ספר יצירה / זאב וייטמן

עיון בסיפור הבריאה מעלה כי רובו של היקום נוצר בהתפתחות של יש מיש, כפי שטוען המדע. רק שלושה נבראו יש מאין, ובראשם האדם

שלושה דברים בלבד נבראו בששת ימי בראשית – השמים והארץ, התנינים הגדולים והאדם:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

"וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים".

"וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם א־להים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

כל שאר הדברים ש"נבראו" בששת ימי בראשית לא נבראו אלא נעשו, נוצרו או נהיו. בריאה משמעותה הוצאת יש מאין, ובכך היא נבדלת באופן מובהק מכל עשייה או יצירה, שאינן אלא שינוי ועיצוב של חומר קיים, פיתוחו, שכלולו והשלמתו.

איור: מנחם הלברשטט

בריאה מקדימה

אם נדייק בפסוקים נבחין כי לא שלושה דברים נבראו בששת ימי בראשית אלא שניים בלבד. הבריאה הראשונה – "בראשית ברא א־להים את השמים ואת הארץ" – קדמה לששת ימי בראשית, שהרי תיאור מעשה היום הראשון מתחיל רק בפסוק השלישי הפותח במילים "ויאמר א־להים", בדומה לשאר הימים, ובו נהיה האור (בלשון ימינו אולי ניתן לקרוא לו "האנרגיה", שממנה ומחמתה התפתח ונוצר כל היקום).

כיצד יובנו לאור זאת הפסוקים המתארים את יצירת השמים ביום השני ואת יצירת הארץ ביום השלישי? התשובה היא שכנראה יש להבחין בין השמים והארץ של הפסוק הראשון, שהם שם עצם כללי וביטוי כולל המתייחס ליקום ולחומר כולו (בדומה לאמור בתחילת פרק ב' "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" ובמקומות נוספים במקרא), ובין הרקיע שנקרא בשם שמים ביום השני, הבא במשמעות שם עצם פרטי, או היבשה שנקראה בשם ארץ ביום השלישי. משמות עצם פרטיים אלו נגזר הביטוי הכללי ליקום כולו – שמים וארץ, לפי שכל שאר הברואים והנוצרים מוקמו בהם.

על פי תיאור התורה, אותו יקום או חומר ראשוני וגולמי שנברא עוד לפני ששת ימי בראשית, וממנו התפתח ונוצר לאחר מכן העולם כולו, היה תוהו ובוהו. כלומר, הוא היה ריק ושומם, ללא חיים או תנאים לחיים, וללא כל סדר וארגון. התורה לא אומרת לנו כמה זמן נמשך מצב זה, ואין כל מניעה לומר שהוא נמשך מאות ואלפי מיליוני שנים.

בשלב מסוים עלה במחשבתו יתברך ליצור מהיקום הריק והשומם הזה עולם שיש בו חיים, ועל כן יצר הקב"ה תנאי מחיה שיאפשרו לברוא מאוחר יותר בעלי חיים ואדם. היצירה הזו היא היצירה המתוארת בתורה בששת ימי בראשית. שישה ימים שבהם הופך הקב"ה את היקום שהיה תוהו ובוהו, ללא כל תנאי חיים, ואולי ללא ממד של זמן, לעולם מאורגן ומסודר שבו צומחים עצי פרי, דשא ועשב ובו חיים בעלי חיים ואדם.

פרשנות זו מצמצמת מאוד את הפער שכביכול קיים בין סיפור הבריאה בתורה ובין תורת האבולוציה. כמו תורת האבולוציה, גם התורה מדברת על מציאות של חומר ראשוני שממנו התפתח כל היקום המופלא שבו אנו חיים, אלא שהיא מלמדת כי אותו חומר נברא על ידי א־להים והוא זה שיוזם ומכוון את התפתחותו (הדבר איננו פותר כמובן את כל הפערים בין תיאוריות המדע ובין המסופר בתורה, ועוד עלינו המלאכה לגמור).

חידוש הנפש

לאור דברינו היינו מצפים שלאחר אותה בריאת חומר ראשוני שוב לא תהיה בריאה נוספת במהלך ששת ימי בראשית אלא רק יצירה ופיתוח של החומר הקיים. ואמנם, אפילו בעת יצירת האדם התורה פותחת בביטוי "נעשה אדם", וכן בפרק ב' היא משתמשת בשרש יצ"ר – "וַיִּיצֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה". אלא שבפסוק אחד – "וַיִּבְרָא א־להים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם א־להים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" – מביעה התורה את עמדתה החד משמעית והברורה, שהאדם לא יכול היה להתפתח ולהיווצר ללא בריאה חדשה ומיוחדת. הסיבה לכך היא שבניגוד לכל היקום שנוצר בששת ימי בראשית האדם איננו התפתחות אבולוציונית מהקודמים לו בבריאה. הדעת והנשמה שיש בו מחייבות בריאה חדשה של יש מאין; הן אינן מהוות פיתוח טבעי של החומרים או היצורים הקודמים להן.

נותרה רק בעיית התנינים: מדוע יצירת התנינים מחייבת בריאה חדשה של יש מאין? על שאלה זו משיב הרמב"ן: "בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם אורכם פרסאות רבות [ומכאן היו ששיערו וזיהו את התנינים עם הדינוזאורים הקדומים]… ייחס בהם הבריאה לא־להים, כי הוא שהמציאם מאין מבראשית, כאשר פירשתי לשון בריאה. וכן יעשה באדם למעלתו, להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו".

פירושו של הרמב"ן קשה משתי סיבות: הראשונה – מה לגודלו של בעל החיים לצורך לבראו יש מאין? וכי לא ניתן ליצור חיה גדולה מחומר קיים? והשנייה – גם אם נאמר שהגודל הוא סיבה לבריאה, היה ראוי לייחס את תהליך הבריאה קודם לכן למאורות הגדולים ולכוכבים שהם גדולים עשרות מונים מהתנינים!

לכן נראה יותר פירושם של הרד"ק, אור החיים והמלבי"ם, שלדעתם הבריאה מתייחסת לאו דווקא לתנינים, אלא לכל קבוצת בעלי החיים הראשונים – לדגים ולעופות – "וַיִּבְרָא א־להים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ". התנינים, הדגים והעופות הינם בעלי החיים הראשונים בעולם, ובשל כך יש צורך בבריאה. בכך התורה מלמדת כי גם את הנפש של בעלי החיים לא ניתן היה לפתח מחומר דומם או מצומח; על הקב"ה היה לברוא זאת יש מאין.

מעתה מתחדד החידוש שבבריאת האדם. אם למרות בריאת נפש החי היה צורך לברוא גם את האדם, משמע שמדובר בדרגה שונה באופן מהותי. נשמת א־להים שבאדם היא בריאה חדשה ואיננה פיתוח של נפש החי.

העולה מדברינו הוא שאין סיפור הבריאה שולל את האפשרות של יצירה והתפתחות של יצורים מיצורים קודמים להם או אפילו של יצירת יצורים מחומר קודם. 'בריאה' מוזכרת רק ביחס לשלושה –  חומר העולם הגולמי, נפש בעלי החיים ונשמת האדם – והדבר מלמד כי רק אלו הצריכו בריאה חדשה ומקורית: החומר הקדום מפני שהיה הראשית, נפש בעלי החיים מפני שהיא שונה מהותית מהחומר הדומם ומהצומח, ונשמת האדם מפני שהיא חלק א־לוה ממעל, ואין בינה ובין נפש בעלי החיים אלא שיתוף השם בלבד.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: