בעוד ההגות הדתית מבוססת בעיקרה על תפיסות מודרניות, התרבות שמחלחלת לדור הצעיר מבוססת על תפיסות פוסט־מודרניות ויוצרת משבר אמוני. האתגר מונח לפתחם של ההוגים הדתיים

ישנו היפוך מעניין ביחסים בין התרבות הכללית לבין הדת לסוגיה. מצד אחד מצליחה הדת להחזיק מעמד בדרך החתחתים ההיסטורית ולהמשיך להתקיים למרות העולם המשתנה. גם על פי המחקר הביקורתי ביותר כלפי המסורת והאמונה הדתית, איזושהי ישות דתית שהיהדות היא ממשיכתה מתקיימת לפחות שלושת אלפים שנה. הדת הבודהיסטית קיימת מזה אלפיים חמש מאות שנה, הנצרות כאלפיים, ואילו המוסלמים מכירים את דתם, נביאם ואלוהיהם מזה אלף שלוש מאות ותשעים שנה. מובן שהדתות משתנות ומתפתחות, אך הקהילה הדתית מתאפיינת בתודעה של המשכיות, למרות ההבדלים הגדולים בין תקופה לתקופה.

לעומת זאת, התרבות האנושית הכללית, זו שבכל מקום ובכל דור היא השלטת (או ההגמונית) והביטויים המנוסחים שלה הם המדע והפילוסופיה, מתאפיינת בעיקר בהבדלים הרדיקליים הבאים לידי ביטוי בכל תקופה מקודמתה. מבחינה זו הדת היא יציבה והמשכית, ואילו התרבות הכללית משתנה ומקוטעת.

למרות התחלופה הגבוהה, מקבלים בני כל תקופה את האמיתות שהתרבות ההגמונית מנחילה להם כבסיס האמת וכ“מדע“. לעומת זאת, האמיתות של הדת מצויות – לפחות מאז העת החדשה, כאשר התגבשה ההבחנה בין הדת לתרבות – על כס הנאשמים: נראה כי חובת ההוכחה חלה עליה. במילים אחרות, למרות הקביעות היחסית של האמיתות הדתיות והנזילות הניכרת של המרחב התרבותי יש לנו צורך מתמיד להסביר את הדת במונחים של אותו היגיון שמאפיין את התרבות בת זמננו. זאת כנראה משום שאנו מזהים בין המושגים של התרבות השלטת, המתנסחים במדע, בפילוסופיה ובאמנות, לבין הדבר שאנו קוראים לו מציאות חיינו.

מביע את מחאתו על "המערכת". אנדי סמברג הופך את שולחנם של כוכבים הוליוודים. מתוך הקליפ המופיע להלן

תבניות מן העבר

בהתאם לכך המחשבה הדתית לדורותיה לוקחת על עצמה להנהיר את הדת, כגורם המשכי, בכלים המושגיים של תרבות הזמן. המחשבה הדתית, ולו השמרנית ביותר, מתפתה בכל דור ודור לצורך לתת ביטוי לדת בכלים אלה, מה שמכונה במחקר הדתות "אפולוגטיקה". מעניין להיווכח שגם כאשר נדמה שהוגים דתיים מסוימים אינם מתפתים לאפולוגטיקה זו, יש כאן טעות אופטית. המחשבה הדתית תמיד מנהירה את הדת במונחים של תרבות הסביבה, ואם לא הנוכחית אז זו הקודמת.

הדת נראית כאילו היא מצויה במאבק מתמיד בפילוסופיה התרבותית בת זמנה, המציבה לה אלטרנטיבה ובכך מסכנת את קיומה, אבל הרעיונות שכבר התנחלו בלבבות בני האדם במשך כמה מאות שנים מקבלים הכשר, וההוגים הדתיים משתמשים בהם ללא קושי בדברם אל לב קהלם.

כך, לדוגמה, דחו חז"ל את ההשתלמות במחשבה היוונית, אבל הוגי ימי הביניים כמו הרמב"ם ורבי יהודה הלוי המשיגו בעזרתם של דגמי מחשבה יווניים (בגרסת ימי־הביניים) את האמונות הדתיות, והתאמצו להגן בעזרתם על דתם. הכנסייה הנוצרית, שבמשך מאות שנים ניזונה מרעיון הלוגוס היווני, דחתה התפתחות מדעית שניזונה מהרנסנס של אותה תרבות יוונית, והמזוהה עם קופרניקוס וגלילאו, אך אימצה ללא עוררין את אותן אמיתות זמן קצר לאחר מכן.

מה שקורה, כפי הנראה, הוא שברגע נתון של התפתחות הרעיונות קטגוריות חשיבה מסוימות הופכות להיות כל כך רווחות עד שהן הופכות לאמיתות מובנות מאליהן. בשלב זה גם ילדים ואנשים חסרי השכלה מחזיקים ברעיונות אלה, אם כי בגרסתם הפשטנית, ועולם הדימויים שלהם ניזון מרעיונות אלה. הדתות הגדולות, אלה שהן יותר מסתם אופנת חשיבה חולפת, שיש להן חוט שדרה אנושי ורעיוני, מרשות לעצמן בשלב זה להתמודד עם ה"אמיתות" הפילוסופיות והמדעיות בדיוק כמו שהן מתמודדת עם שינויים פוליטיים וגיאוגרפיים, וכך הן מתפתחות וממשיכות להתעצם.

דור מדבר

למרות שהדתות מאמצות בסופו של דבר את מושגי המדע והתרבות שבהם הן חיות ופועלות, כל שינוי תרבותי משמעותי מביא בעקבותיו משבר דתי. בכל תקופה ישנו "דור מדבר" המצוי בשבר דתי, משום שהמחשבה הדתית המסורתית כבר לא מספקת מענה לעולם שהוא מוצא את עצמו חי בו.

אם הדת מתגברת על משברים אלה, הרי שהיא עושה זאת בזכות הוגים דתיים המסוגלים לגשר בין הפערים המושגיים שהדת והתרבות פתחו ביניהן. ההוגים שבעזרתם הדת מצליחה לצלוח את המשבר הם אלה שלא מפחדים מהזרמים המושגיים החדשים. הרב שמשון רפאל הירש הוא דוגמה מצוינת למי שלא פחד מהמודרנה, שהתאפיינה באמונה נאיבית בתבונה המדעית. הוא הישיר את מבטו אליה ויצר שיטה דתית שאפשרה לבני קהילתו ולממשיכיהם לשבת בתוך ארצותיהם ולהמשיך בחיי תורה מלאים תוך התמזגות מופלאה בתרבות הכללית ויצירת הנהגה דתית עם הפנים לעתיד. גם הרב קוק השתמש בפרדיגמות פילוסופיות מודרניות תוך אימוץ המחשבה הדיאלקטית וההיסטוריציסטית של הגל. הרב קוק לא חשש להישיר מבט אל השינויים האידיאולוגיים שחלק גדול מהיהודים באירופה אימצו על חשבון השיוך הקהילתי ואורח החיים הדתי. אורח החשיבה הפילוסופי אִפשר לו להראות שהתגוונות זאת בהשקפת העולם לא טומנת בחובה רק את עזיבת חיי התורה, אלא דווקא את העמקתם והגשמתם.

ברצוני לטעון כי הדור הצעיר בימינו הוא "דור מדבר". הגם שהוגי האורתודוקסיה המודרנית והציונות הדתית הם נדבך חשוב בהמשכיות הזהות הדתית, תורתם, כפשוטה, איננה מספקת עוד, וזאת משום שהמסגרות התרבותיות המושגיות בימינו כבר אינן אלה שהם התמודדו עמן.

דור המדבר שאני מדברת עליו חשוף לרעיונות שצמחו מתוך ביקורת המודרנה, שכבר בסוף המאה התשע עשרה החלה להופיע אצל פילוסופים כקירקגור וניטשה. רעיונות אלה, שמדענים, פילוסופים ואמנים מבטאים אותם כבר למעלה ממאה שנים, הגיעו לבשלות שמאפשרת להם לחלחל לתרבות הפופולרית בעיקר לקראת המאה העשרים ואחת. תקשורת האינטרנט, עם הסרטונים "הוויראליים" ביוטיוב, ושיתופם עם חברים דרך הפייסבוק, תורמת כמובן רק למהירות שבה תכנים אלה מחלחלים אל חייהם של אנשים צעירים. על פניהם נראים רעיונות אלה כעומדים בקונפליקט חריף עם העולם הרעיוני שהוריהם ומוריהם של דור הצעירים של ימינו גדלו בתוכו.

בגידת המערכת

את המשבר שעובר על הדור הצעיר אבקש להציג באמצעות קטע משיר פופולרי המופץ בסרטון באינטרנט:

(הקטע להלן הוא מ־0:34 שניות ועד ל־1:34 דקות). הזמר־בדרן ששר את השיר הוא קומיקאי יהודי מברקלי בשם אנדי סמברג. סבו מצד אמו היה פעיל בוועד היהודי־אמריקני, אבל סמברג עצמו ממלא את פיו מים בכל הקשור ליהדותו. הזמר, השר בסגנון הראפ, יושב בפתח הסרטון על שרפרף גבוה בחלל חשוך שבו רק הוא מואר, ומחזיק בידו רמקול המופיע כמשתלשל מנקודה בלתי נראית מעליו. הסרט חוזר מדי פעם לתמונה זו, כפי שמספר בסיפור מפנה מדי פעם את הקורא לפעולת המסירה של הסיפור.

השיר בנוי מסצנות שבהן הזמר מסתובב ברחובות, וכשהוא פוגש באנשים המנסים לעניין אותו בעניינים פרוזאיים של החיים, משקה אנרגיה חדש, שיחת טלפון מאביו, פיסה מעוגת יום הולדת, חתימה משני כוכבים הוליוודיים, הוא משליך את האובייקטים המוצעים לו על הרצפה ושובר אותם. הוא מביע את מחאתו על שה“מערכת“ מנסה להזיק לו. בסופו של דבר, אחרי שהוא הופך את שולחנם של שני כוכבים הוליוודיים שישבו במסעדה, הם מפילים אותו לארץ ומכים אותו בטייזר. חוויה זו מובילה אותו למוסר ההשכל המסיים את השיר: “בן אדם, אי אפשר לסמוך על המערכת“. בתמונה המסיימת את השיר הוא שוב יושב באולפן המוקף בחושך. אני מתרגמת כאן שתי סצנות מהשיר:

אני הולך לדוכן הנקניקיות האהוב עליי

והבחורצ'יק אומר

אתה קונה כאן תמיד

קח אחד בחינם.

אמרתי: בן אדם, אני נראה לך מקרה סעד?

לקחתי וזרקתי על הרצפה!

אני לא זקוק לנדבות שלך!

אני אדם בוגר!

תסלח לי, בן אדם, אתה לא יכול לקנות אותי בנקניקייה!

בשוק האיכרים עם "החברה" שלי

היא מושיטה לי את הפלאפון שלה ואומרת שזה אבא שלי

בן אדם, זה לא אבא שלי, זה פלאפון!

זרקתי אותו על הרצפה!

את חושבת שאני מטומטם? אני לא חלק מהמערכת הזאת!

אבא שלי איננו טלפון! דה!

שבירת המעטפת

התופעה הראשונה שרצוני להאיר היא הדקונסטרוקציה, הפירוק של השפה. זוהי תופעה שבדור שלי לימדו אותה רק בשיעורי ספרות מתקדמים, ובעיקר באוניברסיטה, והיא מתבטאת בהחייאה של המטאפורות שמהן בנויה השפה שלנו, בפירוק השפה לגורמיה המבניים והתוכניים, בשבירה של הביטוי למרכיביו המילוליים כך שנחשפת השרירותיות שלו. תופעה תרבותית זו קשורה לייאוש של המדע והפילוסופיה מייצוג "העולם" שמאחורי השפה, הלוגיקה והמושגים שלנו, ולמה שנקרא בפילוסופיה "המפנה הלשוני". המפנה הלשוני הוא המגמה לראות בשפה שלנו את הגורם המכתיב את תמונת עולמנו, והטענה שתמונת העולם היא כל שיש לנו מהעולם. אין עולם נפרד המצוי מחוץ לעצמנו שהוא נגיש לנו באיזושהי צורה.

פילוסופים כדרידה, אמנים כפיקאסו, משוררים כנתן זך, לימדו אותנו לפרק את השפה למונחיה ולראות במונחים אלה מטפורות שבעזרתן אנו מתארים את עולמנו. אבל היום גם התרבות הפופולרית, כפי שמראה הסרטון, עוסקת בפירוק השפה, בחשיפת מעטפתה החיצונית ובהפניית תשומת הלב למטפוריוּת שלה. הדבר מתבטא גם בריבוי היצירות הפרודיות המיועדות לילדים, המפנות את  תשומת הלב לתבניות חשיבה ודמויות חיקוי של העולם המודרני, כמו דמות הגיבור ואידיאל האושר והעושר של התרבות המערבית. התוצאה היא שבדור הנוכחי כבר אי אפשר לפתות את ציבור צרכני התרבות במבני מחשבה מרשימים. גם בלי ללמוד את המבוא לפואטיקה של השירה המודרנית באוניברסיטה יודעים צעירי דורנו שאבא שלהם לא נמצא "מאחורי" הפלאפון. הפלאפון הוא רק פלאפון.

מה הן ההשלכות של מדיניות פירוק השפה על התפיסה הדתית? צעירים בימינו, למשל, לא יסכימו שהתיאור של מעמד הר סיני הוא התגלות א־לוהית, שהרי הוא סיפור; הם לא יקבלו את הרעיון המשיחי כעובדה הניתנת להוכחה, כי הרעיון המשיחי הוא מסגרתמושגית שקובעת את משמעות הזמן בדת; הם לא ישאלו אם התורה היא אמת או לא אמת, כי התורה היא ספר. הדור שחי את הפופולריזציה של ביקורת המודרנה לא יכול לראות במעטפת המושגית את הדבר כשלעצמו. אי אפשר לצפות ממנו שיחליף באופן אוטומטי את המעטפת המושגית (הפלאפון, סיפור ההתגלות) בדבר האמיתי (אבא שלי, הקדוש ברוך הוא).

אישה צעירה הסבירה לי לפני זמן מה שבנעוריה היא למדה את שיטת הרב קוק ובעקבותיו הפנימה את הרעיונות של הציונות הדתית. אבל יום אחד, אחרי שנחשפה אל המחשבה המערבית, היא ראתה שהכול מבוסס על איזשהו "שקר", והיא כבר לא הצליחה לראות את הדברים, ללמוד את התורה, בלי לחוש בערפל ה"שקר" סביב כל המושגים העמוקים שהם מתארים. בני הנוער כיום סופגים את המחשבה המפרקת מעצם העובדה שהם נחשפים לרחוב, לתקשורת, לרשתות המזון. לא נוכל למנוע מהם להיחשף ל"חכמה היוונית" הזאת גם אם ננסה.

האם עדיין יש משמעות לתלמוד התורה, להוראת התלמוד, להבנת רעיונותיהם של הרמב"ם, הרב הירש והרב קוק, עבור בני נוער שלא מקבלים את המעטפות המושגיות של כל אלה כפשוטם? האם היכולת שלנו לפרק את המעטפה המושגית הזאת פירושה שאכן אין כלום מאחוריה? ואם יש עדיין איזושהי אמת במערכת האמונות שלנו, איך מגיעים אליה בלי להסתבך ב"שקר"?

שבוי בתוך עצמי

התופעה השנייה, שקשורה בראשונה, היא החשדנות כלפי "המערכת" (בסרטון, עניין זה מובלט יותר דווקא בחלקי השיר שלא תרגמתי). "המערכת" יכולה להיות כל מסגרת שמכפיפה את היחיד אל עצמה. העולם המודרני הצדיק את קיומן של מסגרות מכל סוג – פילוסופיות, מדיניות, ארגוניות, ביורוקרטיות, וכמובן דתיות – על ידי בניית מערכות הגות שהן למעשה בניינים מושגיים, הבנויים על יסודות איתנים. בניין מושגי הוא רעיון שמכתיב תפיסת עולם אך גם אורח חיים. כך הם לדוגמה "היהדות", "המרקסיזם" וגם "הציונות הדתית". הרעיון מבוסס לרוב על אמת אחת שנתפסת כבלתי ניתנת לערעור. במקרה של הרב קוק, לדוגמה, אלה הם רעיונות התוכנית הא־לוהית בהיסטוריה הכוללת את בחירת עם ישראל.

לאפשרות לבסס כל בניין על אמת שלא ניתנת לערעור קוראים "יסודנות" או באנגלית Foundationalism. אחד המאפיינים העיקריים של ביקורת המודרנה היא דחיית היסודנות. הפילוסוף בן המאה השבע עשרה רנה דקארט חיפש דרך להראות שיכולה להיות לנו ידיעה ודאית, ומכאן הוא מצדיק את הרעיון שתבונתנו היא כלי המוכשר לתאר את העולם כמו שהוא. הוא חשב ומצא שאי אפשר לערער את האמת “אני חושב משמע אני קיים“, והציע שכל מה שנובע מאמת זאת יכול להיחשב כוודאי. ואכן מכאן הוא המשיך ו“הוכיח“ את  אמיתות המדע, הפילוסופיה והדת.

הביקורת המתבטאת במחשבה הפוסט־מודרנית טוענת שאין אמת־מידה לאמת שנמצאת מחוץ לקהילה הדוברת עצמה. עוד טוענת ביקורת המודרנה שכל אמת היא יחסית לבעיה מסוימת שאנו מתמודדים עמה, והיא איננה אוניברסלית. כמו שאי אפשר לטעון טענות ודאיות באופן מוחלט כך גם אי אפשר להטיל ספק בכול, באופן כללי. הרעיון של דקארט היה מבוסס על כך שבאפשרותו “לצאת“ מתוך עולם הרעיונות שלו, השפה של תרבותו, ומתוך מבט חיצוני, ניטרלי, להוכיח את תקפותם של אותם רעיונות. אבל הוא לא הצליח בכך, שהרי הפילוסופיה שלו יצרה יותר בעיות ממה שהיא פתרה. מכאן שכל מה שהוא עושה בפילוסופיה שלו הוא רציונליזציה של האמונות שלו עצמו. זהו אמנם הישג מרשים כשלעצמו ואין לזלזל בו, שכן הוא השפיע רבות על עולמנו, אך הוא לא קירב אותנו לוודאות אפילו כמלוא הנימה.

מחוסר היכולת שלנו לצאת אל מחוץ לעולם המושגים שלנו עולה ש“המערכת“ היא בד בבד משהו שאני לא יכולה להימלט ממנו, ודבר שאני מודעת לחלקיותה. העובדה שאני חלק ממערכת לא מאפשרת לי להסתכל עליה מבחוץ כדי לבחון אותה. אבל ביקורת המודרנה גם לימדה אותי שכל מערכת מושגית, כל שפה תרבותית, מוגבלת לזמנה ומקומה. יוצא מכאן שאמנם “המערכת“ היא זו שהופכת אותי למי שאני, אך לעומת זאת איבדתי את אמוני בתקפותה.

הדובר בשיר לא שוכח לרגע שהשיטה הקפיטליסטית תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להוציא ממנו את כספו, היא תנסה לקנות אותו בכל דרך, והוא בהכרח משועבד לה. אבל הוא מסרב להיות תמים, הוא “אדם בוגר“ ולכן הוא לא ישתף איתה פעולה, למרות שהוא הנפגע היחיד ממחאתו, שהרי הוא מנתץ את “המתנה“ שהיא לכאורה מעניקה לו.

אם “המערכת“ הדתית שאותה אנו מממשים איננה יכולה לטעון להגנתה שהיא אמת במובן מוחלט כלשהו, ולהוכיח שהיא מבוססת על בסיס איתן, מה היא יכולה לומר להגנתה? מה הן הסיבות שאנו יכולים לתת לעצמנו ולחניכינו להמשיך לחיות לפיה? כיצד אנחנו יכולים לגשר על הפער שבינה לבין היחיד שיודע שהוא תוצר שבוי שלה אך הוא מסרב לאבד את עצמיותו ועצמאותו בתוכה? מה נשאר לדתיות מודרנית וציונית מהסוג שהציעו לנו הוגיה במאה התשע עשרה ובמאה העשרים אם לא הוודאות של אמיתות מושגיה? הכחשת הבעיות האלה לא תחזיר לאיש בדורנו את האמונה בתוקפם של הרעיונות הדתיים המודרניים, ולכן אלה הן השאלות שמן הראוי שההוגים הדתיים בימינו יעסקו בהן.

ראי של הקהילה

הממד השלישי בביקורת המודרנה שאני רוצה להבליט הוא היחס ל"אני". המודרניזם, מראשית העת החדשה, הוא זה שהעניק לנו את האינדיבידואליזם. אותה אמירה של דקארט שציטטתי, הקוגיטו המפורסם, מבליטה את מקומו של היחיד ביצירת תמונת עולמו. כבר מנקודה זו בהיסטוריה עסוקים הוגי הדעות בערעור מעמדן של הסמכויות החברתיות והדתיות (בפועל תהליך זה היה כבר בעיצומו באותה תקופה). אחת האמיתות הבלתי ניתנות לערעור בהגות המודרנית הייתה שקיים "אני אחדותי" שהוא מרכז הידיעות ושיש לו כושר מחשבה חופשית, הוא אוטונומי. אבל שום פילוסופיה לא הצליחה לאתר את ה"אני" הזה, או להראות שהוא אכן חופשי. כל שהוכח הוא שהזהות של יחידים קיימים נוצרת תוך כדי הטמעת השפה, המושגים והרעיונות של סביבתה התרבותית.

להטלת הספק בקיומו של "אני" כזה ישנן שתי השתמעויות מנוגדות: האחת היא שדווקא המרכזיות של הקהילה בחיים של היחיד חזרה לתפוס מעמד מרכזי, שהרי היחיד הוא תוצר של הקהילה התרבותית שבה הוא חי. זאת בניגוד לרעיון המודרני שלפיו הקהילה היא החצנה והרחבה של האני היחיד. ההגות הדתית בימינו אלה ממש מתעלת עניין זה לצרכיה. כך, למשל, היהדות הליברלית מרכזת את הבנתה ביהדות סביב המחויבות של היחיד לאופי המוסרי של הקהילה החברתית, המדינית ואף הכלל־עולמית. המשמעות השנייה של הייאוש מקיומו של ה"אני" היא הקצנה של מגמת החשדנות כלפי המסורת. אם אין "אני" מהותי שהוא חופשי ותבוני, "אז מי אני בכלל"? למה שלא אתנתק מה"אני" שהקהילה יצרה, ומהזהות שהקהילה כפתה עליי, ואלך לי לדרכי?

היום אנחנו עסוקים במהלך כל ימינו בחיפוש של ה"אני", ביצירה של ה"אני", בהמצאה מחדש של "האני" עם ההתבגרות, עם היציאה מהקהילה החובקת, עם משברי גיל המעבר השונים. השיר מבטא זאת יותר מכול במטפורת הניתוץ. הכול נזרק על הרצפה, שום דבר לא קדוש – הלחם, הפלאפון, עוגת יום ההולדת. בסצנה האחרונה, כאשר שני הידוענים ההוליוודיים מפילים את הדובר לארץ ומכים אותו בטייזר, גם הוא, "האני השירי", שיושב באולפן מינימליסטי חסר הקשר ממשי בעולם, הופך להיות אובייקט מנותץ.

האם יש דרך להציל את האמונות שלנו מניתוץ של כל הקדוש לנו? ודאי. אחד השיעורים החשובים הנלמדים מההתבוננות בהיסטוריה של הרעיונות הוא שבין כל שני רעיונות עובר רעיון שלישי שמקשר ביניהם. צריך להישיר מבט אל הרעיונות החדשים, וכמו הרמב“ם, הרב הירש והרב קוק לא להירתע ממרקמם הלא מוכר. עם חלוף הזמן יהפוך המרקם הרעיוני החדש למוכר ממילא, ועבור הדורות שיבואו יבססו הרעיונות החדשים את כל תמונת העולם מבלי שייראו להם חתרניים או מאיימים. אין שום תוחלת בכך שנסתבך ב“שקרים“ שאינם משכנעים עוד אפילו את המשוכנעים.

אדגים את כוונתי בעזרת אחת ההבחנות שעולות מתוך ביקורת המבנים הלוגיים השיטתיים של המודרנה. חוקר התרבות קליפורד גירץ הבחין בין תיאור רזה ותיאור עבה של התרבות. מבנים לוגיים, אומר גירץ, לא עוזרים לנו להבין את העומק של תרבות זרה שאנו פוגשים. כדי להבין אותה צריך לפנות לתיאור "עבה", שלוקח בחשבון את העומק, הרוחב והמורכבויות של חוויית הקיום של האדם בתוך החברה שלו. לכן אם אנו רוצים להתיימר להבין את האדם ואת עולמו, אין תחליף לצלילה לתוך החיים האנושיים. אי אפשר להבין את האדם באמצעות נוסחאות, ואי אפשר להבין את עולמו מתוך תפיסה קווית, חד ממדית של הדברים.

ובנוגע לנו – אפשר, לדוגמה, לקרוא את כתבי הרב קוק מתוך אמונה יוקדת בייעוד הרעיוני הליניארי של עם ישראל. אנו עשויים לשאול באיזה מקום בדרך לגאולה אנחנו מצויים, ולהתווכח על המשמעות המעשית של מקום זה בדרכנו אל הנצח. אולם אפשר גם לקרוא את כתבי הרב קוק מתוך בגרות וניסיון חיים, כמי שמנסה להדריך אותנו ברזי אמונת ישראל מתוך הבנה "עבה" של החיים.

הרב קוק הבין את הדלות של "האמת" האחת, ואת כישלונה במתן מענה הולם לשאלות הקיומיות של תקופתו. הוא הקדים את זמנו בכך שניסה להורות להקשיב לכל הקולות המגוונים והסותרים של העולם ושל החיים, על יופיים ועל כאבם, על הסיכוי והסיכון שבהם. האמת שהוא לימד יכולה להיכנס להיכל האמונות העל־זמניות, כמו שהתורה היא על־זמנית, דווקא משום שהוא לימד אותנו לצלול אל תוך תוכי חיינו ללא חת, ולדלות מהם את מה שטמון בהם לצורך בניית עתיד מבטיח יותר לילדינו, 
וזאת מבלי להשאיר מאחור דבר ממה שלמדנו מאבותינו.

ד"ר חנה השקס כותבת ספר על הגות יהודית ותבניות חשיבה פילוסופיות פוסט־מודרניות, במסגרת מרכז שלם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12