השר, הפלטין והסרסור / נעמה אלדר

סיומה של פרשת בראשית מבשר על עצבות הבורא ביחס לעולם. מסע בין המדרשים חושף את אחריותו למצב העולמי

בסיומה של פרשת בראשית, במרחק עשרה דורות מגן עדן, רגע לפני פרשת נח והמבול, מספרת לנו התורה כך:

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (בראשית ו, ה).

על המילים: 'ויתעצב אל לבו' מופיעים במדרש בראשית רבה שני משלים:

ויתעצב אל לבו – אמר ר' ברכיה: משל לשר שבנה פלטין על ידי ארדיכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתרעם, לא על ארדיכל? כך: 'ויתעצב אל לבו'.

 אמר ר‘ יוסי: משל לשר שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד, על מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור? כך ‘ויתעצב אל לבו‘ (בראשית רבה כז, ג).

מה רצו ר' ברכיה ור' יוסי לומר באמצעות המשלים הללו? מדוע לא דרשו מדרש בהיר וישיר על הפסוק? מדוע בחרו לספר סיפור אחר ולסמוך עלינו שנדע לקשור בין הסיפור הרחוק המופיע כמשל  לסיפור המדובר? מה חשבו חכמים על הפסוק בבראשית כפשוטו, בהקשרו?

מילה אחת בלבד מחברת בין הפסוק המקראי לראשיתו של המשל המדרשי: 'משל ל…', ועוד מילה מחזירה אל הפסוק בסוף המשל: 'כך… ויתעצב אל לבו'. איך נבין את ה'כך'? מדוע החיבור בין המשל לפסוק כל כך מעורפל?

הפלטין הוא האדם או הבריאה כולה
פייר־אוגוסט רנואר, 'ארמון דוג'ה', 1881

 מקום יציב וקבוע

 את הקשר בין משל חז"ל לנמשלו הציע פרופ' יונה פרנקל ז"ל ('דרכי המדרש והאגדה', עמ' 337־338) לבדוק בכמה שלבים.

בתחילה, מציע פרנקל, יש לבחון את 'דגם היסוד של המשל'. יש לברר מאילו רכיבים מורכב דגם המשל: האם הדגם צפוי או מפתיע? האם הוא מעורר תמיהות? מהם היחסים המתוארים בין הפרטים השונים בדגם המשל ומהן ההפתעות בסיפור? במשל זה, השר בונה פלטין (ארמון) על ידי איש מקצוע. הגיוני. ניתן להניח שהשר בחר בקפידה את  האדריכל וקיווה בכל לבו שהפלטין אכן תמצא חן בעיניו.

ההפתעה מתעוררת כשרואה השר את הארמון ‘ולא ערבה לו‘. מה קרה? האם האדריכל כשל בתפקידו? מדוע לא ערבה הפלטין לשר? מה קרה לתהליך הבקרה? של מי האחריות לתוצאה הסופית, של השר או של האדריכל? של היוזם או של המבצע? האם אפשר בכלל להפריד (מה החוק היה אומר בעניין)? ומה עושים עכשיו עם הארמון?

במשל השני, שר עושה סחורה על ידי סרסור ומפסיד. גם כאן הסיפור נשמע הגיוני: שר לוקח איש מקצוע שיֵדע לסחור עבורו או עבור ממלכתו ולהרוויח. אך שוב ההמשך מפתיע. הסרסור מפסיד. וגם כאן שאלת האחריות מתחדדת על רקע המשל. מי אחראי להפסד, הסרסור או המלך ש‘השתמש‘ בו?

לשיטת פרנקל, עם התמיהות הללו יש לגשת אל השלב הבא בניתוח המשל ולנסות להעמיד במדויק את המשל מול הנמשל. כלשונו: “רק השוואה מדוקדקת של מערכת היחסים המתגלה בפרטי העלילה היא המאפשרת להגיע לשלב הבא“ (שם, עמ‘ 338).

להבנתי, השר בשני המשלים הוא הקב“ה. הפלטין הוא האדם או אולי אפילו הבריאה כולה וכך גם הסחורה שעשה השר במשל השני. מעניין לחשוב על תפיסת תפקידם של האדם או של העולם בעיני הקב“ה בראי המשל. במשל הראשון, האדם הוא מקום קבוע ומכובד (פלטין). אולי מקום שיפאר ויכיל את שמו של הקב“ה שברא אותו. אולם בניגוד לכך, במשל השני האדם הוא פוטנציאל לרווח (סחורה). הוא איננו מקום אחד יציב וקבוע, כמו במשל הראשון, אלא אפשרות לגדול ואולי גם לגדל את שמו של מי ש‘עשה‘ אותו. השאלה שנותרה עדיין פתוחה היא מי הם האדריכל או הסרסור בנמשל.

בידי אדם ושמים

במי נעזר או משתמש הקב"ה על מנת ליצור את האדם או את העולם? על פי ההקשר המדויק שאותו דורשים המשלים: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" – דומה כי האדריכל או הסרסור הם לבו של הקב"ה. אם כך, הביטוי החוזר במשלים: "על מי יש לו להתרעם? לא על ארדיכל?", או במשל השני: "על מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור?", רוצה לומר כך: כיוון שהקב"ה הוא היוצר, הוא הבורא והוא המאוכזב, על מי נותר לו להתרעם?

התורה יכולה הייתה להסתפק ולומר: 'וינחם ה' כי עשה את האדם, ויתעצב'. התוספת בפסוק האומרת: 'אל לבו' מזמינה את ר' ברכיה ואת ר' יוסי לומר באופן מרומז ובדרך משל גם משהו על אחריותו (החלקית) של הקב"ה בתוצאות העצובות של בריאת האדם ומחשבותיו הרעות כל היום. כשם שהאדריכל והסרסור הם חלק אינטגרלי מן התוכנית ועל ידם עושה השר את רצונו, כך לבו של הקב"ה הוא היוזם והוא השותף ביצירה.

כיוון שהתוצאות לא ערבות לשר – "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ…" – אם כן 'על מי יש לו להתרעם, לא על אדריכל? כך – ויתעצב אל לבו'.

בנקודה זו מתבהרים דבריו של פרנקל על תפקידו של המשל בספרות חז"ל: "הנמשל, בתארו עולם דתי מובהק – מביא את האדם המבין אל המקום אשר בו מתגלה לו חידת התפיסה הדתית שאין לה פתרון הגיוני" (שם, עמ' 338). החידה הדתית המתחדדת מן המשלים עוסקת בשאלת האחריות למציאות שהתבררה כמקולקלת או לתוצאות המאכזבות של יצירת האדם.

המשלים אם כן משמשים כלי או פה לאמירת מה שלא ניתן לומר או לשאול באופן גלוי ומפורש: האם אין לקב"ה אחריות מסוימת על המציאות המתגלה כבעייתית?

ייתכן שיש כאן גם פירוש חדש למילים: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום… ויתעצב אל לבו" – א־להים מתעצב אל לבו, כי מחשבת לבו (של הקב"ה, הלא היא התוכנית הא־להית ליצירת אדם ראוי) רק רע כל היום. המחשבה הא־להית על יצירת אדם ראוי הפכה לדבר רע.

בגלל ש'מחשבת לבו' רק רע כל היום – הוא, הקב"ה, מתעצב אל לבו. ומכיוון שקשה להפריד אדם מלבו, בא המשל ואומר זאת באמצעות הסיפור הרחוק על אדריכל וסרסור שלכאורה נפרדים מהשר אבל נבחרו על ידו לעשות רצונו, ובאופן טבעי על מי יתרעם אם לא עליהם או גם עליהם, כשהתוצאות מאכזבות. שמא לא בחר טוב, שמא לא נתן הוראות מדויקות או לא היה מעורב דיו בתהליך.

מה בידי אדם, מה בידי שמים? של מי האחריות למציאות לא ראויה? כמובן, שאלת הבחירה החופשית של האדם מהדהדת מפשוטו של הפסוק, והמשלים רומזים לכך שהאחריות אמנם מתחלקת אך נשארת גם בידי שמים. לכן: 'ויתעצב אל לבו'. בלבו עיצב הקב"ה את האדם ובלבו מתעצב עליו.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: