עדיפות לנשואים / ימימה חובב

מחקר היסטורי על היחס לנישואין במזרח־אירופה מראה שלמען שמירה על המסגרת התגמשו הרבנים ככל יכולתם. הספר עוסק בזוגיות פונקציונלית – האם אין מקום לאהבה?

טן־דו

על נישואין ומשבריהם ביהדות פולין־ליטא 1800־1650

תמר שלמון־מאק

הקיבוץ המאוחד, 2012, 348 עמ'

“לא טוב היות האדם לבדו“, מכריזה התורה כקביעה אובייקטיבית, מוחלטת ועל־זמנית. ועם זאת, אין ספק כי הקשר הזמן והמקום הוא רב משמעות בעיצוב יחסה של החברה ויחסם של הפרטים המרכיבים אותה לחיי הבדידות מכאן ולמוסד הנישואין מכאן.

ספרה החדש של תמר שלמון־מאק, ‘טן־דו‘, הבוחן את מסגרת הנישואין בחברה היהודית בפולין־ליטא בתקופה שמאז פרעות ת“ח־ת“ט ועד לאחר חלוקות פולין בסוף המאה ה־18, מלמד כי חברה זו ראתה בנישואין לא רק מסגרת ראויה אלא גם הכרחית. לא זו בלבד שהנורמות הדתיות והחברתיות שרווחו בה – כפי שאלו באו לידי ביטוי בספרות הדתית ובדפוסים החברתיים – עודדו את מצב הנישואין, אלא שהממסד הרבני היה נכון להתגמש שוב ושוב כדי לשמר את מסגרת הנישואין במקרה שזו התערערה, או לאפשר יצירה מהירה של מסגרת נישואין חדשה במקרה שהנישואין הקודמים הגיעו לקצם. יתר על כן, בחברה זו היוו הנישואין תנאי הכרחי להשתלבות בחיים הציבוריים והפוליטיים ולמעורבות משמעותית בפעילות הכלכלית.

בין רווקים לנשואים

ספרה של שלמון־מאק מצטרף לרשימה הולכת ומתארכת של מחקרים העוסקים בתולדות המשפחה וכן לכאלו העוסקים בהיסטוריה של נשים יהודיות. הוא עשיר בתובנות היסטוריות מאירות עיניים ומשופע בהצצות לסיפורי חיים אותנטיים שאותם דולה המחברת מן המקורות במיומנות רבה – חלקם פיקנטיים, חלקם מרגשים ומכמירי לב – הנשזרים לכלל פסיפס אנושי ססגוני ומרתק. הספר גם עומד על ייחודה של החברה היהודית המזרח אירופית בראשית העת החדשה, תוך עריכת השוואות בינה לבין הורתה – יהדות אשכנז הימי ביניימית, ושכנתה – החברה הפולנית הנוצרית בת זמנה, ומיטיב להציב את הנושא בתוך הקשרו ההיסטורי.

הספר פותח בתיאור האופן שבו נקשרו זוגות בקשר של נישואין ראשונים. כיצד התוודעו גברים ונשים אלה לאלה? כיצד מנעו ההורים והקהילות התקשרויות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכי החברה? וכיצד הבטיחו את יציבותו של התא המשפחתי החדש? מתברר שככל שהחתן והכלה השתייכו לשכבה סוציו־אקונומית גבוהה יותר, כן פחתו סיכוייהם לקשור קשר זה עם זה באופן ספונטני, וגברו סיכוייהם להכיר זה את זה באמצעות שידוך שנעשה על בסיס רציונלי, בהתאם לשיקולים של ייחוס, מצב כללי, למדנות, מראה חיצוני וכן הלאה.

היוו תנאי הכרחי להשתלבות.
יוסף ישראלס, חתונה יהודית, 1903

הרומנטיקה נעדרה גם מסדרה ארוכה של התחייבויות ממוניות שנכללו בשטר התנאים שקדם לחתונה, וביניהן פירוט גובה הנדוניה שהכניסו שני בני הזוג לתא המשפחתי; משך תקופת ה"קעסט" – המזונות – שההורים, בדרך כלל הורי הכלה, התחייבו להעניק לבני הזוג; הסכם ממוני שמטרתו למנוע סכסוכים עתידיים במקרה שהחתן ימות בלא ילדים והכלה תזדקק לחליצה; "שטר חצי חלק זכר" שבו, למעשה, התחייב אבי הכלה להוריש לבתו מנכסיו לאחר מותו; התחייבות להשיב להורי הכלה את כספי הנדוניה במקרה שבתם תלך לעולמה זמן קצר לאחר החתונה ובטרם ייוולדו לה ילדים; ועוד.

החשיבות הרבה שייחסה החברה למסגרת הנישואין באה לידי ביטוי בין היתר בהגמשה של כללים הלכתיים שעמדו כמכשול בדרך לנישואים חוזרים, ושבמורשת האשכנזית הימי ביניימית נחשבו לטאבו של ממש. כך הותרו פעמים רבות נישואיה החוזרים של מינקת בתוך עשרים וארבעת החודשים שלאחר הלידה, בניגוד לכלל ההלכתי האוסר זאת, וכך הותר לא פעם לגבר שאשתו הוגדרה כשוטה לקחת אישה אחרת על פניה, תוך הפרה של חרם דרבנו גרשום. אגב כך דנה שלמון־מאק בגבולותיה החמקמקים של הגדרת אישה כשוטה, ובאופן המניפולטיבי שגורמים שונים בחברה עשו בה שימוש בנסיבות שונות.

החשיבות שיוחסה למוסד הנישואין ניכרת גם בעובדה שנישואיו של גבר היוו תנאי למינויו לתפקיד ציבורי בקהילה, או לצירופו כחבר באחת ה"חברות" של בעלי המלאכה או של הסוחרים הזעירים, או בחברות שהתארגנו על בסיס חברתי־דתי. יתר על כן, זכויותיו של החבר גדלו ככל שהיה נשוי תקופה ממושכת יותר. עובדה זו נגזרת מן האתוס ה"בעל ביתי" שרווח בחברה המסורתית, ומן הזיהוי שהיה קיים בה בין איש המשפחה הנשוי לבין האדם המכובד והמיושב בדעתו.

נשים, לעומת זאת, על אף מעורבותן הרבה בחיים הכלכליים, לא נחשבו באופן פורמלי כשותפות בחברות. עם זאת, בהיותן חלק מן העסק המשפחתי נהנו גם הן מחלק מן הזכויות שהעניקו החברות, ובמקרים מסוימים המשיכו ליהנות מזכויות אלו ואף לנהל את העסק עם מותו של הגבר. מתוך כך מסתבר, כפי שמדגישה שלמון־מאק, שהפער בין המינים בחברה היהודית המזרח אירופית, לפחות בהקשר זה, היה קטן יותר מאשר הפער שבין שכבת הנשואים לשכבת הרווקים.

חשיבותם הרבה של הנישואים העמידה כמובן קושי בפני מי שמסגרת הנישואין שבה היה נתון קרסה מסיבות כאלו ואחרות. שלמון־מאק מקדישה פרקים נרחבים בספר לבירור מעמדם של אלו, ובעיקר של הנשים שביניהם. למרות הדימוי המקובל, שלפיו בחברה הפטריארכלית המסורתית נהנו אלמנות ממידה רבה יחסית של עצמאות כלכלית, מדגישה שלמון־מאק את הקשיים הכלכליים הרבים שעמדו בפניהן של אלמנות.

דיון ארוך מוקדש גם למצבן של נשים עגונות, שנישואיהן הגיעו למבוי סתום בלי אפשרות לסיימם באופן רשמי ומלא מסיבות שונות: מוות בלתי ודאי בזמן של פרעות או אסונות גדולים; ספק באשר לגורלו של גבר שעיסוקיו הכלכליים הביאו אותו להיעדרויות ממושכות מן הבית; המרת דת של הגבר; הצטרפותו לצבא ועוד. כאן מובא שפע של סיפורים אנושיים מרתקים שהמחברת שאבה ביד אמן מן הספרות ההלכתית בת הזמן, ובעיקר מספרות השו"ת.

את הספר חותם דיון בשמועות או בחשדות לניאוף – על פי רוב ניאוף של האישה, בשל השלכותיו ההלכתיות – ובהשפעתם של אלו על שימור התא המשפחתי. גם כאן העדיף הממסד הרבני פעמים רבות להתגמש ולנקוט קו הלכתי מקל שיאפשר את השמירה על שלמות המשפחה במקרה שהתנאים אפשרו זאת.

מה זאת אהבה

הסיפור ההיסטורי הוא רב פנים. לפיכך, הבחירה להתמקד באחת מפניו באה בהכרח על חשבון ההתמקדות בפניו האחרות של הסיפור. תמר שלמון־מאק בחרה להאיר את נושא הנישואין ביהדות פולין־ליטא בראשית העת החדשה דרך מצבי המשבר בנישואין, ולמצבים כאלו, של גירושין, אלמנות, עגינות וחשדות בין בני זוג, מוקדשים למעשה רוב פרקי הספר. בחירה זו היא כמובן לגיטימית וראויה, אך על הקורא לתת על כך את דעתו ולהימנע מלהניח למקרי המיעוט המשבריים להאפיל על התמונה כולה.

אמנם, אין ספק כי מקרי המשבר היוצאים מן הכלל עשויים ללמד גם על הכלל. כך, למשל, טוען ההיסטוריון שאול שטמפפר כי ריבוים היחסי של מקרי גירושין בחברה היהודית המזרח אירופית בראשית העת החדשה מלמד דווקא על תקינותם ואיכותם של היחסים בקרב רוב הזוגות הנשואים. שכן אם אופציית הגירושין הייתה שכיחה יחסית ונעשה בה שימוש במקרים לא מעטים, מכאן שעל פי רוב הזוגות שלא בחרו בה דווקא מצאו סיפוק ביחסיהם הזוגיים. מכל מקום, ראוי לתת את הדעת על היחס הנכון ששרר בין "הנישואין" לבין "משבריהם" ביהדות פולין־ליטא.

אך זו אינה הבחירה היחידה שנעשתה בכתיבת הספר. לנישואים יש כמובן היבטים רבים: חברתיים, משפטיים, כלכליים, דתיים, רגשיים וגופניים. שלמון־מאק בחרה לעסוק בעיקר בצדדים הפורמליים של הנישואין, בצדדים הכלכליים שלהם ובהיבטיהם המשפטיים, ולשם כך היא נשענת בעיקר על ספרות הלכתית, בפרט ספרות השו"ת, ועל תקנות הקהילות. היא אמנם רומזת לכך שנקודת המבט האישית של בני התקופה אכן אינה נוכחת מספיק בדיון, ותולה זאת במיעוט הכתיבה האוטוביוגרפית של יהודים, ולא כל שכן של יהודיות, בני הזמן.

אך דומה שעומדת מאחורי בחירה זו גם הנחת יסוד באשר לטיב היחסים הזוגיים ששררו בחברה המסורתית. בסיומו של הפרק הראשון בספר דנה המחברת בשאלת קיומו של יסוד רגשי בנישואין "מסודרים", כלומר במקרי הנישואין השכיחים ולא באותם מקרים יוצאי דופן של התקשרות ספונטנית בין בני זוג, שרווחה בעיקר בשכבות החברתיות הנמוכות. שלמון מאק – בדומה להיסטוריונים לא מעטים נוספים, יש להדגיש – נוטה לראות בתא הזוגי בחברה הקדם מודרנית בראש ובראשונה יחידה פונקציונלית, ולצמצם את משקלה של האהבה בין בני הזוג. וכך היא מתארת את האופי ה"בעל־ביתי" של הנישואין, כפי שעוצב בספרות המוסר של התקופה: "סביב בני הזוג יושבים ילדים שבהם יש לטפל, קיימת שגרה רוטינית של עבודה, בני הזוג מכירים זה את זה היטב. אז צפויה להתפתח 'אהבה' – שבהקשר זה היא כמעט מילה נרדפת ל'כבוד' ו'שותפות'" (עמ' 88).

אגב כך היא מביאה גם את דבריה של ההיסטוריונית מרילין יאלום על החברה האירופית־הנוצרית הימי ביניימית: "רוב הנשים היו מסתפקות בהרמוניה… אשה שמילאה את חלקה בעסקה בכך שסיפקה מין, ילדים, טיפול בילדים, בישול וניהול משק בית – שלא לומר טיפול בגן הירק, ובאזורים כפריים גם בחיות המשק – ודאי ראתה את עצמה כבת מזל אם קיבלה יחס של כבוד מבן זוגה, ללא התעללות פיזית" (שם).

האמנם בכך התמצה ערכם הרגשי של חיי הנישואין? אין ספק כי מושג האהבה הרומנטית לא היה קיים בחברה הקדם מודרנית באופן שבו אנו תופסים אותו כיום, והימשכות רגשית או פיזית לא היוותה תנאי להיקשרותם של שני בני זוג זה לזה בקשר של נישואים. אך האמנם לא התפתחו עם הזמן בקרב מרבית בני הזוג רגשות שהם הרבה מעבר ל'כבוד' או ל'שותפות'?

כשטוביה החולב שאל את גולדה אשתו במחזמר המפורסם 'כנר על הגג' "אותי את אוהבת?", העלתה השאלה חיוך בשל העירוב שבין מושג מודרני לבין מציאות מסורתית שמושגיה אחרים. אך גם גולדה, שלא בדיוק ידעה מה זאת "אהבה", נאלצה להכיר במכלול הנימים הדקות הקושרות זה לזה בני זוג החולקים במשך שנים מטרות וחוויות משותפות, ולהודות ש"אם זאת לא אהבה, מה כן?". אמנם אהבה כזאת משתקפת גם בכמה מן המקורות המובאים בספר, אך הדבר אינו מודגש דיו.

'טן־דו' הוא אפוא ספר מרתק, המאיר בצורה שיטתית ומעמיקה כמה היבטים חשובים של מסגרת הנישואין בחברה היהודית המזרח אירופית בראשית העת החדשה; בעיקר היבטים פורמליים, כלכליים, וכאלו המלמדים על הקשר שבין התא הזוגי לבין הממסד ומוסדות הציבור. כפי שמציינת המחברת עצמה, בירורם של היבטים נוספים של הנושא, ובהם ההיבט הרגשי של חיי הנישואין, הוא אתגר המצפה להמשך המחקר.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לא בטוח שזה תרבות עתיקה של החיים בעיירות מזרח אירופה. יותר מסתבר שזה התרבות הכמעט מובנית של החברות המסורתיות שמרניות, ראו ערך החברה החרדית שהרבה מן האמור למעלה, מתקיים שם כיום.

  1. פינגבק: רואות עולם « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: