פשטות, תמימות ואהבת מולדת יונפו כדגל בסדרות אמריקאיות בעוד היצירה הישראלית תסתפק בתיאור. על כמה גיבורות ישראליות, כולל האשה היהודייה וגופה בספר חדש

אמנם הסיפור הבלשי עצמו, יש להודות, לא מוצלח במיוחד. הוא סובל מבעיות אמינות ומחורים לא סגורים בעלילה ובמניעים של דמויותיו, ובכל זאת, נקודה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה יש בו.

גופתו של סוכן מוסד לשעבר מתגלה על ספסל בטיילת על חוף הים בתל אביב. דירת הוריו, שאליה באה ידידתו רות לחקור את חידת מותו, היא לדברי הסופרת דירה שהזמן "עמד בה מלכת".

במטבח בדירה הזו עמד שולחן פורמייקה עם משבצות כחול לבן. שולחן הפורמייקה הזה, המתואר בספרה החדש של שולמית לפיד, טעותאנוש (כתר, 2012), משך את תשומת לבי. מה תפס אותי בשולחן הזה דווקא? המראה התמים שלו, הפשטות? העובדה שבילדותי פגשתי רבים כמוהו? או אולי הפער העצום בין הפורמייקה הפשוטה ההיא, המשפחתיות והציפיות הצנועות הגלומות בה, לבין בירות אירופה, מלונותיה, מסעדותיה ונשותיה שזכה המנוח לפקוד במסגרת תפקידו בשירות המדינה?

ואז נזכרתי: ראיתי את השולחן הזה במוסף ראש השנה של ידיעות אחרונות. הכותבים הקבועים התבקשו להביא תמונת ילדות ולכתוב עליה. יאיר לפיד תיאר את המטבח בביתם הישן, ובו, ניחשתם, שולחן פורמייקה עם משבצות כחול לבן. אמא שלו שילבה את השולחן הזה בספר שלה. צירוף מקרים מעניין מצד אחד, ואביזר סמלי מאין כמוהו: כחול ולבן. פשטות שנעלמה ואיננה עוד.

בספרה החדש של שולמית לפיד, הפער ברמת החיים בין פעם לעכשיו הוא לא רק רקע למתרחש, אלא גם המניע לו. הספר מספר על עולמם של אנשים מבוגרים שהקדישו את מיטב שנותיהם לשירות המדינה במוסד, קיפצו בין יבשות, מתחו גבולות ולקחו סיכונים, ובעיקר – הרגישו חשובים ונצרכים, ופתאום, אחרי הפרישה, הם צריכים לחזור לשגרה אנושית רגילה.

חוץ מתחושת חוסר התועלת, עליהם להתמודד עם פערים בתרבות ובתפיסה – מסירות הנפש והאידיאל שלשמו הקדישו חיים שלמים מתחלפים להם ברצון לחיים טובים, לנוחות, לעושר, שהם מנת חלקם של שכניהם ש'עשו לביתם'. כמו השולחן שמבצבץ בספר מבלי משים, כתזכורת לעולם האמיתי של הסופרת, כך גם תיאורי הפגישות במסעדות יוקרה בפריס ובווינה, מלונות ונופים, מזכירים שהכותבת היא אלמנתו של מחבר מדריך לפיד לטיולים בעולם, אישה שבעלה המנוח היה איש העולם ונהנתן ידוע.

הגיבורה שלה, רות פרלמוטר, אינה כזו. היא מסתובבת בעולם כשבידה שקיות ניילון ולא תיקי מעצבים; בגדיה, ממש כמו אלה של ליזי בדיחי, גיבורתה הבלשית לשעבר, פשוטים ובסיסיים. בניגוד לחבריה הפנסיונרים מהמוסד, את רות הבלשית הקשישה אי אפשר לקנות בכסף (נסו אהבת אמת). רות מתבוננת סביבה ומקשיבה, היא רואה את חבריה הפנסיונרים מתרפקים על תהילת עבר, ומתפרקים אט אט מנכסי הערכים שבשמם לחמו. רואה ושותקת.

עולם מוסרי ברור ועשוי ללא רבב. הסדרה 'נשות הקבע'
lifetime

רגע הנפת הדגל

ספרה של לפיד והזרקור שהוא מאיר לעולמם של המשרתים את המדינה ונשותיהם הנשארות מאחור הזכיר לי, למרות כל ההבדלים המתבקשים, סדרת טלוויזיה אמריקנית מצליחה, נשות קבע (Army Wives) שמה. עונה חמישית שלה משודרת בימים אלה ב'יס'.

הסדרה מתרחשת בבסיס גדול של הצבא האמריקני. גיבוריה הם ארבע נשים וגבר אחד שבני זוגם משרתים בצבא הקבע. בני הזוג שאף פעם לא זמינים כשצריך אותם מסכנים את חייהם כשהם נשלחים מדי פעם לאזורי סכנה כמו עיראק או אפגניסטן, בעוד הן, הנשים שבבית, נושאות לבדן בעול הבית והילדים, נאבקות בקריירה ובקשיי פרנסה ובריאות.

מאמץ, מסירות, תמיכה, איפוק, חריקת שן – אלו הם החומרים שהסדרה מעלה על נס. המנון, רגע הנפת דגל. הבנה שצריך לשרת את המדינה ויש לכך מחיר. לשבחה של הסדרה ייאמר שבצד גאוות יחידה ואהבת מולדת כפשוטה היא לא מסתירה את המחירים הללו – בעיות הכרוכות בחיים לצד אנשי צבא.

נשות קבע אינה סדרה מושלמת, יש שיגידו שהיא מתקתקה מדי, מתארת אנשים טובים מדי. ובכלל, שנים של קולנוע ישראלי הרגילו אותי לחשוב שפטריוטיות על בסיס קבוע נחשדת כקיטש.

אחת הגיבורות הבולטות בסדרה היא רוקסי לה־בלנק, אם חד הורית לשני ילדים שהכירה חייל בקבע. במהלך העונות ליוותה הסדרה תהליך התבגרות שעוברים שניהם – הוא, חייל פשוט שהופך למפקד ולקצין, והיא, בחורה נטולת השכלה פורמלית אבל פיקחית ומלאת מרץ, שהופכת מאישה פשוטה ועממית הסולדת מכללי הצבא ושיגעונותיו למנהיגת קבוצת התמיכה של הנשים.

כשרוקסי, הלבושה בדרך כלל במכנסיים קצרים וגופיות, נבחרת למנהיגת קבוצת התמיכה, פונה אליה חברה טובה, אשתו של קצין בכיר מאוד, ואומרת לה בעדינות שהתפקיד שלה, כאשת קצין, הוא מעתה תפקיד מחייב ולבושה צריך להיות "מכובד יותר" – שם קוד ל"צנוע יותר". רוקסי כועסת על החדירה לרשות הפרט, אבל בסוף מתרצה ומבינה. ואני חושבת: הנה עוד סצנה שלא נראה לעולם בסדרה ישראלית.

למרות ששוב ושוב חוזרים בה מצבים גבוליים, שבהם הגיבורים טועים, נכשלים או בוחרים בחירות לא מוסריות, עולמה המוסרי של הסדרה האמריקנית ברור ועשוי ללא רבב. עמדת המוצא הבסיסית בכל פרק ופרק לעולם תהיה פטריוטית ונקייה. החוטאים ישלמו מחיר, ייענשו, יתחרטו.

ספרה של לפיד שונה מאוד בנקודה זו. גילויי השחיתות אינם מערערים את עולמו של הספר. הגיבורה שלו לא נופלת מהכיסא כשהיא נתקלת בבגידה, חושפת מעילה או רצח. מעשיהם הפסולים־מוסרית של חבריה הטובים לא מטילים צל כבד מדי על מסירות הנפש שקדמה להם. בסופו של דבר, גם הגיבורה תעשה את הוויתור שלה, לא תמורת כסף או רמת חיים, חלילה, אלא תמורת דבר מה חשוב אחר שנגזל ממנה בשל שירותה רב השנים את עמה ואת מולדתה.

שתי היצירות הללו גרמו לי להרהר ביחס בין חינוך ואידיאליזם לבין יצירה חופשית. הסדרה האמריקנית לא חוששת לערבב בין השניים. היצירה הישראלית סולדת, כמדומה, מהערבוב. הסופרת לפיד בוחרת בעיקר לתאר וכמעט לא לשפוט. הסודות יישמרו, הנאמנות תגבר על החובה המוסרית. האם הפחד מצדקנות יתר הוא הגורם לכך, או, שמא, משהו מה"מגיע לנו, כי הקדשנו למענכם את חיינו" מצליח לחלחל ולקלקל.

חיי אישה

תיאור מדויק של אישה בגיל העמידה, בספר אחר לגמרי, הזכיר לי שאל לו לדיון על אידיאליזם, ספרות ופטריוטיות להשכיח שבסופו של דבר בחרה לה שולמית לפיד גיבורה מזדקנת וחמודה, ובכך חידשה חידוש נלבב בעולם ספרות המתח הישראלית.

וזה לשון התיאור הלקוח מספרה החדש של ד"ר חנה קטן: "כיום הביטוי 'גיל העמידה' מלמד על תפיסה הפוכה (מתפיסת 'גיל הבלות') – האישה עומדת במלוא כוחה ושנותיה לקראת הבאות… היא שוחה בים של מחויבות לבעלה, לילדיה ולנכדיה, להוריה ולחבריה, לרוב היא בשיא הקריירה המקצועית שלה, ומעגלי הקשרים שלה הולכים ומתרחבים. בד בבד היא חווה אז שינויים רבים בגופה ובנפשה"…(חיי אישה, עמ' 216).

את ספרה החשוב של ד"ר קטן קראתי מכריכה לכריכה, נתתי אותו לחמותי שתקרא, וגם לבנותיי. כשהייתי בגילכן, אמרתי להן, לא היה ספר כזה בנמצא. לספר הדק שהיה לנו, לשולחן הפורמייקה הכחול לבן והישן, קראו טהרת בת ישראל.  נחמד, אבל הרבה יותר מדי זעיר ומינימליסטי. אם רצינו להכיר את עולם הגוף – היו לכך ספרים אחרים לגמרי. ספרה של חנה קטן מציע את השילוב שלא היה עד כה בין תורה וביולוגיה, בין רוח ונפש. ד"ר קטן כותבת באומץ ובבהירות, בידע ובאהבה על התחנות החשובות בחייה של אישה. זהו ספר של אישה, המיועד, כדבריה, לא לנשים בלבד.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12