודמת.

הדת נראית כאילו היא מצויה במאבק מתמיד בפילוסופיה התרבותית בת זמנה, המציבה לה אלטרנטיבה ובכך מסכנת את קיומה, אבל הרעיונות שכבר התנחלו בלבבות בני האדם במשך כמה מאות שנים מקבלים הכשר, וההוגים הדתיים משתמשים בהם ללא קושי בדברם אל לב קהלם.

כך, לדוגמה, דחו חז"ל את ההשתלמות במחשבה היוונית, אבל הוגי ימי הביניים כמו הרמב"ם ורבי יהודה הלוי המשיגו בעזרתם של דגמי מחשבה יווניים (בגרסת ימי־הביניים) את האמונות הדתיות, והתאמצו להגן בעזרתם על דתם. הכנסייה הנוצרית, שבמשך מאות שנים ניזונה מרעיון הלוגוס היווני, דחתה התפתחות מדעית שניזונה מהרנסנס של אותה תרבות יוונית, והמזוהה עם קופרניקוס וגלילאו, אך אימצה ללא עוררין את אותן אמיתות זמן קצר לאחר מכן.

מה שקורה, כפי הנראה, הוא שברגע נתון של התפתחות הרעיונות קטגוריות חשיבה מסוימות הופכות להיות כל כך רווחות עד שהן הופכות לאמיתות מובנות מאליהן. בשלב זה גם ילדים ואנשים חסרי השכלה מחזיקים ברעיונות אלה, אם כי בגרסתם הפשטנית, ועולם הדימויים שלהם ניזון מרעיונות אלה. הדתות הגדולות, אלה שהן יותר מסתם אופנת חשיבה חולפת, שיש להן חוט שדרה אנושי ורעיוני, מרשות לעצמן בשלב זה להתמודד עם ה"אמיתות" הפילוסופיות והמדעיות בדיוק כמו שהן מתמודדת עם שינויים פוליטיים וגיאוגרפיים, וכך הן מתפתחות וממשיכות להתעצם.

דור מדבר

למרות שהדתות מאמצות בסופו של דבר את מושגי המדע והתרבות שבהם הן חיות ופועלות, כל שינוי תרבותי משמעותי מביא בעקבותיו משבר דתי. בכל תקופה ישנו "דור מדבר" המצוי בשבר דתי, משום שהמחשבה הדתית המסורתית כבר לא מספקת מענה לעולם שהוא מוצא את עצמו חי בו.

אם הדת מתגברת על משברים אלה, הרי שהיא עושה זאת בזכות הוגים דתיים המסוגלים לגשר בין הפערים המושגיים שהדת והתרבות פתחו ביניהן. ההוגים שבעזרתם הדת מצליחה לצלוח את המשבר הם אלה שלא מפחדים מהזרמים המושגיים החדשים. הרב שמשון רפאל הירש הוא דוגמה מצוינת למי שלא פחד מהמודרנה, שהתאפיינה באמונה נאיבית בתבונה המדעית. הוא הישיר את מבטו אליה ויצר שיטה דתית שאפשרה לבני קהילתו ולממשיכיהם לשבת בתוך ארצותיהם ולהמשיך בחיי תורה מלאים תוך התמזגות מופלאה בתרבות הכללית ויצירת הנהגה דתית עם הפנים לעתיד. גם הרב קוק השתמש בפרדיגמות פילוסופיות מודרניות תוך אימוץ המחשבה הדיאלקטית וההיסטוריציסטית של הגל. הרב קוק לא חשש להישיר מבט אל השינויים האידיאולוגיים שחלק גדול מהיהודים באירופה אימצו על חשבון השיוך הקהילתי ואורח החיים הדתי. אורח החשיבה הפילוסופי אִפשר לו להראות שהתגוונות זאת בהשקפת העולם לא טומנת בחובה רק את עזיבת חיי התורה, אלא דווקא את העמקתם והגשמתם.

ברצוני לטעון כי הדור הצעיר בימינו הוא "דור מדבר". הגם שהוגי האורתודוקסיה המודרנית והציונות הדתית הם נדבך חשוב בהמשכיות הזהות הדתית, תורתם, כפשוטה, איננה מספקת עוד, וזאת משום שהמסגרות התרבותיות המושגיות בימינו כבר אינן אלה שהם התמודדו עמן.

דור המדבר שאני מדברת עליו חשוף לרעיונות שצמחו מתוך ביקורת המודרנה, שכבר בסוף המאה התשע עשרה החלה להופיע אצל פילוסופים כקירקגור וניטשה. רעיונות אלה, שמדענים, פילוסופים ואמנים מבטאים אותם כבר למעלה ממאה שנים, הגיעו לבשלות שמאפשרת להם לחלחל לתרבות הפופולרית בעיקר לקראת המאה העשרים ואחת. תקשורת האינטרנט, עם הסרטונים "הוויראליים" ביוטיוב, ושיתופם עם חברים דרך הפייסבוק, תורמת כמובן רק למהירות שבה תכנים אלה מחלחלים אל חייהם של אנשים צעירים. על פניהם נראים רעיונות אלה כעומדים בקונפליקט חריף עם העולם הרעיוני שהוריהם ומוריהם של דור הצעירים של ימינו גדלו בתוכו.

בגידת המערכת

את המשבר שעובר על הדור הצעיר אבקש להציג באמצעות קטע משיר פופולרי המופץ בסרטון באינטרנט:

(הקטע להלן הוא מ־0:34 שניות ועד ל־1:34 דקות). הזמר־בדרן ששר את השיר הוא קומיקאי יהודי מברקלי בשם אנדי סמברג. סבו מצד אמו היה פעיל בוועד היהודי־אמריקני, אבל סמברג עצמו ממלא את פיו מים בכל הקשור ליהדותו. הזמר, השר בסגנון הראפ, יושב בפתח הסרטון על שרפרף גבוה בחלל חשוך שבו רק הוא מואר, ומחזיק בידו רמקול המופיע כמשתלשל מנקודה בלתי נראית מעליו. הסרט חוזר מדי פעם לתמונה זו, כפי שמספר בסיפור מפנה מדי פעם את הקורא לפעולת המסירה של הסיפור.

השיר בנוי מסצנות שבהן הזמר מסתובב ברחובות, וכשהוא פוגש באנשים המנסים לעניין אותו בעניינים פרוזאיים של החיים, משקה אנרגיה חדש, שיחת טלפון מאביו, פיסה מעוגת יום הולדת, חתימה משני כוכבים הוליוודיים, הוא משליך את האובייקטים המוצעים לו על הרצפה ושובר אותם. הוא מביע את מחאתו על שה“מערכת“ מנסה להזיק לו. בסופו של דבר, אחרי שהוא הופך את שולחנם של שני כוכבים הוליוודיים שישבו במסעדה, הם מפילים אותו לארץ ומכים אותו בטייזר. חוויה זו מובילה אותו למוסר ההשכל המסיים את השיר: “בן אדם, אי אפשר לסמוך על המערכת“. בתמונה המסיימת את השיר הוא שוב יושב באולפן המוקף בחושך. אני מתרגמת כאן שתי סצנות מהשיר:

אני הולך לדוכן הנקניקיות האהוב עליי

והבחורצ'יק אומר

אתה קונה כאן תמיד

קח אחד בחינם.

אמרתי: בן אדם, אני נראה לך מקרה סעד?

לקחתי וזרקתי על הרצפה!

אני לא זקוק לנדבות שלך!

אני אדם בוגר!

תסלח לי, בן אדם, אתה לא יכול לקנות אותי בנקניקייה!

בשוק האיכרים עם "החברה" שלי

היא מושיטה לי את הפלאפון שלה ואומרת שזה אבא שלי

בן אדם, זה לא אבא שלי, זה פלאפון!

זרקתי אותו על הרצפה!

את חושבת שאני מטומטם? אני לא חלק מהמערכת הזאת!

אבא שלי איננו טלפון! דה!

שבירת המעטפת

התופעה הראשונה שרצוני להאיר היא הדקונסטרוקציה, הפירוק של השפה. זוהי תופעה שבדור שלי לימדו אותה רק בשיעורי ספרות מתקדמים, ובעיקר באוניברסיטה, והיא מתבטאת בהחייאה של המטאפורות שמהן בנויה השפה שלנו, בפירוק השפה לגורמיה המבניים והתוכניים, בשבירה של הביטוי למרכיביו המילוליים כך שנחשפת השרירותיות שלו. תופעה תרבותית זו קשורה לייאוש של המדע והפילוסופיה מייצוג "העולם" שמאחורי השפה, הלוגיקה והמושגים שלנו, ולמה שנקרא בפילוסופיה "המפנה הלשוני". המפנה הלשוני הוא המגמה לראות בשפה שלנו את הגורם המכתיב את תמונת עולמנו, והטענה שתמונת העולם היא כל שיש לנו מהעולם. אין עולם נפרד המצוי מחוץ לעצמנו שהוא נגיש לנו באיזושהי צורה.

פילוסופים כדרידה, אמנים כפיקאסו, משוררים כנתן זך, לימדו אותנו לפרק את השפה למונחיה ולראות במונחים אלה מטפורות שבעזרתן אנו מתארים את עולמנו. אבל היום גם התרבות הפופולרית, כפי שמראה הסרטון, עוסקת בפירוק השפה, בחשיפת מעטפתה החיצונית ובהפניית תשומת הלב למטפוריוּת שלה. הדבר מתבטא גם בריבוי היצירות הפרודיות המיועדות לילדים, המפנות את  תשומת הלב לתבניות חשיבה ודמויות חיקוי של העולם המודרני, כמו דמות הגיבור ואידיאל האושר והעושר של התרבות המערבית. התוצאה היא שבדור הנוכחי כבר אי אפשר לפתות את ציבור צרכני התרבות במבני מחשבה מרשימים. גם בלי ללמוד את המבוא לפואטיקה של השירה המודרנית באוניברסיטה יודעים צעירי דורנו שאבא שלהם לא נמצא "מאחורי" הפלאפון. הפלאפון הוא רק פלאפון.

מה הן ההשלכות של מדיניות פירוק השפה על התפיסה הדתית? צעירים בימינו, למשל, לא יסכימו שהתיאור של מעמד הר סיני הוא התגלות א־לוהית, שהרי הוא סיפור; הם לא יקבלו את הרעיון המשיחי כעובדה הניתנת להוכחה, כי הרעיון המשיחי הוא מסגרתמושגית שקובעת את משמעות הזמן בדת; הם לא ישאלו אם התורה היא אמת או לא אמת, כי התורה היא ספר. הדור שחי את הפופולריזציה של ביקורת המודרנה לא יכול לראות במעטפת המושגית את הדבר כשלעצמו. אי אפשר לצפות ממנו שיחליף באופן אוטומטי את המעטפת המושגית (הפלאפון, סיפור ההתגלות) בדבר האמיתי (אבא שלי, הקדוש ברוך הוא).

אישה צעירה הסבירה לי לפני זמן מה שבנעוריה היא למדה את שיטת הרב קוק ובעקבותיו הפנימה את הרעיונות של הציונות הדתית. אבל יום אחד, אחרי שנחשפה אל המחשבה המערבית, היא ראתה שהכול מבוסס על איזשהו "שקר", והיא כבר לא הצליחה לראות את הדברים, ללמוד את התורה, בלי לחוש בערפל ה"שקר" סביב כל המושגים העמוקים שהם מתארים. בני הנוער כיום סופגים את המחשבה המפרקת מעצם העובדה שהם נחשפים לרחוב, לתקשורת, לרשתות המזון. לא נוכל למנוע מהם להיחשף ל"חכמה היוונית" הזאת גם אם ננסה.

האם עדיין יש משמעות לתלמוד התורה, להוראת התלמוד, להבנת רעיונותיהם של הרמב"ם, הרב הירש והרב קוק, עבור בני נוער שלא מקבלים את המעטפות המושגיות של כל אלה כפשוטם? האם היכולת שלנו לפרק את המעטפה המושגית הזאת פירושה שאכן אין כלום מאחוריה? ואם יש עדיין איזושהי אמת במערכת האמונות שלנו, איך מגיעים אליה בלי להסתבך ב"שקר"?

שבוי בתוך עצמי

התופעה השנייה, שקשורה בראשונה, היא החשדנות כלפי "המערכת" (בסרטון, עניין זה מובלט יותר דווקא בחלקי השיר שלא תרגמתי). "המערכת" יכולה להיות כל מסגרת שמכפיפה את היחיד אל עצמה. העולם המודרני הצדיק את קיומן של מסגרות מכל סוג – פילוסופיות, מדיניות, ארגוניות, ביורוקרטיות, וכמובן דתיות – על ידי בניית מערכות הגות שהן למעשה בניינים מושגיים, הבנויים על יסודות איתנים. בניין מושגי הוא רעיון שמכתיב תפיסת עולם אך גם אורח חיים. כך הם לדוגמה "היהדות", "המרקסיזם" וגם "הציונות הדתית". הרעיון מבוסס לרוב על אמת אחת שנתפסת כבלתי ניתנת לערעור. במקרה של הרב קוק, לדוגמה, אלה הם רעיונות התוכנית הא־לוהית בהיסטוריה הכוללת את בחירת עם ישראל.

לאפשרות לבסס כל בניין על אמת שלא ניתנת לערעור קוראים "יסודנות" או באנגלית Foundationalism. אחד המאפיינים העיקריים של ביקורת המודרנה היא דחיית היסודנות. הפילוסוף בן המאה השבע עשרה רנה דקארט חיפש דרך להראות שיכולה להיות לנו ידיעה ודאית, ומכאן הוא מצדיק את הרעיון שתבונתנו היא כלי המוכשר לתאר את העולם כמו שהוא. הוא חשב ומצא שאי אפשר לערער את האמת “אני חושב משמע אני קיים“, והציע שכל מה שנובע מאמת זאת יכול להיחשב כוודאי. ואכן מכאן הוא המשיך ו“הוכיח“ את  אמיתות המדע, הפילוסופיה והדת.

הביקורת המתבטאת במחשבה הפוסט־מודרנית טוענת שאין אמת־מידה לאמת שנמצאת מחוץ לקהילה הדוברת עצמה. עוד טוענת ביקורת המודרנה שכל אמת היא יחסית לבעיה מסוימת שאנו מתמודדים עמה, והיא איננה אוניברסלית. כמו שאי אפשר לטעון טענות ודאיות באופן מוחלט כך גם אי אפשר להטיל ספק בכול, באופן כללי. הרעיון של דקארט היה מבוסס על כך שבאפשרותו “לצאת“ מתוך עולם הרעיונות שלו, השפה של תרבותו, ומתוך מבט חיצוני, ניטרלי, להוכיח את תקפותם של אותם רעיונות. אבל הוא לא הצליח בכך, שהרי הפילוסופיה שלו יצרה יותר בעיות ממה שהיא פתרה. מכאן שכל מה שהוא עושה בפילוסופיה שלו הוא רציונליזציה של האמונות שלו עצמו. זהו אמנם הישג מרשים כשלעצמו ואין לזלזל בו, שכן הוא השפיע רבות על עולמנו, אך הוא לא קירב אותנו לוודאות אפילו כמלוא הנימה.

מחוסר היכולת שלנו לצאת אל מחוץ לעולם המושגים שלנו עולה ש“המערכת“ היא בד בבד משהו שאני לא יכולה להימלט ממנו, ודבר שאני מודעת לחלקיותה. העובדה שאני חלק ממערכת לא מאפשרת לי להסתכל עליה מבחוץ כדי לבחון אותה. אבל ביקורת המודרנה גם לימדה אותי שכל מערכת מושגית, כל שפה תרבותית, מוגבלת לזמנה ומקומה. יוצא מכאן שאמנם “המערכת“ היא זו שהופכת אותי למי שאני, אך לעומת זאת איבדתי את אמוני בתקפותה.

הדובר בשיר לא שוכח לרגע שהשיטה הקפיטליסטית תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להוציא ממנו את כספו, היא תנסה לקנות אותו בכל דרך, והוא בהכרח משועבד לה. אבל הוא מסרב להיות תמים, הוא “אדם בוגר“ ולכן הוא לא ישתף איתה פעולה, למרות שהוא הנפגע היחיד ממחאתו, שהרי הוא מנתץ את “המתנה“ שהיא לכאורה מעניקה לו.

אם “המערכת“ הדתית שאותה אנו מממשים איננה יכולה לטעון להגנתה שהיא אמת במובן מוחלט כלשהו, ולהוכיח שהיא מבוססת על בסיס איתן, מה היא יכולה לומר להגנתה? מה הן הסיבות שאנו יכולים לתת לעצמנו ולחניכינו להמשיך לחיות לפיה? כיצד אנחנו יכולים לגשר על הפער שבינה לבין היחיד שיודע שהוא תוצר שבוי שלה אך הוא מסרב לאבד את עצמיותו ועצמאותו בתוכה? מה נשאר לדתיות מודרנית וציונית מהסוג שהציעו לנו הוגיה במאה התשע עשרה ובמאה העשרים אם לא הוודאות של אמיתות מושגיה? הכחשת הבעיות האלה לא תחזיר לאיש בדורנו את האמונה בתוקפם של הרעיונות הדתיים המודרניים, ולכן אלה הן השאלות שמן הראוי שההוגים הדתיים בימינו יעסקו בהן.

ראי של הקהילה

הממד השלישי בביקורת המודרנה שאני רוצה להבליט הוא היחס ל"אני". המודרניזם, מראשית העת החדשה, הוא זה שהעניק לנו את האינדיבידואליזם. אותה אמירה של דקארט שציטטתי, הקוגיטו המפורסם, מבליטה את מקומו של היחיד ביצירת תמונת עולמו. כבר מנקודה זו בהיסטוריה עסוקים הוגי הדעות בערעור מעמדן של הסמכויות החברתיות והדתיות (בפועל תהליך זה היה כבר בעיצומו באותה תקופה). אחת האמיתות הבלתי ניתנות לערעור בהגות המודרנית הייתה שקיים "אני אחדותי" שהוא מרכז הידיעות ושיש לו כושר מחשבה חופשית, הוא אוטונומי. אבל שום פילוסופיה לא הצליחה לאתר את ה"אני" הזה, או להראות שהוא אכן חופשי. כל שהוכח הוא שהזהות של יחידים קיימים נוצרת תוך כדי הטמעת השפה, המושגים והרעיונות של סביבתה התרבותית.

להטלת הספק בקיומו של "אני" כזה ישנן שתי השתמעויות מנוגדות: האחת היא שדווקא המרכזיות של הקהילה בחיים של היחיד חזרה לתפוס מעמד מרכזי, שהרי היחיד הוא תוצר של הקהילה התרבותית שבה הוא חי. זאת בניגוד לרעיון המודרני שלפיו הקהילה היא החצנה והרחבה של האני היחיד. ההגות הדתית בימינו אלה ממש מתעלת עניין זה לצרכיה. כך, למשל, היהדות הליברלית מרכזת את הבנתה ביהדות סביב המחויבות של היחיד לאופי המוסרי של הקהילה החברתית, המדינית ואף הכלל־עולמית. המשמעות השנייה של הייאוש מקיומו של ה"אני" היא הקצנה של מגמת החשדנות כלפי המסורת. אם אין "אני" מהותי שהוא חופשי ותבוני, "אז מי אני בכלל"? למה שלא אתנתק מה"אני" שהקהילה יצרה, ומהזהות שהקהילה כפתה עליי, ואלך לי לדרכי?

היום אנחנו עסוקים במהלך כל ימינו בחיפוש של ה"אני", ביצירה של ה"אני", בהמצאה מחדש של "האני" עם ההתבגרות, עם היציאה מהקהילה החובקת, עם משברי גיל המעבר השונים. השיר מבטא זאת יותר מכול במטפורת הניתוץ. הכול נזרק על הרצפה, שום דבר לא קדוש – הלחם, הפלאפון, עוגת יום ההולדת. בסצנה האחרונה, כאשר שני הידוענים ההוליוודיים מפילים את הדובר לארץ ומכים אותו בטייזר, גם הוא, "האני השירי", שיושב באולפן מינימליסטי חסר הקשר ממשי בעולם, הופך להיות אובייקט מנותץ.

האם יש דרך להציל את האמונות שלנו מניתוץ של כל הקדוש לנו? ודאי. אחד השיעורים החשובים הנלמדים מההתבוננות בהיסטוריה של הרעיונות הוא שבין כל שני רעיונות עובר רעיון שלישי שמקשר ביניהם. צריך להישיר מבט אל הרעיונות החדשים, וכמו הרמב“ם, הרב הירש והרב קוק לא להירתע ממרקמם הלא מוכר. עם חלוף הזמן יהפוך המרקם הרעיוני החדש למוכר ממילא, ועבור הדורות שיבואו יבססו הרעיונות החדשים את כל תמונת העולם מבלי שייראו להם חתרניים או מאיימים. אין שום תוחלת בכך שנסתבך ב“שקרים“ שאינם משכנעים עוד אפילו את המשוכנעים.

אדגים את כוונתי בעזרת אחת ההבחנות שעולות מתוך ביקורת המבנים הלוגיים השיטתיים של המודרנה. חוקר התרבות קליפורד גירץ הבחין בין תיאור רזה ותיאור עבה של התרבות. מבנים לוגיים, אומר גירץ, לא עוזרים לנו להבין את העומק של תרבות זרה שאנו פוגשים. כדי להבין אותה צריך לפנות לתיאור "עבה", שלוקח בחשבון את העומק, הרוחב והמורכבויות של חוויית הקיום של האדם בתוך החברה שלו. לכן אם אנו רוצים להתיימר להבין את האדם ואת עולמו, אין תחליף לצלילה לתוך החיים האנושיים. אי אפשר להבין את האדם באמצעות נוסחאות, ואי אפשר להבין את עולמו מתוך תפיסה קווית, חד ממדית של הדברים.

ובנוגע לנו – אפשר, לדוגמה, לקרוא את כתבי הרב קוק מתוך אמונה יוקדת בייעוד הרעיוני הליניארי של עם ישראל. אנו עשויים לשאול באיזה מקום בדרך לגאולה אנחנו מצויים, ולהתווכח על המשמעות המעשית של מקום זה בדרכנו אל הנצח. אולם אפשר גם לקרוא את כתבי הרב קוק מתוך בגרות וניסיון חיים, כמי שמנסה להדריך אותנו ברזי אמונת ישראל מתוך הבנה "עבה" של החיים.

הרב קוק הבין את הדלות של "האמת" האחת, ואת כישלונה במתן מענה הולם לשאלות הקיומיות של תקופתו. הוא הקדים את זמנו בכך שניסה להורות להקשיב לכל הקולות המגוונים והסותרים של העולם ושל החיים, על יופיים ועל כאבם, על הסיכוי והסיכון שבהם. האמת שהוא לימד יכולה להיכנס להיכל האמונות העל־זמניות, כמו שהתורה היא על־זמנית, דווקא משום שהוא לימד אותנו לצלול אל תוך תוכי חיינו ללא חת, ולדלות מהם את מה שטמון בהם לצורך בניית עתיד מבטיח יותר לילדינו, 
וזאת מבלי להשאיר מאחור דבר ממה שלמדנו מאבותינו.

ד"ר חנה השקס כותבת ספר על הגות יהודית ותבניות חשיבה פילוסופיות פוסט־מודרניות, במסגרת מרכז שלם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוקטובר 2012, ב-גיליון נח תשע"ג - 793 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 63 תגובות.

  1. כל פעם בו נדמה לך שיש תחתית לבור הזה שנקרא הטמטום האנושי, בא מאמר כמו זה ומראה לך כמה את רחוק מלהתקרב אליו.

    האם המשפט הראשון שכתבתי כאן הוא מעליב? ובכן, אם אתה פוסט-מודרניסט מהסוג של הכותבת כאן, התשובה היא שלילית. הרי היא עצמה לימדה אותנו את החשיבות של "פירוק השפה". היא הוכיחה, (משיר מפורש ביוטיוב!) שכאשר אומרים לי "אבא שלך בטלפון" אין הכוונה לכך שאבי נמצא, באופן פיזי, בתוך המכשיר הנ"ל, אלא זו מטאפורה שכוונתה היא כי אבי מנסה להתקשר אלי – מדהים, לא? ומזה היא הסיקה, מתוך בוז מלכותי להנמקות, כי צדקו פוקו ודרידה ב"פירוק השפה" וכי למלים אין את המשמעות הפשוטה שלהם, ובכלל אי אפשר להגדיר משמעות של טקסט. נכון? כעת אתם מוזמנים לחזור למשפט הראשון שכתבתי. הוא מעליב? אם אתם סבורים שכן, כנראה אתם מכירים בעובדה שלטקסטים יש אכן משמעות אובייקטיבית.

    הכותבת גם מבארת בטוב טעם ודעת (אם כי משום מה היא לא מציגה לכך הוכחות מסטטוסים של זמרות בפייסבוק, וחבל כי זה מקליש את המבנה הלוגי המוצק של טיעוניה) ש"אין אמת מידה לאמת הנמצאת מחוץ לקהילה הדוברת עצמה" קרי, שהאמת היא פונקציה של הסכמה חברתית. וכעת שאלה: אם היית תקועה בשבט אפריקאי והיית חולה קשה במחלה מדבקת, וחומך היה עולה פלאים, האם היית פונה לשמאן המקומי לצורך טכס גירוש שדים (שהרי זוהי האמת של הקהילה) או מנסה נואשות להשיג אנטיביוטיקה? משום מה נדמה לי שההבלים של שוטים כמו פוקו ודרידה לא היו מונעים ממך מלנקוט בדרך הנכונה ולחפש את התרופה שאת יודעת שהיא *באמת* עוזרת.

    הלאה. הכותבת מטילה ספק בקיומו של ה"אני". נפלא. האם את מוכנה בזה להעביר לי את זכויותיך הפנסיוניות? (אני מוכן לצרף מספר חשבון בנק במקרה הצורך). לא? למה? מה בינך ובין האשה שתהיי בעוד 30 או 50 שנה? הרי החלטנו שה"אני" לא קיים, נכון?

    הכתבה הארכנית והמטופשת הזו היא דוגמה מבעיתה לדבר אחד: ליכולת של בני אדם לאמץ דברי הבל גמורים, שהם עצמם לא מאמינים בהם באמת, ולהפוך אותם לממבו-ג'מבו אקדמי, גיבוב שטויות חסר ערך ומרושע המנוסח בז'רגון מתוחכם-עלק. אותם טיפוסים אנושיים שכתבו דיסרטציות ארוכות עם מלים גבוהות בשבחה של תורת הגזע בשנות העשרים והשלושים, או בשבחו של המרכסיזם בשנים הרצחניות ביותר שלו, או בשבחו של חומייני (פוקו!) ומשטר התליינים שלו – הקריטריון האמיתי שלהם לאמת הוא האפנה ותו לא.

  2. כאשר הילד שצועק "המלך עירום" עומד בשורה השמינית וכל המבוגרים מסתירים לו את המצעד כדאי שמישהו יגיד לו לסתום.

    במילים אחרות – אם לא הבנת, יכול להיות שיש משהו שלא הבנת. כל האלימות המילולית לא ממש מסייעת להסתיר את חוסר ההבנה.

  3. זו כנראה דרך הישר לקריירה במדעי החרטא: לקשקש שטויות כל כך אבסורדיות, עד שהקוראים יחשבו שזה שהם אינם יורדים לעומק דעתך הוא מקוצר המשיג ועומק המושג.

    סרט ביוטיוב – QED.
    ואם אתה לא מסכים, וכותב בצורה מנומקת, זו הוכחה שלא ירדת לעומק דעתם הנפלאה.
    ex falso quodlibet

    • לא כתבת שום דבר בצורה מנומקת, למרות שאתה יודע ראשית אמצע וסוף פסקה. אתה ודאי אדם משכיל, אבל עדיין נראה לי שהבנת מעט מאוד מהיצירה המופלאה של האנשים שכה מהר חרצת את דינם. תקן אותי אם אני טועה – נראה לי שקראת אך מעט מזעיר מתוך ההגות הזו הרחבה מני ים, וגם את אותו מעט שקראת, וקראת רק כדי לקנטר, לא ממש הבנת.
      ואין זו טענה על כישוריך הקוגניטיביים. זו טענה על כך שכאשר נמצאים במערכת מושגית אחרת ומנוגדת (ע' אצל ויטגנשטיין, אה סליחה, הוא גם היה מתהומות הטמטום האנושי, לא?), או אם תרצה בפרדיגמה אחרת (סליחה, טעיתי, זה היה של קון שהיה גם הוא אפס מאופס) אי אפשר להבין את משמעות הדברים, והכל נשמע כמו ג'יבריש (קון קרא לזה יפה ה-incommensurability שהופכת שני עולות פרדיגמטיים לבלתי ניתנים לגישור). אבל אפשר גם לצאת מהמצב הזה – על ידי למידה שהיא לא אוטודידקטית (כלומר כזו שיוצאת מהחדר, נפגשת עם אנשים, מדברת איתם – ולא כדי להתנצח – וחשה את מכאובי העולם).
      ומניין אני מניח שאתה לא מבין? כי אם היית נוכח בתוך העולם הזה יכולת לבקר את הכותבת על כך שהיא עצמה עושה פאולים בשימוש שלה במושגים. הדקונסטרוקציה חתרה למשהו אחר לגמרי מזה הכתוב, ולהכניס את הכתיבה האולטרא-מודרניסטית של זך לתוך ההקשר הזה, כמוה להכניס את הכתיבה של אדוני הנכבד נדב לחבורה. ובכל זאת, התופעה הרחבה שהיא מתארת נוכחת בחיים שלנו, ובין כך ובין כך, אתה מתעלם מן המציאות – מטומטמת ככל שתהיה בעיניך – בשל הוד יהירותך הגאונית.
      ולטענתך הקטנונית – אישית אני חושב שיש מקום לטעון טענות תרבותיות מתוך התרבות הקיימת (שאם לא כן מתוך מה נטען?).

  4. ככלב השב על קיאו, גם אתה חוזר על אותו ארגומנט שגוי, האומר שאין מערכת ייחוס משותפת לאנשים המחזיקים בפרדיגמות שונות, וממילא השיח ביניהם הוא בלתי אפשרי או, כפי שקון הגדיר את זה, נושא אופי של המרת דת.

    הדבר שבו מאמינים באופן כללי בצד הקמפוס שאני משתייך אליו, ניתן להגדרה כאחדות הרציונלית של המין האנושי, כלומר התפיסה האומרת כי ארגומטים רציונליים הם משותפים לכולנו, ועל כן יש אפשרות לדיון או לפחות לדיון מסוים בין אנשים.

    במסגרת תפיסה זו ניתן לחשוב כי השמוש באנטיביוטיקה אכן מהווה התקדמות ביחס לשמוש בזנבות עקרבים לריפוי דלקת ריאות, ולא, כפי שהציג זאת קון ידידך, שהפרדיגמה "קובענית ביחס לטבע" (סוף פרק עשירי של ספרו על המבנה של מהפכות מדעיות) כלומר, בלשון בני אדם, שאנטיביוטיקה מרפאת דלקת ריאות רק מפני שלתומכי השימושבה יש יותר כח בממסד הרפואי.

    ואכן, אינני נבהל מן הניים דרופינג שלכם, כביכול איזה אולטרה-גאונים המציאו שיטות חשיבה שמי אני הקטן שיבוא לערער עליהם. כפי שאתה רואה כאן, ניתן להסביר את ההבלות שבדברי קון ודומיו לכל בר דעת, והדברים נכונים גם לגבי היצורים האחרים שצוטטו כאן (טוב, לגבי דרידה אני קצת מסויג כי דבריו דרך כלל אינם בעלי משמעות, ולכן קשה יותר להסביר מה הבעיה שבהם)

    • איזה ספר של דרידה בדיוק קראת?
      שים לב שכל הדוגמאות שנתת הן אונתולוגיות, וש"הצד שלך של הקמפוס" מתעסק באותן שאלות אונתולוגיות. יתרה מכך – כולנו (או רוב-רובינו) נמצאים בשאלה האונתולוגית מדעית הזו באותו צד פרדיגמטי, ולכן אנחנו מסכימים ביחס לאותה מציאות. אבל בדיוק מן הסיבה הזו, אין שום ערך לקחת את הסמכות המדעית שלך ביחס לאונתולוגיה לדיבור ביחס לעולם האפיסטמי, שם יש לאונטולוגיה אך דריסת כף רגל מועטה.
      אבל, הדיון ביחס לעולם המילים, המשמעות והאמונה, איננו דומה (אולי – לדאבונך?! לתפארת טמטום המין האנושי? למגינת ליבו של בורא עולם? איך שתחליט) לדיון במבחני מעבדה לאנטיביוטיקה. אם אכן תצליח למצוא את צלחת הפטרי שבה יצמחו הרעיונות הנכונים ויכחדו השגויים אולי אעבור לצד הפרדיגמטי שלך בעולם. בינתיים, פרט לחילופי הקללות האינטלקטואליות בינינו איך ערך לשיחה הזו. לא אתה ולא אני נלמד ממנה דבר, או כפי ששבת כאדם על שנינויותיך – דוק ותשכח.

  5. השימוש שלך במונחים "אונתולוגיה" ו"אפיסטמולוגיה" לא ברור לי, ונדמה לי שהוא ממשיך את מסורת הניים דרופינג, הפעם במושגים ולא בשמות אישים. אונתולוגיה היא תורת היש, אפיסטמולוגיה היא תורת ההכרה. האם אתה מנסה לרמוז כי יש לנו נגישות לשאלות היש שאינה עוברת דרך תורת ההכרה? האם שמעת אי פעם על בעית הסובסטנציה ובעית הסיבתיות שעומדות במרכזה של תורת ההכרה? מהן בעיות אלו אם לא השאלה על היכולת שלנו להכיר את היש?

    כעת, בהמשך דבריך אתה מנסה, אם אני מבין נכון, לערוך חלוקה בין שאלות על היש – כמו שאלות ברפואה או בכימיה – שבהן יש אפשרות הכרעה ושיח רציונלי, לבין שאלות "מטפיסיות" שבהן אין אפשרות כזו. כאן אתה כמובן מתפרץ לדלת פתוחה, אבל זהו פליק-פלאק רציני לאחור ביחס לשמות שזרקת קודם. קון, לדוגמה, מדבר בפירוש, אך ורק או כמעט אך ורק, על מדעי הטבע, כאשר הוא מעלה למרומים את חשיבות ה"פרדיגמה" ואת חוסר היכולת של בעלי פרדיגמות שונות לתקשר זה אם זה (נדמה לי שכבר הראו שהוא משתמש במלה "פרדיגמה" ב 28 מובנים שונים, אבל נניח לזה)

    את הטענה הגדולה של הפוסט מודרניסטים, לפיה אין אמת ואין אפשרות לויכוח רציונלי על האמת, אלא רק למאבקי כוח, אתה מרדד לטענה לפיה בתחומים מסוימים ההגעה לאמת היא כה קשה, והראיות הן כה מעטות, עד שככל הנראה לא ניתן יהיה להגיע בהם להכרעה. אם הטענה הראשונה היא שגויה, השניה היא טריביאלית. מי חולק על זה? אם אני טוען שבמרכזו של הכוכב נפטון יש גולת זכוכית ברדיוס סנטימטר, הטענה הזו נופלת בקלות לקטגוריה השנייה שלך. על זה יש להניח שאין חולק, אבל לשם כך לא צריך להשביע את כל השמות הקדושים של הפוסטמודרניזם, וזה גם לא מה שהם אמרו.

  6. א. קון עצמו מדבר על השימושים השונים שהוא עושה באחרית הדבר לספרו, לזכרוני יש שם 22.
    ב. השימוש שלי במושגי האונתולוגיה/אפיסטמולוגיה, כפוף למה שכתבתי על כך שבשאלות מדעיות רוב העולם המערבי נמצא באותה פרדיגמה ומהסיבה הזו אנחנו רואים אותו דבר, כלומר שברור שהכל הוא אפסיטמי, אבל השאלות הן שונות. ולכן, מעבר לפרדיגמה (המערבית-מדעית) אני לא יכול לומר שום דבר, כך שאין ערך אם אטען שכך או אחרת, שהלכ אמת או בדיה. אם אנחנו מסכימים שגם היחס שלנו לאונתולוגיה עובר בהכרח דרך ההכרה, הרי שגם אתה לא יכול לטעון אחרת.
    ג. אותו קון משאיר בעמימות מוחלטת את השאלה האם הוא מתייחס רק למדעי הטבע או לא. עיין באותה אחרית דבר ותיווכח. אם הוא היה רוצה לטעון את הטענה הזו בפה מלא הוא היה טוען אותה. אכן, בספר עצמו, כלומר (נראה לי) 9 שנים קודם לכן, הוא מסייג יותר את התכולה של התיאור שלו, הוא נמנע מכך מאוחר יותר, ויש כאן ויכוח גדול של פרשנות שלא יוכרע.
    ד. ואם נכנס להתחבטויות של קון תראה שזו בדיוק טענתו – שפרדיגמה (אולי) אפשרית רק במרחב של המדע החמור, כי השאלה מצומצמת (ל-מדע התקני, כלומר אותן חידות שעל הפרק), והמציאות (אליה אנו מתייחסים) ברורות.
    ה. אם כל הנ"ל איננו קיים כהוא זה באותן שאלות שמתייחסות לאפיסטמולוגי הרי שאין ערך לדבר על מרחב אחד במונחיו של האחר וזה לא רק מטפיסי, אלא אם כן אתה נוקט במטפיסיקה ההיידגריאנית, לא נראה לי שלכך כוונתך, לא בטוח שאתה מבין למה כוונתי… (אה סליחה, שוב ניים דרופינג, כי אנחנו הרי כולנו דמגוגים ורק אתה חף מכל דמגוגיה). זה פוליטי, זה תפישתי, זה אפילו מעשי לגמרי.
    ו. החידוש הגדול של הפוסט מודרניזם הוא לא ביחס לאמת. אכן – טריוויאלי כדבריך. מה שאתה מתאר כאן הוא השיח הדכאני של המודרניסטים ביחס לאמת. חפש ומצא כמה פעמים מדבר פוקו על האמת (מעט מאוד, קצת בספרו הדברים והמלים, אולי קצת במשמעת וכו'), וגם דרידה שעסק בה יותר מתעסק עימה בשאלה אחרת שהיא הרבה יותר מעניינת. זו איננה שאלת קיומה (שהיא שאלה פילוסופית מעלת תחב) אלא השאלה של מצב האדם ושל האמת במובנה החברתי, של מה שאנחנו עושים עם האמת. דרידה ממשיך יפה מאוד את הדיון של היידגר על האופן שבו מושג האמת משתנה לגמרי מיוון דרך רומא ועד אלינו, ועל המשמעות שלו במבנה הכח המערבי. מי שהבין את הקריאות שלו, לא יראה שוב את העולם כשהיה, אבל יכול להיות שהוא באמת לא אומר כלום כדבריך.
    ז. לכן, הדיון הוא על האדם. המאמר הזה, עד כמה שהבנתי, הוא על מצב האדם בימינו. וכאן, לדברים שלך ושל הכותבת יש ערך שווה לגמרי עד שיבואו האנשים ויאמרו – דבריה או דבריך עושים לנו יותר ערך. לדידי, הגישה שלה מתייחסת ליותר שאלות במציאות החיים שלנו ומתמודדת עימן ביתר אומץ וביתר יושרה, ועם פחות אלימות אינטלקטואלית. אתה כמובן תחלוק עלי.

  7. מוכר בחנות ספרים

    לכותבת: אנא אל תיעלבי מהכותב הראשון (ושאר תגובותיו), ואם תוכלי להתאפק ולא להגיב לו. מגיבים מעין אלה הם מהחסרונות של האנונימיות באינטרנט. מיותר להתייחס.
    לגבי המאמר עצמו: הוא מתאר במדוייק את תחושותיי. המלצתי עליו לחבריי יודעי הספר. תודה לך.

  8. אינני אנונימי, שמי נדב שנרב והגבתי כאן גם לתגובות שהיו למאמר שכתבתי, בלי להסתיר את שמי.

    מעניין איך הגעת לדף הויקיפדיה הזה. בכל אופן, עד היום מעולם לא כתבתי מלה בערך הויקיפדיה שעל שמי. מי כן? אין לי מושג, פרט לאחד שפנה אלי פעם כדי לערוך כמה פרטים כמו תאריך לידה וכדומה.

  9. ותגובה ראשונית (וחלקית) למה שכתבת

    ב. אם קראת לא שנית ואם שנית לא שילשת. אנחנו לא מדברים על השאלה אם במקרה נוצרה בקהיליה מסוימת הסכמה לגבי פרדיגמה מסוימת, אלא בשאלה האם האמת תלוית פרדיגמה ותלוית סוציולוגיה. התשובה של קון לשאלה הזו היא חיובית, וזה אומר שלדעתו העדיפות של אנטיביוטיקה על רפואה שמאנית, או של פיסיקה ניוטונית על מכניקה אריסטוטלית, נובעת מהסכמת הקהיליה. זו שטות מחרישת אזניים, וכפי שהראיתי לך גם אתה וגם כותבת המאמר אינכם מאמינים בה באמת. לא תוכל להסתתר מאחרי התצפית הסוציולוגית לפיה ברגע זה יש הסכמה חברתית סביב האנטיביוטיקה. לא זו השאלה.

    ג. לא אמרתי שקון לא מתייחס כלל למדעי הרוח אלא שהוא עוסק ב 99 אחוז מספרו במדעי הטבע. נראה שאתה מסכים אתי. אם כך, אתה אמור גם להסכים כי כאשר קון מדבר על חוסר הנגישות של האמת הוא מדבר בעיקר על חוקי ניוטון ותורת היחסות, ומעט מאד על תיאוריות באישיות.

    ד. שוב, בעיני קון "במדע הטבע קימת פרדיגמה" אינו שקול ל"מדעי הטבע מתקרבים אל האמת" אלא לטענה לפיה במדעי הטבע יש הסכמה סוציולוגית נרחבת באשר לאמת. ברוסיה הסטליניסטית שלטה הפרדיגמה של ליסנקו בדבר ההורשה של תכונות נרכשות, פרדיגמה שכל מי שלא הסכים אתה מצא עצמו בסיביר וגרוע מכך, ועל פניו מבחינת קון זהו מצב של "פרדיגמה שולטת" שאין להבדיל בינו לבין החוק השלישי של ניוטון.

  10. לחכם ותם – אם אסכם את מה שאתה מנסה לומר (תחת ערפל מילולי כבד *) –
    1. אתה מודה שהכותבת עצמה לא ממש מבינה על מה היא מדברת – "הדקונסטרוקציה חתרה למשהו אחר לגמרי מזה הכתוב, ולהכניס את הכתיבה האולטרא-מודרניסטית של זך לתוך ההקשר הזה, כמוה להכניס את הכתיבה של אדוני הנכבד נדב לחבורה"
    2. אתה מודה -אמנם בקושי רב – כי בתחום של המדעים האמפיריים הפוסט-מודרניזם לא רלוונטי – "כולנו (או רוב-רובינו) נמצאים בשאלה האונתולוגית מדעית הזו באותו צד פרדיגמטי, ולכן אנחנו מסכימים ביחס לאותה מציאות"
    3. הוויכוח נשאר בנושא המטפיסי או המחשבתי או עולם המילים – ובתחום הזה כל קשקוש אפשרי, כי אין יומרה ואין יכולת להוכיח שום דבר, אז קצת חבל על הוויכוח, שמתנהל עדיין – לצער הפוסט-מודרניסטים – בטיעונים ובטיעונים-שכנגד.

    לעצם דברי הכותבת – מסכים עם נדב, וגם לדעתי מדובר בבלון ריק אפילו מאוויר (איך זה אפשרי? הוואקום עצמו הוא תוצר של הבנייה חברתית ודכאנות תרבותית, כידוע, ולכן הבלון *שלי* יכול להיות מלא גם בכלום…) –
    היא לא טרחה להוכיח את עיקר טענתה הרלוונטית למוסף שבת – שהנוער של היום הוא פוסט-מודרניסט, לא מאמין בקיום האני וכו' וכו' ולכן כל עולם האמונה שלנו לא רלוונטי עבורו ונדרש הוגה דיעות שירים את הכפפה וכו'-
    זאת מניין?! האם הכותבת ביצעה מחקר מקיף על אמונות ודיעות של בני הנוער? אולי הנוער של היום פשוט עצלן וזהו? אולי באמת תחת הנחות יסוד חסרות פשר כמו של הפוסט-מודרניזם, אין לשום מערכת אמונות יכולת להשיג משהו? אולי בעולם שבו סרטון מופרך מיוטיוב משמש יסוד של מאמר פסאודו-לא-יודע-מה, אין באמת טעם לנסות אפילו? ומה לרב קוק (שמוזכר בסוף הפיסקה) ולכל זה?! ואיך דווקא שמו של הרב שג"ר לא שורבב לכתבה?…

    ואגב, לכל מי שטרם נתקל, להלן שתי קריאת חובה (בעברית):
    http://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_סוקל
    http://www.a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=27
    __________________________
    * מה פירוש למשל: "פרדיגמה (אולי) אפשרית רק במרחב של המדע החמור, כי השאלה מצומצמת (ל-מדע התקני, כלומר אותן חידות שעל הפרק), והמציאות (אליה אנו מתייחסים) ברורות" או "אם כל הנ"ל איננו קיים כהוא זה באותן שאלות שמתייחסות לאפיסטמולוגי הרי שאין ערך לדבר על מרחב אחד במונחיו של האחר וזה לא רק מטפיסי, אלא אם כן אתה נוקט במטפיסיקה ההיידגריאנית" ועוד?!)

  11. אגב, לגבי הטענה המחוצפת על אלימות מילולית.

    שלילת רעיון האחדות הרציונלית של המין האנושי, הטענה כי למחזיקים בפרדיגמות שונות אין קנה מידה משותף, היא הבסיס האיתן ביותר לאלימות – לא אלימות מילולית, אלימות אלימה – בדורות האחרונים, שהרי אם אין אפשרות לדבר עם הזולת, כצד אפשר להשיג הסכמה או לשכנע מישהו? כמובן: על ידי מכות, או אפילו כדור בראש.

    כך טענתו של מרכס לפיה "ההויה קובעת את ההכרה" (שאינה אלא וריאציה של טענות הפוסט-מודרניסטים שהוצגו כאן) איפשרה לקומוניסטים לטבוח בלב שקט עשרות מליונים, שהרי אין מה לדבר איתם בכלל כי הם משכבה מעמדית שלא יכולה להשיג את אמיתות הקומוניזם.

    למען האמת, קריאה חוזרת של המאמר שכתבה ידידתנו המלומדת, ושל דברי ה"סנגוריה" שהושמעו כאן בידי מר חכם ותם, מביאה אותי לחשוב שניתן לתמצת את דבריהם בהיגד פשוט אחד: אנו מדברים כאן על עניין קיומי, ובו חשובות התחושות של אנשים, בפרט של הדור הצעיר, יותר מכל מיני תיאוריות שממילא אי אפשר להצדיק או להפריך. הנוער צודק כי הוא נוער, כי הוא העתיד, ולא צריך לדון בזה אלא לזרום עם זה.

    קראו שוב, האם אתם מסכימים איתי שזהו סיכום הוגן של קו הטיעון העיקרי במאמר? הרי מה הרציונל של הבאת ראיות מיוטיוב, או משיחה אנקדוטלית של המחברת עם צעירה ממכרותיה, אם לא הטיעון שהזכרתי?

    ובכן, קו הטיעון הזה נראה לי מוכר מאיזשהו מקום. חיטטתי ומצאתי, והנה הוא לפניכם במלוא תפארתו, בשפת המקור:

    Wir wollen uns selbst. Denn die junge und jüngste Kraft des Volkes, die über uns schon hinweggreift, hat darüber bereits entschieden.

    ובעברית: "זמן ההכרעה חלף. מפני שהצעירים, הכח הצעיר של העם, אלו שתמיד יקדימו וילכו לפנינו, קיבלו כבר את ההחלטה"

    (מדובר, יסלח לי גודווין זצ"ל, בפסקת הסיום של נאום הרקטוראט הידוע של היידיגר, אוניברסיטת פרייבורג 1933, בו הוא הביע את הזדהותו עם המשטר החדש בארצו)

    • בס"ד ה' מרחשון ע"ג

      לנדב – שלום רב,

      יפה הגדרת: 'אנו מדברים כאן על עניין קיומי, ובו חשובות התחושות של אנשים, בפרט של הדור הצעיר, יותר מכל מיני תיאוריות שממילא אי אפשר להצדיק או להפריך'.

      האמת אינה יחסית, אך כשאני רוצה להנחיל אותה לזולת שבעיניו מה שאני מאמין אינו מובן מאליו, אין לי דרך אלא לדבר אליו.

      אני חייב להבין אותו, ואז לנסות לתת לו מענה שיפנה לא רק לשכל הקר – אלא גם לליבו.

      בברכה, ש.צ. לויגר

      • על ערכם של ימי הנעורים כותב רש"ר הירש: 'מה משמעות "נעורים"? ההוראה המקורית של "נער": לנענע ולהשליך מעליו… וזו גם משמעות "נעורים": צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע… וכך נטע הקב"ה בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות – כדי לחשל את אפיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כ"נעורים": הצעיר משלח רסן, "מנער" ופורק את העול. אך כשהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצווה היא חירות, ולא הגבלה – הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה' (פירוש התורה, בראשית ח,כא).

      • מעבר לרעיונות הפוסט-מודרניים הרגילים, בדבר אי-קיומה של אמת מידה אובייקטיבית לאמת, או למצער אי-היכולת להגיע לאמת – אני מוצא בדבריה של חנה השקס חידוש מעניין. הטיעון שבין שתי דיעות החולקות יש דיעה שלישית המקשרת ביניהן.

        אם הפ"מ מביא 'לשלום הדיעות' בתובנה ש'הבל הבלים הכל הבל', חבל לריב על נארישקייט ואיש בנאראטיבו יחיה, טוענת חנה השקס, לפי הבנתי, שכל דיעה מייצגת פן אחד מהאמת הכוללת, ושתי הדיעות הנראות חולקות – לאמיתו של דבר הן משלימות זו את זו, והדיאלקטיקה ביניהן סופה הרמוניה.

      • ואולי זה רמוז בדברי קהלת: סוף דבר ה"כל" נשמע… כי זה "כל" האדם – בצירוף כל החלקים לאחדות כוללת, מתברר ערכו של כל פרט ופרט.

      • ועל כל פנים, לענ"ד, הפוסט-מודרנה אינה האתגר הממשי של הדור. האדם מחפש ערכים, מחפש משמעות לחייו. התורה, כדברי מהר"ל היא 'סדר העולם'. היא המנווטת בין ערכים חיוביים שונים ונותנת לכל אחד את המקום הראוי לו – היא שתביא לאדם את האיזון הנכסף.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. מרתק. מעניין להשוות אותו למאמר של הרב נבון שהתפרסם באותו מוסף, שהוא במידה מסויימת נגטיב שלו, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה איכותית. איזה הבדל תהומי ברמת החשיבה וברמת הכתיבה.

    https://musaf-shabbat.com/2012/10/19/%d7%99%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%a2-%d7%9c%d7%90-%d7%99%d7%a6%d7%90-%d7%9c%d7%92%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9f/)

    • אני לא מבין את ההתלהבות הגדולה של צבי ו"חכם ותם" מהמאמר הזה. נראה לי שנדב צודק כשהוא טען נגד "חכם ותם" שהוא משתמש בניים דרופינג כדי להראות צודק[למי שלא מכיר את הביטוי:שימוש מאסיבי בשמות של מפורסמים בדיון כדי לתת הרגשה לשומעים שהנה המשתמש הוא אדם משכיל שמכיר הרבה מפורסמים]וכי בגלל שהרב נבון כותב בשפה יותר פשוטה ועממית ולא משתמש כל כמה מילים במילים מפוצצות כמו"דקונסטרוקציה" וכו' זה אומר שהמאמר שלו פחות עמוק ובעל רמה?

      בקיצור יישר כח נדב על זעקת "המלך עירום"[גם אם הבוטה משהו כהרגלך] הכה נצרכת כאן כנגד ההבלים הפוסט מודרניסטים הצומחים לצערינו כפטריות אחרי הגשם.

      • בס"ד י"ג מרחשון ע"ג

        צפיתי בסרט ה'יו-טיוב' שצורף למאמר של ד"ר חנה השקס. מה שמשך את תשומת ליבי, היא תגובת הפחד והבהלה של הסובבים את הנער כל אימת שהוא משליך ושובר את מתנותיהם. דומה, שהסיבה להתנהגות האלימה וה'דווקאית' היא הרצון להתבלט, לקבל תשומת-לב מהסביבה. כאשר אין הבחור יכול, או על כל פנים אינו מאמין ביכלתו, לקבל תשומת לב חיובית מהסביבה – הוא מקבל את תשומת הלב בצורה שלילית.

        תופעה זו מטילה אחריות על החברה, להגיב בצורה חיובית ומעודדת על מעשים חיוביים, גם כאשר אינם יוצאים מגדר הרגיל. אז לא יצטרכו צעירים לבקש תשומת לב ע"י מעשים שליליים.

        ומאידך נדרש היחיד לפתח את ה'אני' שלו. אז פחות יצטרך לאישור מהחברה. אם כי, חשוב לעשות גם את החשבון שלפעמים 'דרך איש ישר בעיניו…'. לכן אמרו חז"ל: 'איזוהי דרך ישרה… כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' (אבות ב,א).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  13. כמה הערות
    1) אני בהחלט מצטרף לאבחנה שהדת ממלאת תפקיד של שמרנות ושל המשכיות ושל קהילה.
    ושהאדם הפרטי שרוי בנוסף גם במימד ה"כללי", ושם הקדמה והמודרנה שולטים ללא מצרים.

    2) אני גם מצטרף לאבחנה שמדי כמה שנים יש "דור מדבר", שבו יש "קפיצת גדילה" שמקשה באופן חריג לגשר את הפער בין השמרנות של הדת לבין המודרנה הכללית.

    3) הכותבת מתמקדת בשינויים בדוגמה בדתות באופן כללי. אך מה שהכתבה לא מתמודדת איתו הוא נושא השינויים בהלכה, שהוא מצד אחד קצת ייחודי, מצד שני מהותי לדת שלנו.

  14. אמממ,
    קצת מוזר בעיני המאמר הזה , ומה שהוא בעצם הוא מנסה להגיד. (נראה שיש בו כל מיני שברי רעיונות שלא מתלכדים לכדי אמירה מגובשת אחת…)
    בכל מקרה בנוגע לקליפ , לי הוא ישר "הקפיץ" לתודעה את הפסוק "ותשלך אמת ארצה" (מספר דניאל), ואת המדרש בענינו סביב בריאת האדם, כאשר הבורא כביכול (?) משליך את האמת ארצה, על מנת לברוא את האדם.
    נראה לי שאין מסר ברור מזה למקום של הקב"ה והדת בימינו (כבר מאות ארוכות של שנים) הם מפנים לנו בני האדם את המקום לאסוף אותם מהרצפה ולהיבראות מחדש, משום מה אנחנו (ככלל, ברור שיש יחידם שלא) מתמהמהים מלעשות כך.
    וחבל.

  15. כל כך הרבה צעקות, וכל כך מעט הבנת הנקרא! הכותבת מנסה לטעון טענה פשוטה ולא שנויה כלל במחלוקת, וכל אחד כאן קורא לתוכה את השדים הפרטיים שלו ומתלהם כנגדם.

    ולמי שקשה לו ההבנה – הטענה היא ש"חנוך לנער על פי דרכו", ואם הנוער היום שרוי בעולם פוסט מודרני, בו שירים כאלה הם חזון נפרץ, יש למצוא דרכים להנהיר לו את עולם ההלכה בצורה שתתקבל על דעתו, כשם שלטענתה עשו בעבר הרמב"ם, הרב הירש והרב קוק.

    • לעמיר – שלום רב,

      מה שתיארת בפיסקה הראשונה הוא שכל אחד עושה לדברי הכותבת 'דקונסטרוקציה של השפה'. לפי התפיסה הפוסט-מודרנית – זה אחלה שבאחלה!

      דא עקא, ששום אדם לא באמת חי במציאות פוסט-מודרנית, בודאי שלא הנוער. לכל אחד יש 'אני' משלו, ויש דיעות שהוא רואה אותן כאמת מוחלטת. דוקא נוער נוטה לראות דברים בשחור-לבן, וככל שמזדקנים רואים שהעניינים לא כל כך פשוטים.

      היתרון בנעורים הוא שעדיין יש פתיחות לשמוע גם דיעות אחרות ויש יותר נכונות להשתנות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  16. אכן כדברי ש.צ וכדברי נדב למעלה קשה להאמין שמישהו באמת ובתמים עד כדי כך אמורפי בקשר לאמת

    ובקשר לקווים כללים שצריכים להנחות את העולם.

    גדי טאוב בספרו המאלף "המרד השפוף" על הפוסט מודרניזם מדבר על הקונפליקט שקורה לפוסט מודרניסט במקרה שהוא נתקל ב"רצח על כבוד המשפחה" בחברות בהם הוא מקובל

    מחד כמעט כל אדם סביר יתנער מרצח ויתקומם נגדו כאבי אבות הטומאה ומאידך המזוהה כפוסט מודרניסט אמור לסבור שלכל אדם ולכל קבוצה את האמת שלה ולכן זהו הנראטיב המקובל שחברות אלו שלא רואים בזה "רצח" ולכן מכיוון שאין "אמת" כוללת הפ"מ יצטרך לקבל בשלווה את אותו "רצח על כבוד המשפחה"

    זו דוגמא יותר קיצונית והיא מצטרפת לדוגמא של נדב על ההזדקקות לשמאן של שבט אפריקני כדי לרפא ממחלה על פי "האמת של אותה קהילה" וכיו"ב

    מי שיסתכל כך על הדברים יבין שאכן קשה לראות במציאות מישהו שיהיה פוסט מודרניסט למעשה

    • מי שיסתכל כך על הדברים יבין שאכן קשה לראות במציאות מישהו שמאמין שאישה דיברה עם נחש, שאתון פתחה את הפה, שחיות נכנסו לתיבה, שאנשים בנו מגדל בגובה השמים וזה הפחיד את המפלצת שהוא קורא לה "אלוהים", שאותה מפלצת ירדה ממושבה בכוכב וונוס והתיישבה על איזה ג'בלאה בקולות, ברקים ואש, ואחר כך לקחה איתה לשמיים מישהו המכונה "נביא" והפגיזה אותו ברשימת חוקים מוזרים שעברו מאז איש מפי איש עד אותו שוטה שמקפיד עליהם באדיקות.

      אבל עובדה, יש במציאות מי שמאמין בכל אלו, ולא אחד. מסתבר שאין גבול לכמה אנשים יכולים לרמות את עצמם.

  17. צבי,לגבי רוב הדוגמאות אני מבין שאתה רומז על כל אלו שלא מקבלים את שיטתו של הרמב"ם במורה נבוכים אבל לגבי אמונה באלוקים-לא הבנתי את פשר הלעג הרי גם אתה מאמין בתורה מסיני שניתנה מפי הגבורה

    אז על מי אתה מנסה כאן ללגלג?

  18. אבל גם הדתיים ה"לא פונדמנטליסטים" מאמינים במתן תורה מסיני מפי ה'???

    אחרת מה "דתי" בהם?

  19. מתן תורה מסיני הוא מובן מאוד:

    משה רבינו קיבל תורה והביאה לעם ישראל

    יש לך דרך אחרת להסביר את העניין?

    באמת ובתמים יעניין אותי לשמוע

  20. צבי שבוע טוב

    אתה קצת מתחמק משאלתי -הסבר לי אם תוכל איך אתה מסביר את מתן תורה ?

    אני אכן מקבל כפשוטו את העניין שמשה רבינו ע"ה עלה להר סיני וקיבל את התורה מפי הגבורה

    איך אתה בדיוק מסביר את זה?

    • אתה הוא זה שמתחמק, כי אינך יכול להסביר מה פירוש "קיבל את התורה מפי הגבורה" כפשוטו מבלי להודות שלגבורה יש פה, ושהוא נפתח דווקא בהר סיני משום מה.

      אני לא מתחמק משום דבר, כי על פי אמונתי אין לי שום צורך להסביר איך התנהל מתן תורה מבחינה היסטורית. די לי בזה ש"תורה מסיני" פירושו שהתורה אינה המצאה אנושית. בדיוק כמו שאין לי צורך להסביר איך התנהלה בריאת העולם מבחינה היסטורית ודי לי בזה שאלוקים הוא לא העולם והוא סיבת העולם.

  21. ומה הכוונה "אינה המצאה אנושית"?

    אם מדובר במצוות מפי ה' איך בדיוק קיבלנו אותן?

    אני לא אמרתי שלקב"ה יש פה אבל כן טענתי שהוא דיבר עם משה רבינו בדרכו

    אבל איך אתה מסביר זאת?

    לדעתך משה רבינו קיבל סוג של השראה?

    תנסה בבקשה להסביר ולמקד ככל האפשר

    הרי אמירה כוללנית כמו "התורה אינה המצאה אנושית" לא פותרת את העניין שהרי התורה אומרת שהייתה התגלות מאוד ספציפית

    אז איך אתה מסיבר אותה?

    • התורה אומרת הרבה דברים, כולל שלאלוהים יש גוף, שהעולם נברא בששה ימים, ושהשכינה ירדה ממושבה הקבוע בשמיים והתמקמה על הר סיני. לפונדמנטליסטים כמוך אין בעיה לקבל את זה. לי יש.

      השראה זה הסבר יפה.

      • ומה זה אומר השראה? ואיך אפשר לדעת לפי הסברך אם אותה השראה היא באמת דבר ה' או שמדובר בדמיון פורה?

        אגב לגבי גשמות הבורא אף אחד כיום לא מאמין בזה ולגבי בריאת העולם בשישה ימים כפשוטו גם זה לא עיקרון שהכל הולכים אחריו וודאי שלא מי שהולך בעניין זה אחר הראי"ה קוק זצ"ל [ספר מומלץ בנושא זה שהזכרתי בכמה הזדמנויות כאן בדיונים הוא "אלוקים משחק בקוביות" של הרב ד"ר מיכאל אברהם]

        אבל לעניין ה"השראה" מה אתה בעצם אומר? שמשה רבינו עלה להר סיני וחווה שם סוג של חלום או תהליך נפשי אחר והוא ירד והביא עימו את התורה אותה הוא קיבל בדרך זו?

  22. סליחה ,מסביר ולא מסיבר כמובן

    פליטת מקלדת

    • צבי,בדבריך כאן אני מזהה את הנימה הלייבוביצ'יאנית [אני קורא בספריו יותר בעקבות המלצותיך]

      אבל היא לא קשורה לעניין.

      הרי כמו שנאמר ב"כוזרי" עיקר תפארתה של אמונתינו שהיא מבוססת על "וכל העם רואים את הקולות" ושיש עדות המונית שהועברה במסורת וזאת לאפוקי הנוצרים שמאמינים לעדויות בודדות על ניסיו של ישו או עדותו הבודדת של מוחמד על עצמו שהוא קיבל את הקוראן מהמלאך גבריאל.

      אם אמונה כדבריך היא בדברים שאותם אי אפשר אפילו לנסות להוכיח אז מה היתרון שיש לאמונתך מאמונה ב"מפלצת הספגטי המעופפת"? ומדוע אם אתה מאמין באמונות שאי אפשר להוכיח אתה כה נחרץ בהבעת דיעותיך? הרי מי שסובר שהאמונה לא ניתנת לבדל של הוכחה אמור להיות ספקן מאין כמוהו שאין לו שום דרך לסבור מהי האמת

      וכאן אנו חוזרים לדוגמא מספרו של גדי טאוב על "דילמת הפוסט מודרניסט על רצח על כבוד המשפחה"

  23. תזכור שבאותה מידה האתאיסטים נוהגים לסנוט באנשים מאמינים כמוני וכמוך שהם מאמינים בדברים לא מוכחים וב"מפלצת הספגטי המעופפת" ולדידם יכול להראות מופרך "השראה אלוקית"

    מדוע לדעתך "השראה אלוקית" זה לא מופרך? מדוע זה לא "ממבו ג'מבו" כמו היחס שלך לחלק מהאמירות המיסטיות במקורות?

    ומדוע אתה מאמין במתן תורה שלא ניתן במעמד? למה אתה מניח לצורך העניין שמשה רבינו אכן ירד מהר סיני אם תובנות מהשראה אלוקית ולא מדמיונו הפורה?

  24. צבי,תראה אמונה היא לא סתם קפריזה ואם היא רצינית היא צריכה להתבסס על הגיון [אומנם לא של תנאי מעבדה אבל של לוגיקה בסיסית]אם אתה מאמין בלי שום דרך להוכיח ולו מינימאלית ואתה פשוט אומר "כך עלתה במחשבה לפני" אז אין לך שום קייס לטעון בנחרצות כלפי וכלפי דומיי שאנחנו עושי "עוולות וחילול שם שמיים" שכן מי גילה לך רז זה לשיטתך? ואילו הייתי בא בשם חלום שחלמתי והייתי טוען שקיבלתי התגלות היית מתייחס ברצינות לטיעוניי שמסביב לאותה "התגלות"???

    מהמאמר שלך בעיקר לא הצלחתי להבין איך בתור אחד שבז לחלק גדול מתורת הקבלה בתור "ממבו ג'מבו וזבל מיסטי" אתה מביא מובאות לשיטתך מתיקוני זוהר ור' צדוק ,זה מוזר לי מאוד שכאשר הרב דב ברקוביץ עשה את אותו דבר קפצת עליו בחמת זעם ופעלת לפי תסמונת "מה שמותר ליופיטר אסור לשור" ולא בפעם הראשונה

  25. צבי,אבל אתה עצמך בתגובותיך למאמרו של הרב דב ברקוביץ טענת כלפיו שאמונות אמורות להיות מבוססות על ההגיון והעובדות!

    מה פתאום שינית את דעתך?

  26. צבי עיין שוב בתגובותיך לרב ברקוביץ ותראה מה כתבת על הליכה נגד ההגיון

    חוץ מזה שכתבת שם שתיאוריות מיסטיות אינן חלק מהתורה אלא רק ההלכות ומעניין שאת מאמרך בנית בין היתר על "תיאוריות מיסטיות" מהתיקוני זוהר והחסידות[שעליה כתבת גם שאתה לא מזדהה כלל עם תוכנה]ולא מהטור והשו"ע והי"ד החזקה

    אתמההההה

    קשיא לצבי ליפשיץ קשיא

  27. כתבת בתגובתך למאמר של הרב ברקוביץ מה3 לפברואר שעה 14:35 "התיאוריות המיסטיות הן לא חלק מהתורה רק ההלכות הן כאלו"

  28. גם כתבת בתגובתך למאמר של הרב שמעון אור "חיים אצורים בגוף" ב23 בינואר שעה 8:18 שאתה לא מזדהה כלל עם התוכן של החסידות [אלא רק אם רוח ההתחדשות שבה]

    מה פתאום במאמרך פתאום ר' צדוק נהייה "תנא דמסייע" אם אתה עלל לא מזדהה אם תורתו ואם החסידות בכלל???

    קשיא לצבי ליפשיץ קשיא

  29. ש.צ. לוינגר

    לאמיר –

    לא ידענא מאי קשיא. רעיונות שמוצאים חן בעיניו מוכן צבי לקחת גם מספרות הקבלה והחסידות, אף שככלל איננה 'כוס התה' שלו. כך אמר הרמב"ם: 'שמע האמת ממי שאמרו'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ,ארחיב יותר-אם צבי בדיון עם הרב ברקוביץ היה טוען שהוא פירש לא נכון מקורות קבליים והוא טועה בדבר משנה וכד' זה היה משהו אחר

      היות והוא בא בטענות על עצם השימוש בקבלה אז משונה מאוד שכאן הוא פתאום משתמש במקורות אלו בעצמו מבלי לשים לב לסתירה העצמית הזועקת שבכך

  30. ש.צ,אין לי שום בעיה-גם אני מצטט ממקורות שהם לא כוס התה שלי שיש להם דבר חוכמה ספציפי לומר וכמו שהבאת מהרמב"ם "קבל אמת ממה שאמרה".

    אך למה מותר לו לעשות זאת והרב ברקוביץ שעושה זאת מקבל ממנו אמבט של רותחין?

    על זאת הייתה תמיהתי עליו

  31. ש.צ,צבי חלק על הרב ברקוביץ על עצם שימושו במקורות הנ"ל ולכן גם תמהתי עליו

להגיב על פלוא אור לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: