גיבורם של עבדי הגומי / ירון אביטוב

משורר ודיפלומט אירי נשכח, שהיה אביר זכויותיהם של האפריקנים והאינדיאנים, זוכה להחייאת דמותו השנויה במחלוקת על ידי הסופר הלטיני, ברומן שהוא ספק מניפסט תיעודי

חלומו של הקלטי

מריו ורגס יוסה

מספרדית: עינת טלמון

אחוזת בית, 2012, 472 עמ'

עם כל הכבוד למקטרגיו של מריו ורגס יוסה, רובם מן השמאל הדרום אמריקני, מדובר בסופר חשוב, היודע לרקוח רומן בעל ערך מחייה של דמות פוליטית שנויה מאוד במחלוקת ולהציג את ריבוי הפנים של גיבורו.

כך נהג ורגס יוסה ב'חגיגת התיש', שנרקח מחייו של הרודן הדומיניקני, טרוחיליו, וכך גם בספרו החדש, 'חלומו של הקלטי', שבו הוא מצליח לרקוח רומן מחייו של רוג'ר קייסמנט, גיבור אירי נשכח.

בעוד ב'חגיגת התיש' נשאר יוסה במגרש הביתי שלו, אמריקה הלטינית, הרי שבספרו החדש הוא נטל על עצמו משימה מורכבת פי כמה, המתרחשת בשלוש יבשות. עבור יוסה, שזוהה תמיד עם דרום אמריקה, על אף שהוא חי כבר לא מעט שנים בספרד, זוהי הזדמנות להוכיח שהפרוזה שלו חוצה גבולות, לא רק בתכנים ובנושאים אלא גם במסר האוניברסלי.

'חלומו של הקלטי' שונה לחלוטין בנושאו ובתכניו מספרו הקודם של ורגס יוסה שראה אור בעברית בהוצאת אחוזת בית, 'תעלוליה של ילדה רעה', ואולי אפשר לומר שטוב שכך. סיפורה של הילדה הרעה ורומנים נוספים שפרסם יוסה במרוצת עשרים השנים האחרונות הפכו אותו לילד הרע של הספרות הלטינית, האליל שהכזיב, למעין תואם פאולו קואלו. רומנים מסחריים קלילים למחצה או ממוחזרים למחצה מפרי עטו המירו ספרים אקספרימנטליים איכותיים כמו 'העיר והכלבים', 'הבית הירוק', ו'שיחה בקתדרלה'.

'דודה חוליה והכתבן' היה הרומן שבישר את נטייתו של יוסה לז'אנר המסחרי, אבל שם הוא עוד נתן מדם לבו וסיפר את סיפור התאהבותו בדודתו. מכל מקום, הרומן החדש והאחרון שפרסם לפי שעה מחזיר את יוסה למגרש הפוליטי האהוב עליו גם מחוץ לספרות, המגרש שבו התמודד בעצמו כמועמד לנשיאות פרו (ונוצח על ידי פוג'ימורי ב־1990).

הספר ראה אור ב־2010, השנה שבה זכה יוסה בפרס נובל לספרות, ואפשר לומר שהוא אינו מבייש את הזוכה ומהווה מענה הולם למדי למקטרגים, שיותר משהם משמיצים אותו בשל איכות כתיבתו, שאמנם צנחה במרוצת השנים, הם עושים זאת, ובחשק רב, בשל דעותיו הימניות במושגים לטיניים. זהו רומן מעניין ובעל משקל ולא טלנובלה.

דווקא סופר לטיני מובהק בחר לספר את סיפורו של גיבור אירי שנוי במחלוקת ונשכח, ואף לא אחד מהסופרים האירים עצמם שלכאורה היו אמורים לכתוב עליו. לא קל לספר את הסיפור הזה, להתגבר על כל הסטיגמות והרבב שדבקו בגיבור הזה, שבעיני רבים נחשב לבוגד ואף טיפוס נקלה וסוטה. הרפש שהטיל בו בשעתו המודיעין הבריטי, תוך שימוש ביומניו הכמוסים, שלפי הטענה אולי זויפו, האפיל על דמותו של מי שנחשב בתחילת המאה העשרים לאחד מגדולי הלוחמים האנטי קולוניאליסטים ומגִני זכויות האדם של התרבויות הילידיות באפריקה ובדרום אמריקה.

יוסה עצמו מסכים ש'מלאכים ושדים משתמשים בערבוביה באישיותו' (עמ' 465) של קייסמנט, אבל כמדומה שזה בדיוק מה שמשך אותו להקדיש זמן כה רב ותחקיר ארוך ומעמיק לדמות. התוצאה היא ספר רחב יריעה, שאחרית הדבר היפה שכתב לו יוסה מעידה שמדובר ברומן אידיאולוגי־ביוגרפי בעל מסר היסטורי ופוליטי.

מה ללטיני יוסה ולאירי קייסמנט? כיצד בכלל שמע על מי שאפילו באירלנד אינו מוכר כמעט בדורות האחרונים? נראה שיוסה, שנושא זכויות האדם היה תמיד קרוב ללבו, התאהב בדמותו הקוסמופוליטית של האירי שלחם למען זכויות האינדיאנים, אך לימים איש לא הקפיד על זכויותיו שלו והוא הועלה לגרדום. על מלחמתו למען זכויות האדם של האפריקנים והאינדיאנים קיבל קייסמנט מהבריטים תואר אצולה, אבל על מאבקו למען זכויות בני עמו הוא קיבל עונש מוות.

בנוסף למעורבות של דרום אמריקה בסיפור חייו של קייסמנט, ששבתה את לבו של יוסה, חרתה לו כמדומה העובדה שבמשך חמישים שנה היה האיש נשכח לחלוטין בארצו שלו, ועוד שלושים שנים נוספות לקח לאירים לעכל שהגיבור שלהם הוא 'כזה'. כנראה שהיה צריך סופר מן החוץ כדי לגולל באופן אובייקטיבי יותר סיפור מורכב, ולהעלות שאלות חשובות על צדה האפל של דמות הגיבור: האם 'גיבור' ברומן הוא אדם מושלם או שמא הוא יכול להיות גם דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד?

יוסה משיב על השאלות הללו באופן ישיר ועקיף ברומן המציג את דמותו המורכבת ומרובת הסתירות והניגודים של מי שכונה על ידי המשורר האירי הידוע ייטס כ'אירי הכי אוניברסלי' וגם כ'אירי הכי ידוע בעולם בתקופתו', ולאחר מכן הפך, לא מעט באשמתו, לאירי הכי נשכח בעולם. אבל בסופו של דבר ההיסטוריה לא הצליחה לשכוח אותו וגם לא בני עמו, גם אם התאמצו מאוד.

פרוזה חוצת גבולות. מריו ורגס יוסה, 2010
צילום: ויקיפדיה

ייסורים כהשראה

הרומן נפתח בשנת 1916. סר רוג'ר קייסמנט, מהפכן ומשורר, ששירת בשירות הדיפלומטי של בריטניה, ממתין בתא אפל ומבודד בכלא שממנו ישחרר רק המוות לרגע הוצאתו להורג. חבריו, לפחות אלה שלא הפנו לו עורף לאחר בגידתו בבריטניה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הופכים עולמות כדי לבקש עבורו חנינה, בעוד קייסמנט עצמו מאבד תקווה ככל שהזמן חולף ומעביר את זמנו בשיחות עם כומר ועם השריף, בהעלאת זיכרונות מחייו מרובי התלאות ובדו"חות החשובים שפרסם על קונגו ופוטומיו במצוות ממשלת הוד מלכותה.

בגיל צעיר התאהב קייסמנט לא רק בגברים אלא בעיקר באפריקה, ויצא אליה במסגרת משלחתו של הנרי מורטון סטנלי, חוקר הארצות הנודע שהצליח למצוא את דוקטור ליווינגסטון הנעלם. סנטלי מצא את ליווינגסטון, ואילו קייסמנט מצא את אפריקה ונשאר בה עשרים שנה, ואף מונה בהמשך לקונסול בריטניה בקונגו והיה עד לזוועה הגדולה שחוללו שם הבלגים נגד השבטים האפריקניים.

המלך הבלגי ליאופולד השני, שראה בעצמו הומניסט גדול, קיבל בשעתו מנדט בינלאומי כשליט קונגו, בהבטחה שהוא יחסל בה את הקניבליזם והעבדות ויצעיד אותה לקראת הציוויליזציה. בפועל, יצרו שם המלך ונושאי כליו עבדות נוראה לא פחות, שבמסגרתה השחורים נאלצו להשתעבד לבלגים החמסנים על סמך חוזים אומללים שעליהם חתמו, ולמסור להם מכסות קבועות של גומי. מי שלא עמד במכסה מצא את מותו בהתעללות אכזרית – בהכאת שוטים, באונס ובסדי עינויים, בכריתת איברים, כולל איברי מין. כפרים שלמים נמחקו כך מן המפה. 'האם זהו הגיהינום שתיאר דנטה בספרו הקומדיה האלוהית?' שואל יוסה (עמ' 97).

הרומן מוכיח שוב עד כמה גזען היה האדם הלבן באותה עת ביחס לאפריקנים. בין השאר מצטט יוסה את סטנלי עצמו, שאמר: 'הרמה השכלית שלהם (של האפריקנים, י"א) קרובה לזו של התנינים ושל ההיפופוטמים… משום כך אנחנו מחליטים בשבילם מה טוב להם' (עמ' 47).

סיפור ניצולה המזוויע של קונגו, יצואנית הגומי מספר אחת של אותה תקופה, זכה כבר ללא מעט גרסאות מאז 'לב המאפליה' של ג'וזף קונרד (קייסמנט היה ידידו וזה שפקח את עיניו לגבי הנעשה באמת בארץ הגומי). לאחר קונרד, הגיעו לקונגו בין השאר גם המהפכן הבלתי נלאה צ'ה גווארה, שהתייאש ממנה די במהירות, הסופר הידוע אוולין וו, וגם טים בוצ'ר, שפרסם את ספרו המעניין 'נהר הדם' (עם עובד) בעקבות מסעו לקונגו, שגם לאחר שקיבלה עצמאות הדם ממשיך לזרום בנהרותיה. גם ורגס יוסה מצטרף לכתיבה על קונגו, שייסורי בני עמה מעוררים כנראה את השראת הסופרים.

כתב אישום חריף נגד האדם הלבן. משפחה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו
צילום: ג'וליאן הרניס

אשמת האדם הלבן

הדו"ח שחיבר קייסמנט על מצבה של קונגו היה כתב אישום חריף נגד האדם הלבן, שרמס זכויות בשם הקדמה והנצרות. לימים נשלח קייסמנט שוב למחוזות הגומי, והפעם של פוטומיו, שסיפורה מהווה את החטיבה השנייה ברומן, וכל זאת כדי לחבר שם דו"ח חריף לא פחות על האדם הלבן שמנצל את היליד – הפעם לא השחור אלא האינדיאני – שנתפס בעיניו כחי ב'צורת קיום בזויה, שקרובה יותר לבעלי חיים מלבני תרבות' (218). כבר בספרו 'הדברן' עסק יוסה בשבטים האינדיאניים, וכאן הוא עוסק שוב בנושא הקרוב ללבו.

קייסמנט מוצא בפוטומיו – המשתייכת בימינו לקולומביה, אבל בשנים שבהן מסופרת העלילה השתייכה לפרו – תופעות דומות ואף נוראות יותר מאלה שפגש בקונגו, וגם הפעם בשם תאוות הבצע של האדם הלבן. במקרה זה לא של המדינה והרשויות אלא יותר של חברת גומי ענקית, שחלשה על שטח עצום השקול למדינה באירופה.

מסעותיו באפריקה ובדרום אמריקה הפכו את קייסמנט ללוחם חופש. באמצעות סיפורו, מנסה יוסה להמחיש שניצול הוא ניצול הוא ניצול בכל מקום על פני כדור הארץ, והאירופים הם האחראים, עוד מימי הכיבושים הספרדיים ועד ימי הנאצים, שלא מוזכרים כאן אמנם אבל רוחם כמו מרחפת על פני העלילה, למעשי זוועה רבים.

מארצות הגומי יצא קייסמנט בחיים רק בנס, אחרי שלקה בתחלואים רבים וסבל גם מהתנכלויות רבות, אך הוא נשא איתו עמדה מגובשת נגד ניצול באשר הוא. הוא ערך השוואות בין הניצול שפגש בעולם השלישי נגד הילידים ובין הניצול של הבריטים את בני עמו באירלנד. אמנם הבריטים לא הצליפו בהם בשוטים ואילצו אותם לקטוף עבורם גומי, אבל הם טאטאו מתחת לפני השטח את תרבותם הגאלית, ולימים, כשהאירים מרדו, הם הוציאו להורג את מנהיגיהם, ובהם גם קייסמנט.

התארים והכבוד שחלקו הבריטים לקייסמנט לא ריככו את עמדותיו כלפיהם, והוא הפך ללאומן אירי. הרומן מגולל את צעדיהם הראשונים של האירים לקראת עצמאות, הרבה לפני שהמחתרת האירית פוצצה מכוניות בבלפסט ובלונדון. קייסמנט ניסה להוביל את הגישה שהאירים צריכים לחבור למעצמת אויב כמו גרמניה, ועוד בימי מלחמה, כדי לתפוס את הבריטים ברגע של חולשה ולהשיג עצמאות. גישה זו ציירה אותו כבוגד ועלתה לו בחייו, הגם שקייסמנט עצמו טען שלא בגד במולדתו, כיוון ש'מולדתי היא אירלנד' (31). השאלה העולה כאן היא מה עשה שנים כה רבות בשירות הוד מלכותה, אם בריטניה לא הייתה המולדת.

יותר עלילה

יוסה מגולל ברהיטות את תולדות חייו של קייסמנט ואת בדידותו של הנידון למוות, צובע בצבעים ספרותיים את המקומות והנופים המגוונים שבהם מתרחשת העלילה, וכותב ברגישות גם על צדדיו האפלים והסוטים של גיבורו (למשל משיכתו לנערים).

הרומן, המתורגם יפה לעברית, נע בתזזיתיות קדימה ואחורה במכונת הזמן, אבל אין הוא מספיק סוחף לטעמי. יוסה הטמיע אולי חומרי ביוגרפיה רבים מדי של קייסמנט בסיפור, וגם המון פרטים היסטוריים, גדולים וקטנים, המעניקים אמינות לתיאורי התקופה, אבל לעתים מכבידים כמו משקולת של עופרת על העלילה ועוצרים את שטף הקריאה. בפרקים מסוימים, הסובלים מחזרות ארכניות, מתקבל הרושם שמדובר בביוגרפיה או בספר תיעודי יותר מאשר ברומן, או שהמניפסט גובר לרגע על הספרות.

אולי מוטב היה לוותר על כמה פרטים תיעודיים וביוגרפיים לטובת הנעת יתר של העלילה והעמקה בתהומות הנפש של קייסמנט. שכן בשעה שהמחבר מעמיק במסתרי נפשו המסוכסכת של גיבורו, הוא מעמיד דמות טרגית בעלת משמעות, ואילו בשעה שהוא מעדיף במודע את התיעוד ההיסטורי והפוליטי על פני האישי הוא מקהה מעוקצה של דמותו של קייסמנט, שהיה גיבור אנטי־גיבור ואדם די אומלל, שזכה בתארי אצולה אבל ניסה לצוד אהבות מזדמנות בביבים. מבחינה זו, הרבה לפני שהיה קרבן של הבריטים, היה קייסמנט קרבן של עצמו.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: