עם סגולה ואור גויים / מתיה קם

בן-גוריון מצא בתנ"ך את "סוד הפלא המשולש" של ההיסטוריה היהודית: הישרדותו של העם בתנאים כמעט בלתי אפשריים, פלא תחייתו המחודשת בארצו ופלא השפעתו על ההיסטוריה העולמית

"מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו, והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים – יהודים ולא יהודים". כך העיד דוד בן־גוריון על הזיקה הייחודית והעמוקה שנוצרה בינו ובין התנ"ך כאן, בארץ – בעיקר לאחר קום המדינה: "תקומת ישראל ומלחמת־הקוממיות האירו לי את התנ"ך באור חדש", ובמיוחד  – את "סיפורי האבות, יציאת מצרים, הכיבוש וההתנחלות".

כל זה לא יכול היה לקרות באלפיים שנות גלות, שבהן אמנם נכתבה יצירה יהודית "גדולה וענפה" – אך "הועם זיוו" של ספר הספרים. זריחתו מחדש "באורו האמיתי והמלא" התאפשרה "רק עם חידוש הקוממיות העברית". כך הגיע בן־גוריון לכלל הכרה כי "בלי ידיעת התנ"ך לא תיתכן ידיעת עצמנו, ידיעת מקורנו, רוחנו, ייעודנו ועתידנו".

הוקיר את אוצרות הרוח שיצר העם היהודי במהלך הגלות הארוכה. דוד בן גוריון
צילום: אלעזר דוד, לע"מ

לא התייאשו

בן־גוריון, איש רחב־דעת ובקי בחכמות המערב והמזרח, האמין כי התנ"ך – שלא זז משולחן עבודתו – הוא ראש וראשון שאין דומה לו: "אינני יודע בספרותנו או בספרות עם אחר אוצר תרבותי וחינוכי שישווה לתנ"ך". בהינפי קולמוס מרהיבים עמד בן־גוריון על ייחודו וחן ערכו של ספר הספרים:

א.  התנ"ך הוא ספר היסטוריוגרפי ראשון מסוגו: "בספרי התנ"ך ניתנו – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית – תולדות צמיחתו וגידולו ומאבקיו של עַם". העם היהודי היה אפוא  "הראשון בכל העמים שכתב ספרי היסטוריה".

ב.  התנ"ך הוא  "המקור והשורש" של היהדות – הן כאמונה והן כאומה. ספר הספרים העניק לעם ישראל – ובאמצעותו לאנושות כולה – "לא רק אמונה בא־ל אחד בורא הכול, אלא גם ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום". התנ"ך העניק לעם ישראל את עוצמת הרוח – "כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות העמים […] וכוח זה הביאנו עד הלום".

ג. "התנ"ך הנחיל לעם ישראל הַכָּרַת מוצאו, עברוֹ הגדול, מאבקיו המדיניים־הצבאיים והתרבותיים־רוחניים עִם שכניו". מן התנ"ך אנו למדים על "התקופה הגדולה והמקורית ביותר בתולדות עמנו […] בין משה רבנו ובין עזרא הסופר". ונראה שבן־גוריון בחר להגדיר את אחד ממאמריו בכותרת "התנ"ך והעם היהודי" – כדי להדגיש את המרחב הגיאו־היסטורי של הזיקה בין העם לדורותיו ולתפוצותיו ובין התנ"ך.

ד. לצד תמונה פנורמית של תפארת העבר  – הציב התנ"ך לעם ישראל את "ייעודו ותקוות עתידו": את הייעוד הלאומי של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות כמו גם את הייעוד הכלל־אנושי של חזון הגאולה. בן־גוריון הטעים את נקודת המבט הייחודית לתנ"ך וליהדות: "לא געגועים מחוסרי אונים ליפעת עבר נעלמה", לתור הזהב שחלף לבלי שוב, אלא "ציפייה דרוכה לחזון עתיד מתוקן", מבט "לאחרית הימים, שבהם תימלא הארץ דעה [את ה'] – כמים לים מכסים, העמים יכתתו חרבותם לאתים, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".אך קודם לחזון אוניברסלי זה יש לממש את החזון הפרטיקורלי המייחד את תקופתנו: "קיום ממלכתי־לאומי" שתכליתו "שיבת השבות, קיבוץ גלויות".

ה. בנוסף על "ידיעת עברו ותקוות עתידו" שאב עם ישראל מן התנ"ך את הגדרת ייעודו המהותני והבלעדי – להיות עם סגולה ואור לגויים: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו־ז), "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד־קְצֵה הָאָרֶץ" (שם מט, ו). לשיטתו של בן־גוריון, ייעוד זה ניתן למימוש רק כשעם ישראל הריבוני יושב על אדמתו, למרות שגם בתנאים אלה לא בהכרח יתממש הייעוד:

גם בימי השופטים וגם בימי המלכים היה העם היהודי רחוק מהאידיאל של עם סגולה. אבל נפלא הדבר שדווקא הנביאים הגדולים, שלא חסו ולא חיפו על בני דורם בתוכחתם העזה והמרה – לא התייאשו ולא נכזבו מהאמונה העמוקה בייעוד העם […] והם חזו חזון הגאולה היהודית והאנושית, שבה ישב ישראל לבטח בארצו ויהיה לעם־סגולה ולאור־גויים.

ומתברר שהגדרה זו של עם ישראל כעם סגולה אינה אנכרוניסטית כלל ועיקר: סקר שערך מרכז גוטמן עבור קרן אבי חי מלמד כי בשנת 2009 האמינו 70% מן היהודים הישראלים כי העם היהודי הוא "העם הנבחר מכל העמים".

סוד הקיום

בפרספקטיבה היסטורית ולשיטתו של בן־גוריון, היה התנ"ך "סוד הפלא המשולש" של ההיסטוריה היהודית: פלא הישרדותו של העם בתנאים כמעט בלתי אפשריים, תוך שמירה לא רק על עצם קיומו – אלא גם על "ייחודו ואחדותו", על "אמונתו מימי קדם" ועל לשונו, "בלי לרדת מבימת ההיסטוריה העולמית"; פלא תחייתו המחודשת של העם בארצו וחידוש עצמאותו – לאחר כאלפיים שנה, בתהליך חסר־תקדים בהשוואה לעמים  אחרים;  ופלא השפעתו של "עַם קטן ועַם משולל עצמאות" על האנושות ועל ההיסטוריה העולמית במהלך הדורות.

את סוד "הפלא המשולש" הזה מצא בן־גוריון "ביצירה בת־האלמוות של עמנו בימי קדם" – בספר הספרים, "המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו זה אַלפַּיים וחמש מאות שנים". בן־גוריון הזכיר את ביטוייו של התנ"ך גם בתפילות היומיום,‏  שהעניקו לעם היהודי לדורותיו תעצומות של אמונה ומקור  השראה ל"בשורת הגאולה ושיבת ציון, בשורת הפרחת השממה וקיבוץ גלויות", שבזכותה "העם לא נתייאש, ורוחו לא נפלה". שהרי "כל ילד יהודי" בכל הדורות "קרא ולמד בילדותו" את הבטחת השבות לעתיד לבוא:

וְשָׁב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (דברים ל, ג־ה).

לשיטתו של בן־גוריון, התנ"ך אינו רק הספר בה"א הידיעה של עם ישראל (ובכלל), ואינו רק סוד "הפלא המשולש" בהיסטוריה היהודית; התנ"ך הוא גם אחד מקודקודיו של המשולש האידאי הנצחי: עם, ארץ וספר – "מפעלה וחינוכה של האומה העברית ייכונו בעתיד על שני אלה: הארץ והספר, ארץ הצבי וספר התנ"ך". ארץ ישראל והתנ"ך הם, כהגדרתו של בן־גוריון, "סדן פעולתנו ההיסטורית ומצפֵּנהּ". ספר הספרים הוא היסוד והתשתית של "חיינו הרוחניים והמוסריים" – כפי שאדמת הארץ היא התשתית של "חיינו המשקיים והגופניים".

בן־גוריון האמין – כי אכן יהודי מאמין היה – שהתנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר והספר שמר עלינו". מכאן הקביעה כי "התנ"ך עשה אותנו לעם עולם". יתר על כן: ספר התנ"ך יונק את עוצמתו ואת חיוניותו מן הארץ הזאת, מקיום יהודי ריבוני  בארץ ישראל: "בגולה – פרחה נשמתו של התנ"ך, בישראל – חזרה הנשמה והיא מתחילה לפרוח בלבבות". וזה אפוא עיקרו של הקשר המשולש: "בזו ארץ המכורה נולדה, גדלה ונתגבשה האומה", ובזו הארץ "העמידה נכס הנצחים שלה, שפִּרנס את רוחה מאז ועד היום – את ספר הספרים".

הקשר המשולש הזה – לא זו בלבד שלא יינתק, אלא עתיד הוא להדריך את המדינה העברית המתחדשת, "ראשית גאולתנו הלאומית", שתיכון על שני אדנים אלה: הספר והארץ: "ובמאור המוסרי והסוציאלי הגנוז בניב הנצחי של הספר, ובייעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם הא־לוהים שבאדם ובצו 'ואהבת לרעך כמוך' – נחנך דורות ונעצב דמות חברתנו ומשטרנו". השיבה לציון כרוכה בשיבה לתנ"ך, ובשיבה כפולה זו "בא לידי גילוי עליון תהליך התקומה וההתחדשות של העם היהודי, וככל שפעולה זו תתגבר – נתקרב לגאולה השלמה, המדינית והרוחנית".

הוקיר את האוצרות

בניגוד לדעה הרווחת, הוקיר בן־גוריון את כלל אוצרות הרוח שיצר עם ישראל במהלך הגלות הארוכה: "ידעתי שאין התנ"ך היצירה היחידה והאחרונה של עמנו, ובמורשתנו הרוחנית שלנו גנוזים הרבה אוצרות יקרים מהעבר הקרוב והרחוק". הוא סבר כי התלמוד היה "מולדת נודדת" ליהודים ומילא תפקיד מרכזי "בהישרדותם של היהודים בגולה". אך מאחר שהוא נוצר "ברובו בימי גלותנו"  – הוא אינו "ממצה את היהדות".

בן־גוריון העניק משמעות מקורית לעיקרון הפרשני "מעשה אבות סימן לבנים": "אישי המקרא והמאורעות […] בספר הספרים מופיעים שוב לפנינו באורם הקדום והאמיתי – בישראל הגאולה, כשאנו הולכים בעקבותיהם פשוטו כמשמעו, וחיים שוב, מתוך שינויי־תקופות הכרחיים, החיים, המאבקים, החיפושים והמאמצים שהיו מנת גורלם של אבותינו, מחוקקינו, שופטינו, מלכינו ונביאינו הקדומים".לפיכך דווקא "האור הגדול והנצחי" הזורח מן התנ"ך "הוא שיסייע למדינת ישראל למצוא את דרכה "בחתחתי המציאות הקשה, האכזרית וגם רבת הסיכויים של ימינו אלה". במדינת ישראל המתחדשת העמיד בן־גוריון מעין סולם שניצב ארצה, התנ"ך בראשו (ובבסיסו), ובין לבין – "הרבה אוצרות יקרים" מימים קרובים ורחוקים.

"למעלה מאלפיים ומאתיים שנה מופיעים בלי־הפסק תרגומים, פירושים, מדרשים, מחקרים, ביאורים לתנ"ך, משל בני־ברית ושאינם בני־ברית, ואפשר לומר בלי חשש גוזמה שאין ספר אחר בעולם שזכה לטיפול כזה מצד מתרגמים ומפרשים וחוקרים", ציין בן־גוריון בסיפוק והוסיף: "ואף־על־פי־כן עדיין רחוקים אנו מידיעת התנ"ך" – לא רק בשל "קשיים הטבועים במהותו של הספר" אלא בשל הנתק הממושך בין העם למולדתו: "כמו הארץ, כן הספר אינו נפתח אלא לאלה המעורים באדמת מטעו ובלשונו החיה […] רק העם שייאחז מחדש בארצו, ויתערה בנוף המבהיק מכל עמוד של ספר הספרים, ולשון הספר תהיה לשונו הטבעית, שבה יהגה ויחלום, ביודעים ובלא יודעים – רק עַם זה יפתח לפניו הספר את סגור לבו ונפשו הפנימית, ונשמת הספר ונשמת העַם יהיו לאחת".

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

 ————-

[על־פי: דוד בן־גוריון, התנ"ך והעם היהודי, בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, הדפסה שנייה, תשל"ו – 1976, עמ' 219 – 225 (המאמר הוא גרסה מודפסת של הרצאה שנשא בן־גוריון בנהלל,  קיץ תשכ"ד – 1964); התנ"ך זורח באור עצמו, שם, 41 – 49; יציאת מצרים, שם, עמ' 243 – 252; ייחוד וייעוד, בתוך: דוד בן־גוריון, נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 7 – 41 (המאמר  מבוסס על הרצאה של בן־גוריון "על חינוך הצבא והעם" לפני הפיקוד הגבוה של צה"ל, תש"י – 1950); ייעודי הרוח והחלוציות בישראל, עמ' 42 – 78; עם סגולה, בתוך: דוד בן־גוריון, חזון ודרך, הוצאת עיינות, תשי"ז – 1957, כרך חמישי, עמ' 92 – 96.]

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: