השטן מחתים שעון / שלום רוזנברג

מאבקה של אמונת הייחוד לובש פנים שונות לפי האתגרים המתחלפים. מחזה בשלוש תמונות

שני העקרונות הבסיסיים של 'מעשה בראשית' הם ללא ספק קיומו של הבורא ואחדותו. הם שזורים זה בזה, ומסבירים זה את זה. כאן מבקש אני להתייחס לעקרון האחדות ולמשמעותו. עיקרון זה נראה לנו טריוויאלי, אך זו טעות. שוב ושוב חייבים אנו להיאבק ולהגן על העיקרון הזה, מאבק הצבוע כל פעם בגוונים אחרים. אנסה להדגים זאת, תוך הצגת שלוש תמונות ממחזה ארוך ומסובך יותר.

ראש הממשלה מול המנכ"ל

התמונה הראשונה במאבק תוביל אותנו לתקופה האלילית. האלילות הפכה כל תופעה טבעית וכל רגש אנושי לישות אלוהית. מכאן פרדוקס מעניין. כשרצה פרויד לתאר את מעמקי הנפש האנושית הוא השתמש במיתוסים יווניים. כך הוא ייצג את מה שהוא גילה, או חשב שגילה. איך אמר ארנסט רֶנָן, אמונת הייחוד משעממת, כמדבריות שבהם חיים העמים השמיים (הנפט משעמם?). לא כך המיתולוגיה האלילית, השלכה של העולם הנפשי והקיומי של האדם לדמויות השמימיות. או אז ניתן לחלץ את הפסיכולוגיה המסתתרת בתיאולוגיה. כך נולד תסביך אדיפוס וכדומה.

עם הופעת הנצרות ותורת השילוש, קיבל המאבק נוסח שונה. אך נדלג כאן על כך. עבורנו, הסוגיה המאפיינת את המאבק הייתה פילוסופית: ‘יש מיש‘ או ‘יש מאין‘. אולי השתמש הבורא בחומרים קודמים כדי לברוא את העולם, ליתר דיוק החומר, בעברית של ימי הביניים ה‘היולי‘, כבד שעליו צייר הבורא את העולם. לסוגיה זאת השלכות רבות, אך היטיב להעיר הפילוסוף הגאוני ר‘ חסדאי קרשקש כשקבע – לדעתי בצדק – שאם הנחתָ קיומו של חומר שא־להים לא ברא אלא “מצא“, הרי זה כאילו הנחת שיש שניות בעולם, האחד – אל האידיאות; והשני – גם הוא אל: החומר.

בתמונה השלישית שבמחזה ההיסטורי־אידיאי שלפנינו נהיה עדים לשניות אחרת, שניות מוסרית המתבססת על העימות בין טוב לרע. לא ייתכן ששניהם ממקור אחד יצאו. שני מקורות למציאות, שתי רשויות בשמים: האל הטוב והאור, האל הרע והחושך. הנוסח הקלאסי של שניות זאת הוא הזורואסטריות הפרסית. אך יש נוסחאות דתיות שחיברו בין השניות המוסרית לבין השניות בין חומר וצורה, ויצרו עמדה שהתבטאה בגישה ה‘גנוסטית‘ המציגה מעין מאבק בין האל האחד לבין האל האחר. אלישע בן אבויה חשוד באמונה כזאת. האל הטוב דומה לראש הממשלה, אך הוא מנותק  מהמציאות, בעוד המנכ“ל או מזכיר הממשלה מצליח להוציא לפועל אינספור מזימות אינטרסנטיות ואף סדיסטיות. הסכנה כאן איומה. אם הדת תקבע שמלידה יש אנשי חושך, הגזענות הנוראה ביותר תיוולד. ואגב, לדאבוני, סבור אני שבחלקה, התיאולוגיה הזורואסטרית שרדה ונוכחת אף במונותאיזם שניצח אותה.

הצמיחו כנפיים

המאבק בין אידיאות, קל וחומר בין אמונות, שייך לא למוסף תרבותי אלא לדף הראשון של העיתון, פעמים רבות במסגרת חדשות ממלחמות עקובות מדם. אלא שכאן, מבקש אני מקוראיי לפתוח לא את העיתון אלא את הסידור, בדפים שבין 'ברכו' ל'קריאת שמע'. הטקסטים שם מובילים אותנו למעין פגישה עם המלאכים המשרתים בפמליה של מעלה, שהם "כֻּלָּם אֲהוּבִים… וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ…". מה באה ללמד הקדמה זאת לקריאת שמע? גם אני אבקש רשות, מכם, כדי להציע תשובה, אך קודם כול הערת מבוא.

בעולם הפוסט־מודרני, נתפסת האלילות כסימפתית. היא מייצגת – לכאורה –  רב־תרבותיות, איש באליליו יחיה. המונותיאיזם אקסקלוסיביסטי, שואף להשתלט על האנושות כולה. גישה זאת היא קצרת ראות. האלילות קידשה את המלחמות בראותה אותן השתקפות של מלחמות אלים. על כך מעידים דברי יפתח הפונה אל מלך בני עמון בלשון האלילית שלו (שופטים יא, כד): "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ… אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱ־לֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ". סכנה זו עומדת גם בפני אמונת הייחוד. האלילים עלולים להפוך למלאכים, להיקלט בפמליה של מעלה ולהמשיך שם את מלחמותיהם. אך לא כך כתוב בסידור: "כֻּלָּם אֲהוּבִים… וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה".

אלא שיש אפשרות נוספת, מסוכנת יותר. האל הרע של תורת השניות יכול להיהפך לשטן באמונת הייחוד. בתפילתנו נעדר השטן לחלוטין. הטקסט מדגיש 'כֻּלָּם': "כֻּלָּם אֲהוּבִים… וְכֻלָּם עוֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנָם, וְכֻלָּם פּוֹתְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה". בנצרות ובאסלאם השטן מורד נגד הקב"ה. אצלנו הוא פקיד, כנראה התובע הכללי, 'קטגור' בעברית מיושנת, המחתים שעון כל יום. בארון הספרים היהודי מסתובבים שטנים אחרים, שאינם "עוֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנָם" ואינם "פּוֹתְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה", אך עבורי הם שב"חים או אפשרות חוקית, יצירות אמנות וירטואליות. על כל פנים בשלט הכניסה לתפילה כתוב במפורש: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל". הכול? בפסוק כתוב ה'רע'! אנו נזהרים בלשוננו, אבל משמעות המילה מובנת.

"וְכֻלָּם פּוֹתְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה… וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים אֶת שֵׁם הָאֵ־ל הַמֶּלֶךְ…" מה הם אומרים? ובכלל, מי הם האופנים וחיות הקודש המשתתפים במקהלה השמימית? על כך ברשימתנו הבאה, ובינתיים נכין את המורה־נבוכים שידריך אותנו בהבנת הדברים.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: