יפי המים השוקטים / נעה לאה כהן

הצייר אייזק ישראלס, שלא כמו אביו, ברח בציוריו מכל סממן יהודי. לא פחות משש תערוכות מיצירותיו מוצגות כעת בהולנד במקביל

אם נשאל אנשים מן השורה מיהם היהודים החשובים והמפורסמים בקרב יהדות הולנד, סביר להניח שמרביתם יציינו את אנה פרנק, ברוך שפינוזה ומנשה בן ישראל. על סדרהחשיבות ניתן להתווכח. אם נשאל מיהם האמנים ההולנדים החשובים ביותר, סביר שמרבית האנשים יציינו את ואן גוך, רמברנדט וורמיר. גם כאן יש שיתווכחו על סדר החשיבות. אם נשאל את השאלה הזו את בני העם ההולנדי, רבים יוסיפו לרשימה את יצחק ישראלס. אך אם נשאל ליהדותם של אותם אמנים, וספציפית לגבי ישראלס, ההולנדים יתקשו לענות על התשובה, למרות שהיא מפורשת בשמו של האמן ועוד יותר בכיתובו האנגלי, Israels.

כך הסתבר לי מן המוכרת בחנות הספרים של המוזיאון ההולנדי, כשהגעתי בקיץ האחרון לחגיגת הציורים יוצאת הדופן של יצחק ישראלס. המוכרת ביררה ברשת על הצייר, וגם אז היה קשה לה להחליט האם מדובר באמן יהודי. ואולי אין זה מפתיע, אם לוקחים בחשבון את העובדה שהשפה ההולנדית מכילה מילים רבות שהוטמעו משפת היהודים.

לולא נדרס באופן פתאומי, היה ממשיך בשטף רישומיו חסרי הכובד. 'רכיבה על חמור בחוף ים', 1898

התנתקות מאבא

בקרב היהודים בוודאי תורם גבה אינטלקטואלית כשיבינו שמדובר בבנו של יוזף ישראלס, המוכר מציורים מפורסמים כמו 'בן לעם עתיק', שבו יושב יהודי כבד ראש ושפוף בפתח חנותו, ומסמל את עול החיים על כתפי היהודים ואת עתידם הלא ידוע. ציוריו האחרים הנודעים הם 'חתונה יהודית' ו'הסופר', המצטרפים ליצירות השייכות לז'אנר ההולנדי־ריאליסטי שישראלס האב היה ממוביליו. ישראלס, שכונה 'האמן של המגע האנושי', הצליח למזג ברגישות דייגים ומשפחות פשוטות מקומיות עם אווירת נכאים מלנכולית, ויש שיאמרו יהודית־שטייטלית בשורשה.

ואכן, לנוכח ציוריו יחכוך הצופה בדעתו האם מדובר באמן יהודי קלאסי המתאר את קהילתו, שהייתה בשנים אלו ענייה ביותר, או שמדובר בתיאור הומניסטי־אוניברסלי של העמלים, שהיה נפוץ בקרב 'אסכולת האג' של הציירים ההולנדים. לא רבים יודעים כי יוזף ישראלס, עם היותו מזוהה כל כך עם הולנד, היה חבר בוועד האמנותי הברלינאי של האקדמיה הישראלית לאמנות 'בצלאל' בתחילת דרכה, ומן הסתם נוכחותו בהאג הביאה לפתיחת תערוכה נודדת של המכון ב־1907 בעיר. למרות קשר זה, ישראלס היה מספיק ריאלי כדי לדחות רעיון של יהודי בשם סימונס להקים בהאג מוסד 'בצלאל' נוסף.

מנקודה זו החל בנו השני של יוזף ישראלס, אייזק (יצחק) לזרוס, שירש את כישרונו של אביו, לבסס את דרכו העצמאית. בעוד האב יועד על ידי הוריו להיות איש עסקים והיה צריך לסלול את דרכו כצייר בזמנו הפנוי אחרי יום של מסחר מניות, אצל הבן בחירת המקצוע הייתה טבעית, ובגיל שש כבר הפליא בציוריו גם את אביו הגאה.

  אלא שלאייזק הצעיר היה חשוב להתנתק מהוריו ומכל מה שייצגו, ובמיוחד מההילה הכבדה של האב המפורסם, שהשמועות מספרות שכשנכנס לתיאטרון כולם היו מלחששים 'ישראלס, ישראלס'. בגיל 22 עזב אייזק את האג וחזר לאמסטרדם. השמועות מספרות שאמו, ממש כמו אמא יהודייה אמיתית, שלחה חברים אחריו כדי לבדוק מה ה'אוצר' שלה עושה, אבל הבן המשיך בשלו ואף בחר במודע שלא להתחתן כדי לחיות ללא כל התחייבות.

אייזק התערה מיד בקבוצת האימפרסיוניסטים ההולנדים שבעיר, והוציא מתחת ידו מאות רישומים וציורים. רבים מהם נשמרו בארכיון העיר ויצאו לאור בתערוכה באצירתם של פריק הייברוק וג'סיקה ווטן. הייברוק, אוצר בכיר במוזיאון הרייך, המוזיאון החשוב באמסטרדם, השקיע חמש שנים של חיפושים אחר יצירותיו של אייזק הפזורות במוזיאונים קטנים רבים בהולנד, ועשה עבודת קטלוג יוצאת דופן של רישומיו המופלאים, כשהוא מגיע למרבית המקומות שבהם עבד או שכר דירה וצייר.

כך התברר לי שהחדר במלון שבו שהיתי נמצא מול אחד המקומות החביבים על אייזק, שבו נהג לשבת ולצייר את מגדל הפעמון היפה בכיכר מונטפליין שמעל שוק הפרחים הצף. אף מקומי לא הצליח להסביר לי את  ההיגיון של צלצולי מגדל הפעמונים, ואולי התעלומה הזו יכולה להסביר מדוע ישראלס בחר בו כאובייקט ציורי, באופן חריג יחסית לשאר הנושאים שבחר. כי אייזק אהב במיוחד לצייר אנשים. בתחילה היו אלה אנשי עמל, פועלים ונשים בסינרים, שכן מדורות ההולנדים הם עם שעמל בעבודה, שהרי יש לייבש את שפע המים שבארץ ולהפעיל את הטחנות הרבות. אך בשלב מסוים המיר אייזק את הנשים העמלות בציורי דוגמניות דקיקות, קרקסים, הופעות, מרוצי סוסים ופורטרטים עצמיים שצייר בקלילות תהומית. אם נשווה את ציוריו של אייזק לאלו האימפרסיוניסטים של פאריס, נראה בהם את הכבוד שרחש לאנשים ולעבודה ולא רק את הקלילות ההוללת של הבורגנים; אך אם נשווה את ציוריו לציורי האב יוזף, נבין את תיאור חיי השעשועים וכל דבר קליל אחר כתשובת מחץ לכבדות שספג מבית.

פורטרט עצמי, 1919

אימפרסיוניזם הולנדי

הפלטה הצבעונית של ישראלס הבן מאופקת יחסית לפרץ הצבעים של בן דורו וינסנט ואן גוך. אם את ואן גוך אפשר לתאר כמים העמוקים והסוערים שפרצו את סכרי הולנד, הקרויים 'דאם' בשפתו, הרי שישראלס הוא פאר יופיים של המים השוקטים של התעלות ההולנדיות.

אייזק אמנם נסע תכופות לפאריס עם הוריו בתור ילד ואף השתקע בה במשך כעשור, אך בלתי אפשרי לנתקו מנופי הולנד המוטמעים בו מדורות. אולי בגלל שנותיו בפאריס הוא היה למעריץ של אדגר דגה ואנרי דה טולוז־לוטרק הצרפתים, והיטיב להטמיע את הזוויות והקומפוזיציות המיוחדות שלהם במיומנות וירטואוזית שלא נפלה באיכותה מהמאסטרים הגדולים. כך ניתן להוסיפו לרשימה המכובדת של האימפרסיוניסטים, וליהודי הנוסף שבחבורה – קמיל פיסארו, שגם לו כסוציאליסט הייתה חיבה לאנשי העמל. אלא שאת מה שהאימפרסיוניסטים עשו לפאריס, עשה ישראלס להולנד.

בהאג הופיעו ציוריו בחוף הים סכווינגן, שהיה מקום נופש מפורסם שיהודים רבים שהו בו. ובכל זאת, כמה שנתאמץ, לא נצליח למצוא אלמנטים יהודיים או סממן ממורשת אביו בציוריו של ישראלס הבן, עובדה המסבירה את תחילת דברינו. גם בתערוכה לא היה אזכור לכך. אייזק סירב בעקשנות לראות את הסיטואציות היהודיות שהיו סביבו, אולי בתירוצה של 'העין התמימה' או ההתפעלות מהנראה לעין האימפרסיוניסטית. נראה שביקש באופן מודע שלא לנופף ביהדותו, למעט ציורי פורטרטים אקראיים של חבריו היהודים.

אילולא נדרס על ידי חשמלית באופן פתאומי ב־1934, נראה שלא היה מפסיק את שטף רישומיו וציוריו החפים מכל כובד – לפחות עד הכיבוש הנאצי, שמיהר באותם ימים לשים קץ לחדוות החיים הפשוטה של אירופה, והוא גם שיקטע את חיי אמו ואחותו באושוויץ. מותו הפתאומי הוא שהציל במובן מסוים את שפע עבודותיו מגורל בלתי ידוע.

שתי דוגמניות, אפי וגרטי, בבית האופנה 'הירש', אמסטרדם, 1916

גורל מר

ואם הזכרנו את השואה, אחראי המוזיאון בארכיון אמסטרדם, אדם שלא חשוד בקרבה כלשהי ליהדות, אמר לי כי החליט להקדיש תערוכה לאייזק ישראלס בדיוק לאחר תערוכה שהקדיש לילדים היהודים בהולנד. בתערוכה הוציא הארכיון כצעד תיעודי וכמחווה הומנית קטלוג ובו שמות ילדי הולנד שנספו בשואה, והוצגו צילומים וחפצים שהיו ברשותם.

אם נרחיב את המבט, הרי שלמעט מוזיאון אנה פרנק ומדור קטנטנן במוזיאון היהודי באמסטרדם, אין באופן רשמי מוזיאון שמתעד את קורות השואה בהולנד. מספר הנספים היהודים הגיע למעל שמונים אחוז מאוכלסייתם במדינה, מספר גבוה יחסית לארצות אחרות. יש אומרים שגורל יהודי הולנד היה מר כל כך בגלל התיעוד ההולנדי הקפדני, שציין את הלאום היהודי של תושבי המדינה. ב'טרופן מוזיאון', מהמוזיאונים האתנוגרפיים הראשונים בעולם ומן היפים והמושקעים בהולנד, לא ניתן ליהדות שום אזכור, ודאי לא כעם בפני עצמו. רק בתערוכה מתחלפת שעסקה באופן אירוני בנושא מוות בדתות שונות בעולם הובא סרטון ובו הסביר רב מקומי את גישת היהודים למוות.

כך או כך, את אייזק ישראלס ההולנדים אוהבים. לא פחות משש תערוכות שלו מוצגות במקביל, ההולנדים נוסעים בין אמסטרדם להאג כדי לראות את ציוריו, קטלוגים יוצאים בשפתם בלבד, ותמונותיו נמכרות ב־400 אלף יורו ויותר. כנראה שבנו של מצייר 'בן לעם עתיק', שניסה בכל כוחו לברוח מגורלו היהודי, נותן להולנד עוד סיבה טובה לגאווה.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נפטר בגיל 70 ב 1934. ב-1944 (או 1943) כשהיה אמור להיות בן 80 – נספתה אמו באושוויץ. בת כמה היא היתה אז ? 100? 120 ? לא נשמע הגיוני.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: