לשוב ולגלות אחריות / יוסי שטרן

ייעודו של האדם הוא לשחרר את העולם מהכורח הדטרמיניסטי הכפוי עליו ולגלות בו את הרצון. הגיע הזמן להעניק לעולם את הכבוד וההדר האבוד

מתחילים מבראשית. שוב נפגשים עם ההוויה הקוסמית המתראה אלינו מבין המקראות הנסתרים של "מעשה בראשית", אשר גדולת הבורא חופפת עליה. כך, בעוד פרק א' מתאר את מעשה הבריאה: "בראשית ברא א־לוהים את השמים ואת הארץ", הרי שפרק ב' מתחיל לגולל את סיפורה של הבריאה: "אלה תולדות השמים והארץ". בבריאה כסיפור אנו מוצאים את הפן האנושי המוביל לחטא אדם הראשון ולגירושו מגן עדן, בהמשך לחטא קין, ובסופה של הפרשה כבר מתנחם הבורא על שברא את האדם.

איפה טעינו? היכן מושרש החטא הקדמון? כשנבין נקודה זו הרי שממנה גם יבוא התיקון; "אדם ממקום כפרתו נברא".

מקובל לייחס את החטא ליצר לבו של האדם הנמשך אחר תאוות, דחפים וסיפוקים, מעללי הגוף וארציותו. אכן, אי אפשר להתעלם מהפסוקים המתארים את האישה מתפתה בחושיה אחר העץ האסור, אולם התבוננות בראשיתו של הסיפור חושפת את המקור וההתפתות היא כבר נגזרת. ובכן, ההתחלה היא "ותאמר האשה אל הנחש", ורק בהמשך נפקחות עיניה – "ותרא כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים", וכדברי הודאתה של האישה – "הנחש השיאני ואוכל". ראשית החטא היא עצם הפיתוי ההכרתי לניהול  שיח שוויוני עם הנחש, "בגובה העיניים". הנחש טוען, היא משיבה, הנחש שב ומפריך את תשובתה, וכך, תוך כדי ניהול הדיאלוג, מאבדת האישה את מעמד המוצא שלה כבריאה בצלם א־לוהים, ומתייחסת אל עצמה כאחת הבריות הנתונות למרות חוקי הטבע והסבריו.

האדם נברא בצלם א־לוהים, כנזר הבריאה, כשלו ייעוד להפוך גם את יתר הבריאה לרצונית, משמעותית ומתוקנת – אבל האדם חושש מהאחריות המוסרית הנמשכת ממרכזיותו בבריאה, חוטא ומתנכר להיותו חלק א־לוה ממעל ובוחר להזדהות כישות טבעית התועה במעגל הבריאה, ללא ה"עול" של המייצג הא־לוהי עלי אדמות.

לשוב אל ה' כשותף וכבן־זוג. מיכל הלוי, בארה של מרים
מתוך התערוכה 'ריח ניחוח אישה' המוצגת עד י"ד חשוון במכון 'מתן', ירושלים

דע מהאין באת

האדם הוא ממוצע בין הבורא לנברא, סולם שראשו מגיע השמימה ורגליו מוצבות בארץ וכולם עולים ויורדים בו. מחד, מוצאו של האדם מעצמות הבורא: "ותחסרהו מעט מא־לוהים וכבוד והדר תעטרהו". מאידך, נוצר האדם ב"לבושים" גופניים המשתווים לשאר הבריות כדי שיוכל לקיים עמן יחסי גומלין ולהשפיע בצלמו עליהן.

הבהמה, כדברי המהר"ל, היא כשמה: "בה־מה". יש בה רק מה שיש בה. אולם האדם הוא בגדר של "יש מאין"; הגם שסופו מגיע אל היש, ראשיתו עדיין נעוצה ב"אין" – בנסתר הא־לוהי שבאדם. כך מסבירים את הפסוק: "מותר האדם מן הבהמה – אין". יתרון האדם הוא אותו ה"אין", הרצון הנעלם שלשמו נברא העולם.

היותו של האדם נברא בצלם א־לוהים משמעו היכולת לרצות, להסתכל על העולם מבחוץ ומלמעלה, ולבחור לאן צריך כדור הענק הזה להתגלגל. האדם בבחירתו החופשית אמור לגאול את העולם ממצבו האינסטינקטיבי ולהעניק לעולם את הכבוד וההדר הטרנסצנדנטלי, הא־לוהי. בדרך חסידית נאמר שהאישה פיה הכשילה, "הנחש השיאני". מילה ייחודית זו מצטלצלת 'יש אני'. כלומר: אני = יש והתעלמות מה"אין", אותו ה"אין" שממנו באת ולשם אתה הולך, בבחינת דע שמהאין באת ולשם אתה הולך, במובן האופטימי של המושג.

כך, הפנייה הראשונה של הבורא אל האדם היא "מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים". אכן, הכיבוש, הרדייה, השלטון וכו' אינם מושגים ערבים לאוזן המודרנית, וכל שכן לזו הפוסט־מודרנית. האדם הקולקטיבי אמנם לא הפסיק לכבוש את הטבע ולרדות בו, אולם בתואנת השוויוניות הטוטאלית שוגה האדם ומנסה להתנער ולחמוק מהאחריות המוסרית המתעצמת ככל ששליטתו מתרחבת.

אכן נכון הוא להעצים את הטבע ולהוסיף דעת במעשה בראשית, אבל לא במחיר של טשטוש ייעוד האדם. אדרבה, ככל שיוסיף המדע בהכרת פעולת העולם ומסגרתו – כך צריכים להתעצם שבעתיים סגולת האדם, תוכנו וייעודו.

להתחבא בתוך העץ

ייעודו של האדם, כאמור, הוא לשחרר את העולם מהכורח הדטרמיניסטי הכפוי עליו ולהתנהג כהוויה רצונית, לכפור בשליטתם הבלעדית של חוקי השימור למיניהם ולהעניק לעולם את הכבוד וההדר שהוא נעטר בהם. דבריו של הרב קוק  ב'אורות הקודש' עולים כאן מאליהם:

חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של הנחש ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלת איכָּה.

האדם הוצרך להתחבא בתוך העץ, ליצור בו תלות ולהישאר מכוסה בו ובעליו גם כשיצא ממחבואו.

בדורות האחרונים, עקב הוספת דעת ומדע, הגיעה גם תופעת הלוואי של הענווה הפסולה. מהפכת הדעת והקדמה היא טוב גמור, ובשום אופן אין שמץ של רצון להתגלגל לאחור, אך עם זאת תופעות הלוואי אינן בגדר הכרח (הגם שהן צפויות להתרגש במהלך הבירורים).

 האדם שגילה את ממדי היקום, שגילה "איך העולם עובד", ביקש לעצמו "פטור" מהאחריות כ"נציג הבורא". הוא ניסה להתכחש ל"אין" ולהעמיד עצמו בשורה אחת עם כל ה"יש" העולמי.

האדם משקיע מאונו ומהונו לפתח מחקר ובעקבותיו ציוויליזציה וטכנולוגיה. הגע בעצמך, כמה אחוזים משקיעה האנושות בפיתוח האתיקה והמוסר, ובכלל – כמה מדולדלים המשאבים המכוונים לעולם הרוח. אמנם בטוחים אנו שקרוב היום שבו ישוב האדם לגלות את יקר גדולתו העליונה, אחר שיירגע מעט מההתלהבות מעצמאותו שאינה תלויה במה שחוץ לו. דווקא אז יוכל לחזור מתוך רצון ואהבה אל מקורו, "פנים אל פנים"; לשוב אל ה' כשותף וכבן־זוג ולא רק כשליח כפוי שניסה להתנער משליחותו עד כה. תשובה זו אין להשליכה אך על אנשי המדע וחכמי העולם שסוף סוף יתפכחו – תשובה זו תלויה בנו!

אנחנו ואבותינו חטאנו

סיימנו את ימי הדין בתשובה מיראה ובסוכה השלמנו את התשובה מאהבה, אך אי אפשר ש"נזרוק" את ההחטאה על העולם המודרני והחילוני. גם אנחנו ואבותינו חטאנו. אדרבה, מרכזיותו של האדם מתרכזת אל סגולת האדם והמכיר בה ראשון הוא קודם לתיקון. התרגלנו – לומדי התורה – להתייחס אל התורה כספר. ספר המורה לאדם את דרכו. ומכאן גם נוצר החיץ המלאכותי בין האדם לבין הספר שמורה לו את הדרך.

תורת הנסתר מגשרת על החיץ הנזכר. היא זו המלמדת להכיר את ה' לא רק דרך הוראותיו אלא "בצלמו כדמותו"; האדם העליון כבבואה והשתקפות של ההנהגה הא־לוהית. שמחת תורה מעצימה בנו את הערך הגדול של עמל התורה הנגלית, לימודה, קיומה ושימורה. אולם לאט ובעדינות, בזהירות ובענווה, מותר וחייבים להביט אל ה"אין" הנסתר.

עתה מתחילים את התורה מבראשית. יהי רצון מלפני ה' יתברך שיהיה חלקנו עם המתחילים "מבראשית", בבורא וברצונו, עושים רצוננו כרצונו בלבב שלם, ומביאים לעולם את בשורת גאולת הרצון העילאי והיצירה.

הרב יוסי שטרן הוא ראש ישיבת ההסדר בעכו

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. ושוב ציביליזציית "מעלות" מחטיאה גמרי. שלל מילים אפס משמעות.

    • בס"ד א' דראש חודש מרחשון ע"ג

      מרכזיותו של האדם, עליה עומד הרב יוסי שטרן במאמרו הנפלא, באה לידי ביטוי גם ברעיון ששמעתי מידידי ר' יובל רויכמן, בשם הרב צבי טאו.

      בעוד שבהושענות הקהל מקיף את ספר התורה, בשמחת התורה התורה 'יורדת אל העם', שמחה בבניה ורוקדת עימם במחול המשווה קטון וגדול.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. ומעניין לעניין באותו עניין. השנה שמתי לב, שכבר עלה במחשבה חג של מחולות סביב התורה – הלא הוא י"ז בתמוז בו עמד משה להגיע עם הלוחות. אך איתרעא מילתא ובמקום לרקוד עם התורה רקדנו עם העגל. התיקון לזה הוא בשמחת התורה, בה אנו רוקדים עם התורה האמיתית.

  2. דודי,

    במוסף שבת פרשת ויקהל-פקודי כתבתי בטוקבק על המאמר של אביב זגלמן "בית מדרש דור שלישי" ביקורת מקיפה ועקרונית על לימוד התורה וישיבת מעלות.
    ראוי לעיין בתגובת "ע" לדבריי.

    הנה הדברים ארוכים לצערי, אך לא מייגעים:

    א) הדברים המעניינים הם מה ששניכם כתבתם בנוגע לשיטת הלימוד של ישיבת מעלות. כאן אני רוצה לחדד את העניין ולעבור לדבר על המשבר העקרוני של דת ומודרניות, על הניסוי הדת"ל, על פתרון מסוים שהוצע דרך ישיבות ההסדר ועל מקרה המבחן של מעלות שהוא חשוב לעניין.

    ב)המודרנה נתקלה בדת במאה ה-19 ומאז לא פסק החיכוך בין השניים. הדתי לאומי הציע התמודדות משלו: שילוב הקודש והחול. אין במודרנה כחול לאיים על הדת ואין בדת כדי לשלול את המודרנה. הגותו של הראי"ה שחקה תפקיד חשוב בכך שנתנה את העוגן התיאולוגי-קבלי לכך. אחר קום המדינה ובעיקר אחר מלחמת ששת הימים ברנסנס של הרצי"ה וגוש אמונים מפעל ישיבות ההסדר גדל והתפתח וביטא בהוויתו את החיבור בין קודש לחול, שירות צבאי ולימוד תורה. עד כאן הדברים ידועים.

    ג) אך כרסומים רבים חלו באידיאולוגיה הדתל"ית, והקוקניקית. אני רוצה דרך הפריזמה של ישיבות ההסדר ומעלות לדון בכך. הכרסום באידיאולוגיות בכלל, הכרסום באתחלתא דגאולה, התעצמות הקפיטליזם וכו' וכו'. אך ההסדר נותר כאי שבו לא נוגעים והוא ממשיך לצמוח. כעת ברזולוציה מצומצמת מאוד אני רוצה שנפנה לציביליזציה שנוצרת בישיבת מעלות כארכיטיפ לכוח ולכשל של ההתמודדות בין דת ומודרנה בזמן הזה.

    ד)במעלות שילבו יסודות אינדיבידואליים כלימוד "בחפץ לב", ובליווי אישי שיש לכל תלמיד, עם קמפוס מושקע והוואי חברתי עשיר. עד כאן בנוגע לכניסה לחממה הישיבתית מנסים לרכך ככל הניתן את המעבר. אך התלמיד נתקל בקושייה הבוערת ביותר ללומד תורה באשר הוא: מה המשמעות של לימוד הגמרא בו מושקע עיקר היום? התשובה שנתנה במעלות מגובה בכתבי הראי"ה: "תורת א"י". מושג אמורפי לחלוטין, שכמ"ס האנשים כך מ"ס הפירושים לו. במעלות כרכו את הפופלריות לקבלה שהתעצמה בשנות ה-90 יחד עם הראי"ה ונתנו תשובת פלאים: יש עומקים פנימיים לכל סוגיה בהכרח. אחרת מה הטעם בלימוד? כל הוא-אמינא, וכל קושיה הכי רחוקה שיש חייבת להיות לה משמעות. כאן גם נעוץ תחילתו של הכשל. כמובן שצריך להיות בקיא ביסודות הבניין לפני שעוסקים בפנימיות. כאן נוצר הצידוק לשלב המעבר בו מירב הזמן מושקע בלימוד גמרא (ודוק גמ' ולא הלכה). כך גם עובר לו רוב ההסדר. מידי פעם מבליחים שיעורים כללים של ראש הישיבה ורבניה (חלקם, ישנם גם אחרים שלא מסכימים עם שיטה זו:הרב פרומר, והרב אנגלמן), ומידי פעם יש ימי עיון על לימוד קבלה וזהו בגדול.

    ה)גישה שטוענת שחייבת להיות משמעות לכל דבר, מובילה את עצמה ללא מוצא (כטענת הרמב"ם על פרטי המצוות וכלליה). אך זהו ויכוח עתיק יומין בין הפילוס' בדת כסיעת הרמב"ם למקובלים. כוח האחרונים היה בכך שהטעינו כל דבר ודבר ביהדות במשמעות. זהו כוחם וזהו חולשתם: כאן אני מצטרף לדברי ידידיה, נוצרה כאן שפה הרמטית סגורה, שפת סוד, שמובנה ידוע כביכול לכולם, הרי כולם מדברים על "תורת א"י". אך בדיוק בכך שכולם מדברים עליה בישיבה, היא נשארת לא מובנת. יש כאן משימור המתח בקבלה עצמה בין הפצה ושימור, עממיות מחד ואליטיזם מאידך. במעלות זו צבת סתירות שלא ניתנת להתרה: מחד הפצת הפנימיות כבשורה לדור, מאידך לימוד פנימיות לפי הפרשנות המתנגדית שלו(הגר"א,בעל הלשם). מכאן גם האוטיזם הקומיניקטיבי המוזר לכאורה בין ראש הישיבה לתלמידיו, ובין האליטה הלמדנית של מעלות כלפי הציבור הרחב.
    הדיסוננס בקצרה: מחד תלמידי הראי"ה שדגל בהפצה (מבצע "פנים אל פנים" והקמת שלוחות בערים מעורבות שיזם הרב וייצמן), כמו כן לימוד קבלה לסייע להבנת המשמעות ההכרחית של הסוגיה בגמרא. מאידך, פרשנות ליטאית לקבלה שאיננה חסידית-קיומית (הקונסטרוקציה הקבלית היא ממשית ואיננה משל פסיכו' לנפש האדם).
    זהו הסבר נוסף לגידול המרשים של הישיבה: דיבור כביכול קיומי אישי תוך הבטחה למשמעות טוטלית, ופנייה מאסיבית לפריפריה(עיין "רוח חדשה").

    ו)המשמעות הטוטלית הניתנת לכל פרט במכלול של היהדות מסיטה בצורה מתוחכמת את השאלות הקיומיות הבוערות: שינוי הלכתי בעימות הנוצר עם ערכי המודרנה והליברליזם,מעמד האישה וכו'). כאן אין טעם להתעסק בשאלות אלו, כיוון שתמיד יש עומק נסתר מאחורי ההלכה והסוגיה הבונה אותה. משום כך עיקר האנרגיה תופנה לבדיקת המימד הפנימי בסוגיה. אולם בסופו של חשבון האכזבה כפולה: לא מגיעים אף פעם למימד הפנימי וגם אם כן הוא תמיד לא יספק, מכיוון שתמיד תהיה שארית לא מוסברת. וגם כשכבר יש מימד פנימי פתאום מגלים שלרוב הוא איננו קיומי ועונה על צרכי האינדבידואום. לרוב תלמידים מגלים זאת ללקראת סוף שנה ה'.
    זו גם התגלית המפציעה שבמעלות "החברתית" יש ניכור גדול בין התלמידים לבין מושא לימודם – התלמוד ולבין רבניהם, יחד עם כאלו שזה לא כך. הדבר לא נובע רק מגודלה של הישיבה. אלא גם מתוכן הלימוד הממשי שלה.
    כך גם מוסבר חוסר הפומביות הקיצוני של הרב וייצמן, רב שידו בפרוייקטים תורניים וחברתיים רבה ביותר, אולם הוא מתרחק כמו מאש מכל שיג ושיח עם הסובב אותו מחוץ למיליה הקרובה אליו. הטוטליות המאפיינת את הפנימיות חלה לא רק ביחסיו כלפי הגותו, או הסביבה, או השפה הסגורה שבה הוא מתנהל. אלא גם ביחס למימד התקשורתי-הציבורי. במקום מסויים פחות מסוכן לשמוע על הגיגיו של הרב מלמד ורבני הקו תחת כל אתר, מאשר לא לדעת כלום על הרב וייצמן…

    ז)כאן אני חוזר להיבט הסוציולוגי-חברתי של ראשית דברי: מהו פתרונו של הרב וויצמן לעימות דת-מודרנה? מחד הוא איננו מאיים על הסדר הקיים ובכך הוא גורם ממתן לכאורה. משום כך רבים וטובים מבני הבורגנות הדתית מוצאים אצלו מקום וממשיכים לאקדמיה ללא הפרעה אחר שיעור ה (דמותו של אמיר מסרוגים בוגר מעלות בסדרה מכוונת לכך במידה מסוימת). הוא מדבר על משיכת התורה לכלל תחומי החיים במובן של גידל בעלי בתים ת"ח. דבר זה בהיבט השטחי שלו מאפשר מעבר זורם מהישיבה ("הדת") לאקדמיה ולעולם המעשה ("המודרנה"). אולם בעומק זה ערעור מתמיד תחתיה, מצד הטוטליות של הגותו, "לכל יש משמעות פנימית נסתרת" משמעות מסוימת ע"פ הקבלה שאיננה קיומית. ברגע שהוא נתקל במציאות וצריך לתקשר עמה או אז מתגלה ההיבט "הסודי", או הטוטלי והאטום של הגותו מול ההתמודדות עם המודרנה. את התוצאות רואים בתלמידיו: מחסור חמור בממשיכי אליטה שהנם לא רק אנשי שטח אלא גם הוגים מעמיקים. בוגרים בינוניים, והרבה נזקים נפשיים בניכור של מעלות היודעים למי שלמד בה…".

    • בס"ד ג' מרחשון ע"ג

      לחיים – שלום רב,

      איני מבין את התסכול שלכם. בחורצ'יק שלמד גמרא שלוש שנים ומשהו ושמע קצת שיעורים בפנימיות התורה, מצפה להבין תיכף ומיד את המשמעות הנסתרת בכל פרט ופרט בגמרא ובחיים? גדולי עולם לא מתיימרים להבין את הכל. שלמה המלך אמר: 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. ואנחנו כבר רוצים לדעת הכל 'כאן ועכשיו'.

      מה שהישיבה נותנת הוא: א. התובנה הכללית שהפרטים מקושרים עם הכלל, אין בלאגן. הקב"ה לא משחק עם עולמו בקוביות. ב. דוגמיות שבהן הצלחנו לסדר את הפרטים למהלך מובנה.

      כך עובד גם עולם המדע. ביסודו עומדת ההנחה שיש חוקיות. כל מחקר חושף חלק מחוקיות זו. מחד, אנו שמחים על התובנות שהשגנו; ומאידך, גדל הצמאון שלנו להבין עוד ועוד. לא מפחדים מדרך ארוכה.

      בישיבה קיבלת את ההתחלה. כעת יש לך מפעל חיים: להבין עוד ועוד; לפתור עוד שאלה ועוד שאלה. אתה לא לבד. עומד לרשותך המאגר התורני האדיר של הישיבה. יותר מ-3000 שיעורים בכל מקצועות התורה: תנ"ך, גמרא, מדרש, הלכה, אקטואליה, מחשבה וחסידות. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, הישיבה איתך. והשיעורים עם כל עומקם הרעיוני ושפע המקורות שהם מקיפים – נאמרים בשפה ברורה ומובנת. מדהים, מדהים.

      אף בוגרי הישיבה נותנים למאגר השיעורים מפרי עטם. אכן קמה כאן 'ישיבה גלובאלית'. 'מקבלין דין מן דין' ומוסיפים אור.

      כה לחי, ש.צ. לוינגר

      • לגבי שיטת הלימוד של ישיבת מעלות, ראו ב'ויקיפדיה' ערך 'תורת ארץ ישראל' ובמקורות המצויינים שם. בזמנו שמעתי מפי הג"ר יהודה גרשוני זצ"ל, שהסביר את המונח 'תורת א"י' עליו דיבר הראי"ה קוק זצ"ל, כלימוד המכוון ליישום התורה במציאות של מדינה יהודית. יש לו מספר ספרים העוסקים בנושאים אלה: 'קול יהודה' ו'קול צופיך'. גם לסוגה זו יש יצוג בישיבת מעלות – ספרו של הרב מרדכי פרומר, נצח יהודה – עיון והרחבה בסוגיות על ענייני כיבוש הארץ, קדושתה, צבא ומלחמה, מסירות נפש, שלום מלכות.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • במסגרת המגמה של 'קישור הפרטים עם הכלל', טוב היה לענ"ד אם היו לומדים במקביל למסכת הנלמדת את הלכות הרמב"ם באותו נושא. כך מקבל הלומד מושג כללי באותו נושא.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. לא הבנת את הביקורת כלל וכלל. אני לא מתוסכל ואין לי קשר לישיבת מעלות.
    ישיבת מעלות היא case study לטיעון שכתבתי בפרוטרוט שאתה רק התייחסת לצד הקוריוזי שלו: כביכול מדובר "במשבר" (במלרע) של בייני"ש לשעבר וכו', והטבעת את הטיעונים שלי בים של מלל שמאלצי קוקניקי סטייל "האחדות הכוללת". הטיעון שלי מחולק לנקודות, וכמדומני שלא השבת טענה עניינית על אף אחת מהן.
    כמובן, כתבת סוג מסוים של תשובה, בסגנון התשובות שרבנים עונים לתלמידים מבולבלים. אז זהו, שפה לא מדובר על כאלו..

    • אף שלא למדת בישיבת מעלות, המאגר העשיר של השעורים, בהם מוקדש חלק ניכר לשאלות של אמונה בכלל והקשר לאקטואליה בפרט -יכול להיות לך לעזר בשאלות שאתה מתמודד עמן. גם אם אין אתה מקבל את התשובות, חומר למחשבה יש כאן. יש גם עיסוק נכבד בחסידות בהקשר לשאלות פסיכולוגיות קיומיות, הן בספרו של הרב מאיר בזק 'בצל ידך' והן בשיעורים שלו ושל הרב יהושע וייצמן באתר של הישיבה. וכפי שכבר אמרתי – הסגנון אינו 'סודי'. הרעיונות עמוקים אך כתובים בסגנון בהיר ושוה לכל נפש.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. מאגר עשיר של שיעורים לא מעיד על עומקו ורצינותו, הוא פשוט מעיד על המכשור האלקטרוני שיש לישיבה.

    עצם העובדה שאתה מציין את הרב בזק ואת הרב פרומר וכורך אותם בטענתי העקרונית על שיטת הלימוד של הרב וייצמן מלמדת שלא הבנת את הטיעון שלי. אין קשר להתעסקות בחסידות של הרב בזק לתורת א"י של הרב וייצמן. מי שמכיר את גישתו של הרב וייצמן לקבלה (וכפי שכבר ציינתי בתגובתי הקודמת וניכר שלא קראת את דברי שם) יודע שהוא אוחז בקבלה בפרשנותה המתנגדית של "בעל הלשם" ובדיוק להיפך מהחסידות בה הנמשל של תורת הסוד והספירות הנו בנפש האדם, הנמשל איננו נמשל כי המשל הנו ממשי. הרב וייצמן מדגיש זאת פעמים רבות שצריך לתור אחר השורש של "השור שנגח את הפרה" בעולמות העליונים ואולי אפילו להסתפק בכך ולא למצוא לו משמעות קיומית/פסיכו' נוסח החסידות. אצל הרב בזק (למשמע שיעוריו וקריאת ספרו) זה נובע ממקום טיפולי-אמוני ללא אג'נדת הפרטים והכללים של תורת א"י. אצל הרב פרומר בוודאי אין הדברים קשורים. חיבור הלכתי עיוני על הלכות מלחה וכיבוש לא קשור לעניין.

    מצד שני, אני מבין מאיפה נובעת ההנחה שלך שהם ביטוי לאידאולוגיה של ראש הישיבה: בדיוק משום שניתן להכניס כל דבר תחת המטרייה האמורפית של השיטה, כל דבר נדמה כתורת א"י. זו אחת מהטענות שטענתי שאין משמעות ממשית לשימוש באידאולוגיה הזו.

    לגבי 'הסגנון' ו'הסוד', גם פה לא ירדת לסוף דעתי. לא טענתי שהרעיונות של הרב וייצמן עמוקים ולכן קשים להבנה והם נשארים 'סוד' לשומעיהם. אני לא בטוח בכלל שרעיונותיו עמוקים במובן הפילוסופי, או ההגותי. די להשוות אותו להוגה מעמיק (ושוב, ללא קשר לקמת להמדנות שלו בתלמוד) כמו הרב שג"ר ולהבין איזו הגות היא קשה וסודית ואיזו לא…

    יתכן שיש פה ושם הבלחות מעניינות כשהוא עוסק בתחום המחשבה (ולא התלמוד בו יתכן שהוא למדן עמוק ויתכן שלא אין לי את הכלים לשפוט. מה שבטוח שספריו בלמדנות לא עוררו כזה רעש גדול כשיצאו). אולם משנתו לגבי תורת א"י היא לצערי שטחית. ומרוב שהיא אמורפית היא נשארת בבחינת סוד. לא בגלל עומקה, אלא בגלל חוסר צורתה, הבנאליות שבה על גבול הקלישאה.

    כאן אחזור שוב על טענתי העקרונית מקודם: "גישה שטוענת שחייבת להיות משמעות לכל דבר, מובילה את עצמה ללא מוצא (כטענת הרמב"ם על פרטי המצוות וכלליה). אך זהו ויכוח עתיק יומין בין הפילוס' בדת כסיעת הרמב"ם למקובלים. כוח האחרונים היה בכך שהטעינו כל דבר ודבר ביהדות במשמעות. זהו כוחם וזהו חולשתם: כאן אני מצטרף לדברי ידידיה, נוצרה כאן שפה הרמטית סגורה, שפת סוד, שמובנה ידוע כביכול לכולם, הרי כולם מדברים על "תורת א"י". אך בדיוק בכך שכולם מדברים עליה בישיבה, היא נשארת לא מובנת…".

    ואנא ממך, ענה בצורה עניינית. לכתוב בתגובתך "יש כאן חומר למחשבה" בלי לפרוט לפרוטות מהו אותו חומר, זה כמו לענות לשאלה "מי אמר שיש אלוהים?", בתשובה "הרי כתוב בתורה 'בראשית ברא אלוהים'…".

    • בס"ד ז' מרחשון ע"ג

      לחיים – שלום רב,

      א. להזכירך: מי שעירב את הרב וייצמן עם כלל עולם ישיבות ההסדר הוא – אתה! במכתבך השני, הגדלת לעשות והבהרת ש'ישיבת מעלות' אינה אלא דוגמה למצב הכללי. על זה עניתי שישיבת מעלות מציעה במאגר שלה מיגוון רחב מאד של נושאים – ובהם נידונים ענייני אקטואליה, מחשבה וחסידות – ושל רבנים בעלי גישות שונות ומגוונות. הרב יהושע וייצמן, אם מצד 'קומון סנס' פשוט ואם מצד שיטת 'קישור הפרטים אל הכלל', מבין שאי אפשר שכולם ימצאו את סיפוקם באותו מזון רוחני, ולכן הוא מציע מגוון.

      ב. לגבי טענתך במכתבך הראשון, שאין אצל הרב וייצמן עיסוק בחסידות. הנני חוזר בפעם השלישית (!): באתר הישיבה יש שיעורים בחסידות. ובפעם השניה: שיעורי החסידות הם לא רק של הרב בזק, אלא גם של הרב וייצמן (שנת תשע"ב).

      ג. לטענתך שנאמרה כבר במכתב הראשון, שאי אפשר למצוא משמעות רוחנית בכל פרט, התייחס מרבית מכתבי הראשון, בו הסברתי באריכות שמדובר במפעל חיים. הישיבה נותנת כיוון כללי ו'דוגמיות' למיתודה זו. מי שזה מעניין אותו, יש לו עיסוק מעניין לכל החיים. בשולי המכתב, הפניתי ל'ויקיפדיה' ערך 'תורת ארץ ישראל', שם גם מוזכרת ביקורת של רבנים חשובים על שיטת לימוד זו.

      ד. את הרב מוטי פרומר הזכרתי בהקשר להגדרה של 'תורת ארץ ישראל' השונה מכל מה שנידון בספרות שצויינה שם. הגדרה ששמעתיה מפי הגאון רבי יהודה גרשוני זצ"ל: תורת א"י היא יישום התורה במדינה יהודית. לברר מהיסודות הכלליים עד לפרטי הפרטים, איך אמורה להתנהל מדינה יהודית על פי התורה. זו לענ"ד שאלה קיומית המעניינת אנשים רבים בעם ישראל לאו דוקא מהמיגזר הדתי. שמחתי, איפוא, שבישיבת מעלות יש ביטוי גם לכיוון זה.

      כפי שעלה מההתכתבות בינינו, תקשורת בכתב, בין אנשים מרקע שונה ובעלי אישיות שונה, אינה פשוטה. מה שלאחד פשוט וברור, לשני נראה 'קשה וסודי'. לפיכך אני מעדיף תמיד לא רק להביע את דעתי, אלא גם להפנות לחומר ביבליוגרפי שדן בנושא, ולאו דוקא בגישה שלי. אם אתה תמצא בו עניין, או אחד הקוראים, והיה זה שכרי. ואני שמח מאד שנחשפתי בזכותך למאגר התורני העשיר של 'מעלות'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב. אם נרחיב את הגדרתו של הרב גרשוני ונגדיר ש'תורת ארץ ישראל' היא יישום התורה בחיי היחיד והחברה, ייכנסו בהגדרה זו גם דבריהם של הרב מאיר בזק והרב יניב חניא, והרבה מדברי הרב יהושע וייצמן ושאר רבני הישיבה.

להגיב על חיים ס לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: