מעשה תנועה ואנרגיה / שלום רוזנברג

הפער התהומי שבין האדם למרכבה. 
הצצה למשל ולנמשל שבנבואת יחזקאל

בשורות הבאות מבקש אני לחזור לנושא רשימתי הקודמת, שבה ניסיתי להציע הסבר לדפי הסידור שבין 'ברכו' ל'קריאת שמע'. בדפים אלה מתקיים מעין דו־שיח, בעצם קונטרפונקט, בין שתי מקהלות שמימיות, בין השרפים שבחזונו של ישעיהו (פרק ו) לבין האופנים וחיות הקודש שב"מעשה מרכבה", חזונו של יחזקאל (פרקים א, י). זהו קונטרפונקט, כלומר – נשתמש בהגדרה פשוטה – "צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם"; הרמוני, למרות שבמאה העשרים מוסיקאים מהפכנים העדיפו דווקא את הדיסוננס.

לפנינו מוסיקה ווקאלית, אלא שברקע נשמעת כנראה מוסיקה קוסמית אינסטרומנטלית, שאין אנו שומעים. רבים פירשו את הקולות שיחזקאל שמע כמתייחסים למוסיקה זאת (פרק ג): "וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם…" הסידור מתייחס לווקאלי, לדו־שיח שבין שתי מקהלות. נוצר כך קונטרפונקט המלווה אותנו לפני קריאת שמע, בקדושה הנאמרת בציבור, ולקראת סיום התפילה ("ובא לציון"): "קדוש, קדוש, קדוש…" הנאמר על ידי הכרובים, ו"בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ", על ידי האופנים וחיות הקודש.

תחריט מהמאה ה16, מתיוס מריאן

מרכבה של חולין

אופנים, חיות הקודש? זכורני שמורה אחת סיפרה לי שתלמידיה הם חיות הקודש. ניחא, אבל מלאכים? אנסה להסביר זאת בעקבות אחת התובנות החשובות של הרמב"ם, תוך שאני מתעלם לחלוטין מפירושו הכוללני לחזון. לשם כך, אנא, התלוו אליי, נעזוב את עולם המכוניות, נחזור אל העבר המתרחק ונתאר לעצמנו מרכבה של חולין. אך קודם כול עלינו להיות מאוד זהירים. המרכבה אינה אלא משל, הנמשל מצוי בתורת־הסוד. רק משל? ההוכחה נמצאת בעיניי בשירת דוד, בשמואל ב (כב) ובתהלים (יח): "וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד". בקורטוב של הומור נאמר כאן שהקב"ה לא חייב לרדת מהשמים, ואינו זקוק לרכוב על הכרוב, ולא לנסוע במרכבה. הוא נוטה, מכופף את רקיע השמים, וממשיך את מהלכו בצעידה על הארץ.

כדי להדגיש שאין לקחת כפשוטו את תיאורו, מרבה הנביא להשתמש בביטויים כ'דמות' ו'מראה': "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו". אך נחזור אל המרכבה. בקלות נבחין בה בשני ממדים. הראשון הוא ממד הטכנולוגיה המשתקפת בגלגלים, נכנה אותם כאן 'אופנים'. האופנים הם ביטויים ראשוניים ביותר של הטכנולוגיה. תרבויות, דוגמת האינקַאס בדרום אמריקה, שלא הכירו את הגלגל או לא ידעו להשתמש בו בצורה יעילה, פיגרו מאוד בהתפתחותם הטכנולוגית. גלגלי המרכבה מאפשרים כל כיוון תנועה, תארו לכם כמה קל לחנות איתם. הממד השני הוא ממד האנרגיה, המתבטא ברתימת בעלי חיים כדי להניע את העגלה. כאן, לא סוסים אלא 'חיות הקודש', יצורים שונים מכל המצוי בעולמנו.

לתיאור המרכבה שלפנינו יש להוסיף פלטפורמה. אין עליה שום מבנה ואף לא גדרות או מחיצות המגִנות על מי שמובל במרכבה. על המרכבה עומד מעין כיסא ועליו יושב אדם. הפלטפורמה מבטאת את ההבדל התהומי שבין האדם לבין המרכבה על כל חלקיה. מתחת לפלטפורמה הזאת נמצאים בעלי החיים והטכנולוגיה. תופעות מופלאות, אך מעליהן יושב פלא־הפלאים, האדם, וביניהם הפלטפורמה.

פער אינסופי

עתה יכולים אנו להציץ בנמשל. נתרגם בדמיוננו את הרהורינו מהחולין למרכבה השמימית. עליה כיסא הכבוד, ועליו יושבת דמות מסתורית, המייצגת את דמותו של הקב"ה. מסקנה: המלאכים אינם אלא מעין גלגלים, מעין חיות, אמנם חיות הקודש אבל רק חיות. הפער שבין המלך הרם והנישא לבין חלקי המרכבה הוא אינסופי. הפער הזה מיוצג בפלטפורמה של המרכבה, בנמשל – לרקיע.

ההסתכלות הזאת על החיות והגלגלים מקבלת ביטוי פילוסופי באחד מי"ג העיקרים של הרמב"ם. מעניין! ניתן לחלק את י"ג העיקרים לשלוש קבוצות, כשלכל אחת מהן עקרון על: קיום הא־ל, תורה מן השמים ושכר ועונש. בכל קבוצה 4 עיקרי־משנה, אבל אם אינני טועה 4X3=12, כיצד קיבלנו 13? התשובה ברורה. לקבוצה הראשונה של אמונות הצטרף יסוד נוסף: “היסוד החמישי, שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצוותיו“. מצווה הפכה עיקרון! אסור לעבוד כל מה “שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שכולם מוטבעים על פעולתם“. מוטבעים, כלומר פועלים כאוטומטים, “אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש“י“. הרמב“ם מוסיף: “וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו“. לולא עיקרון זה, העבודה הזרה שגורשה מן העולם היהודי תחזור אלינו עם תעודת כשרות.

ארשה לעצמי להוסיף תוספת לאינטואיציה של הרמב"ם, תוספת שתחזיר אותנו ל'מעשה בראשית'. בכל מרכבה יש מערכת המחברת בין החיות לבין האופנים. יש בה מעין הגה המצליח להפנות את הגלגלים לכיוון הרצוי, ומושכות, אולי אף שוט, הפועלים כדוושות המכונית היום, להאיץ את החיות או לבלום אותם. והנה החזון מלמד אותנו שאין מנגנון כזה במרכבה הא־להית. אין היא זקוקה לו "כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים". כאילו מעצמם פועלים כוחות הבריאה בעולם, ואין אנו מרגישים שרוח נסתרת מכוונת את העולם ואומרת לו 'גדל'.

והקונטרפונקט? נחזור אליו אי"ה באחת הרשימות הבאות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוקטובר 2012, ב-גיליון נח תשע"ג - 793, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: