דמויות כמגזרות נייר / צחי כהן

התחקות אחר חייהם של מי שנתפסו כשונים וחריגים בקרב יושבי הארץ בימי המנדט הבריטי מציעה מבט שונה ומקורי על התקופה

שישה יחידים

דמויות חריגות בארץ בשנות השלושים

הדרה לזר

הקיבוץ המאוחד, 2012, 256 עמ'

שני אנגלים, שני ערבים, יהודי ויהודייה, משוטטים במרחביה הצחיחים של ארץ אוריינטלית. הימים הם ימי ראשית מאבק, ימי ראשית קיצו של עידן התמימות והרומנטיקה. הצדדים, שבקרוב מאוד, עם קיצו של העשור, יהיו אחוזים במאבק דמים, מביטים זה בזה בחשדנות. כולם משונים בעיני סביבתם המיידית, וזרים לכל שאר אוכלוסי הארץ.

הדרה לזר, סופרת וחוקרת חוץ אקדמית ילידת חיפה ובת זוגו של המשורר אורי ברנשטיין, שבה בספרה השביעי לטריטוריה היסטורית הסמוכה לזו שבה עסקה כבר בספר קודם, "המנדאטורים". אולם בעוד ספרה הקודם היה למעשה לקט ראיונות עם מי שחיו בארץ בימי המנדט ועניינו היה פחות המאורעות ההיסטוריים ויותר הזיכרון, מקומו והדרכים שבהן הוא משפיע על בעליו, הרי שבספר הנוכחי מגיעה לזר אל מחוזות הביוגרפיה.

אולם גם בספרה זה לא נכנעת לזר, שפרסמה גם חמישה רומנים מקוריים, לתכתיבי הז'אנר האקדמי הנוקשה (לספר רשימת מקורות קצרה, אולם אין מפתח אישים ומקומות), לא בפורמט הכתיבה, לא במוסכמות ההיקף והעומק, ובעיקר לא בנושאי העניין. לזר מחפשת את האנושי שמאחורי ההיסטורי.

לזר בחרה בשש דמויות שנתפסו בזמנן כדמויות שוליים, אפילו אקסצנטריות, אולם בפרספקטיבה נראה כי עיצבו את המציאות שנים קדימה, או שמא יכולות היו לעצב את המציאות, והם מייצגות בחייהן, בדעותיהן ובפעולותיהן אופציה בלתי ממומשת, אלטרנטיבית, כמעט אוטופית.

עופות מוזרים

הראשונה מבין הדמויות היא האינטלקטואל־פוליטיקאי־סופר הפלשתיני מוסא אלעלמי. אלעלמי שהיה נטע זר בקרב סביבתו הטבעית, כי היה אנגלי ואירופי מדי, ובקרב חבריו לממשל הבריטי לעולם לא נחלץ ממשבצת ה"ערבי", פנה ככל שהתבגר לכיוון יותר ויותר ערבי לאומני, מבלי שיוותר על גינוניו האירופיים גם בשבתו בגן חווילתו ביריחו המהבילה.

הדמות השנייה, האישה היחידה מבין השש, היא מניה שוחט. מניה, שנולדה וגדלה כיהודייה־דתית־אדוקה ברוסיה הצארית, התגלגלה עד מהרה לעמדות סוציאליסטיות רדיקליות. היא עבדה עם פועליו של אביה האמיד בבגדי גבר, אולם לאחר שנאסרה בשל דעותיה הפכה למשתפת פעולה, אולי אף למלשינה או סוכנת של השלטון הצארי. בד בבד הלכה והקצינה במעשים שהייתה מוכנה לבצע, עד שפצחה במעשים טרוריסטיים של ממש. סופה שהתגלגלה לארץ ישראל של ראשית המאה העשרים וסיירה אותה רכובה על סוס ולבושה כגבר.

התוותה את אתוס ההגנה העצמית היהודית. מניה שוחט בנערותה
צילומים: ויקיפדיה

כידוע, מניה הייתה לאחת ממקימי הארגונים הסמי־צבאיים "בר גיורא" ו"השומר", בצוותא עם בעלה ישראל שוחט. במעשיה ובדבריה הקדימה מניה להתוות, יחד עם חברים נוספים, את אתוס ההגנה העצמית היהודית, העבודה המיישבת והשוויון המגדרי, שמאוחר יותר עמדו בבסיס המעשה החלוצי, התנועה הקיבוצית ומדינת ישראל הצעירה כולה. עם זאת, השפעתה של מניה עצמה פחתה והלכה. כישלון מהדהד שחוותה במסע גיוס כספים בארה"ב, שהשתבש בשל העלאת האשמות אישיות כלפיה כבוגדת וכמלשינה, דחק אותה לשולי ההנהגה, ומאוחר יותר לשורות האחוריות. בערוב ימיה הייתה מניה רק שריד, מקודש או מתפורר, לאגדה.

הדמות השלישית, אולי החריגה, הבלתי מוכרת והמרתקת מבין הדמויות המתוארות בספר, היא זו של סר ארתור ווקופ, הנציב העליון השלישי. סר ארתור, גנרל מהולל, למוד קרבות בכל רחבי האימפריה, מצטייר כדמות מיוסרת, חצויה, נקרעת בין הכוחנות הגדולה של תפקידו והתרבות האימפריאליסטית שאותה הוא מייצג לבין משיכתו לאמנות, מוזיקה, שירה ושיחה אינטלקטואלית. הוא מתנודד בין דעות נחרצות על אודות המתרחש בארץ, מגובה בעמדתם המוטה־תמיד של משרדי החוץ והמושבות, לבין אמפתיה אישית גדולה שהוא רוחש לדמויות שבהן הוא נתקל בסיוריו הרבים.

תקופת שלטונו של סר ארתור בארץ מסתיימת בכישלון מהדהד שלו עצמו בחוסר יכולתו לנהל את משברי פרוץ "המרד הערבי הגדול" ולרסן אותם, לכאן או לכאן, בכוח גדול יותר או בהיענות מוחלטת לדרישות המורדים. דמות משנה מרתקת בפרק זה היא דמותו של מי שהיה מזכירו האישי הזמני של סר ארתור, תומאס הודג'קין, בוגר אוקספורד צעיר שהגיע לארץ במרדף אחרי עניין וקריירה, עלה במקרה לתפקיד מזכירו של הנציב העליון וסופו שנתפס לקומוניזם ולאהדה עיוורת לעניין הערבי, עד שגורש מהארץ על ידי השלטון הבריטי עצמו. הודג'קין, בצבעוניותו הגדולה, מצייר ומדגיש את עדינותו ומורכבותו של ווקופ.

רביעי בשורת הדמויות הוא יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים. בן מעמד הביניים האמריקני, דור שני למהגרים כמובן, שהיה חריג בדעותיו הפציפיסטיות עוד בארה"ב של מלחמת העולם הראשונה והמשיך להיתפס כעוף מוזר, אם כי מרכזי למדי, בקהילה האקדמית הזעירה של שנות השלושים, בדעותיו על אודות שלום ושוויון בין יהודים וערבים. את דעותיו ניסה כמיטב יכולתו לקדם מחוץ לעולם העשייה הפוליטי, במסגרות רעיוניות כגון "ברית שלום" שבהן תפס מקום מרכזי.

הדמות החמישית היא דמותו המורכבת של ג'ורג' אנטוניוס, מחבר המניפסט הפלשתיני שעמד במשך שנים רבות בלב האתוס המתעורר של המאבק להכרה ולהגדרה עצמית – "יקיצת ערב". אנטוניוס, שלרגע שימש דמות מרכזית ומגשרת בין יהודים, ערבים ובריטים, איבד חיש מהר את מעמדו וסופו שמת מוות עלוב למדי, בעוני ובבדידות.

הדמות האחרונה, המוכרת אך גם הסוערת והאקסצנטרית מכולן, היא דמותו של קפטן (בסופו של דבר: בריגדיר ג'נרל) צ'ארלס אורד וינגייט, "הידיד". וינגייט, כידוע, היה קצין מודיעין בריטי, בן למשפחה אנגליקנית־סקוטית אדוקה, שנתפס בלהט גדול לעניין הציוני, שאותו חווה כהתגשמות ישירה של חזון הנביאים. וינגייט היה גם הוגה צבאי מקורי ונועז, במסורת דמויות קיצון בריטיות שבכל הדורות (אחד המפורסמים שבהן הוא דיוויד סטרלינג, מייסד כוח העילית הבריטי, ה־SAS), שלא חדל לפתח שיטות לוחמה חדשניות, מותאמות לתנאי השטח ומסתגלות לתגובת האויב. וינגייט היה מראשוני מנחילי גישת “היציאה מהגדר“ וההגנה ההתקפית ליישוב היהודי, שאותן פיתח ויישם באמצעות הכוח הצבאי היהודי־בריטי שאותו ייסד – פלוגות הלילה המיוחדות.

לזר עומדת יפה באתגר שבתיאור, קצר למדי, של דמות שמדי שנתיים או שלוש מתפרסמת ביוגרפיה על אודותיה: בספר נחשפים פניו האנושיות והמוכרות פחות של וינגייט, הדיכאונות שבהם היה שוקע לעתים, יחסו המורכב למוות, התנהגותו הקיצונית במתכוון כהתרסה אך בו זמנית גם בלתי נשלטת עד כדי הרס עצמי, ששיאו ניסיון התאבדות.

הוגה צבאי מקורי ונועז. וינגייט צועד בראש אנשיו באדיס אבבה המשוחררת, 1941

הארת המרכז

הספר, הנקרא בעניין כרומן, אינו מחקר היסטוריה קלאסי. בין ציטוטי "מקורות" סטנדרטיים, כגון תעודות ומכתבים, ישנם גם תיאורים אישיים־רגשיים של לזר עצמה, השערות וניסיונות "להיכנס לראשן של הדמויות" ואף תגובות והתרשמויות מתמונות, מכתבים ומביקורים במקומות שבהם פעלו הדמויות.

המחברת אינה חושפת את דעותיה האישיות על המצב אז, על התפתחות הסכסוך כיום או על דמויותיה, אולם מבין השורות עולות עמדותיה, עמדות שאף הן אינן במיינסטרים הציוני. דעות אישיות מובלעות אלה מובעות במונחים ובהערות אגב, אך גם, אולי בעיקר, בעצם הבחירה להתמקד בשוליים הסהרוריים המייצגים אופציה אוטופית שלא התממשה, תחת לבחון את החיובי והקיים שבליבת העשייה וההתפתחות.

אך בסופו של דבר, במובלע, אולי אפילו שלא במתכוון, ממש כמו דמות העולה ממגזרת נייר על ידי פעולת החיסור והגזירה, שבה ועולה דמות מרכזית אחת, המנקזת אליה את כלל העשייה מכל עבריה בפלשתינה־א"י של שנות השלושים. דווקא הבחירה בדמויות הקצה, החריגות, ה"יחידים", מבליטה ומצביעה על דמות אחת השבה ועולה מבין השורות, ושכלל גיבורי הספר באו עמה במגע. במובן ידוע זוהי ביוגרפיה על דרך השלילה של דוד בן־גוריון. כל אחת משש הדמויות באה במגע, בשיחה או בעימות עם בן־גוריון.

כל אחת מהדמויות מייצגת אופציה מדינית־פוליטית ואולי אפילו רוחנית שונה וחריגה, וכולן מעצבות את עצמן אל מול הדמות המרכזית שבזרם המרכזי – דוד בן־גוריון. 
קריאה כזו בספר הופכת אותו למקורי ומרתק במיוחד – תיאור שנים מכריעות בפעילותה של דמות מרכזית שבמרכזיות, דווקא על ידי תיאור דמויות השוליים המקיפות אותה ובאות עמה במגע ובעימות. גם אם לא תתקבל קריאה זו, הספר הוא מעשה מקורי של שרטוט תקופה, תנועה ומקום על ידי התמקדות בשוליהם.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון בראשית תשע"ג - 792, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: