לסוסתי / משה אופיר

סיפור

רחוב העגלונים כנראה סוחב את שמו מימי ראשית העיירה, שאז עוד היו בה כמה וכמה עגלונים, מאה או מאתיים שנה לפני סיפור המעשה שלנו המתרחש בשלהי המאה השמונה עשרה לספירת הנוצרים. עתה יש בעיירה רק עגלון אחד וגם הוא אינו מעגלן את הבריות.

שלושה סוסים יש לקלמן בייריש ושלושתם מובטלים תמיד, אם לא שמחשיבים גירוש זבובים, צניפות, הטלת גללים ומבטי תמיהה על העוברים והשבים כמלאכה.

קלמן בייריש, אשר כולם מכירים אותו בכינויו “שאבעס הגודל“ על שום קומתו, לא רק סבור שהבהמות מבינות שפת בני אדם, אלא משוכנע שהן עונות לו. תאמרו, נו טוב, איש אלמן, חשוך פירות־בטן, רואה את הסוסים כבניו ואומללותו ובדידותו גרמו לכך שידבר איתם ואף ידמיין שהם עונים לו. ייתכן שזהו הסבר אפשרי, אלא מה? קלמן בייריש אינו אלמן, ולא חשוך בנים ובנות. אדרבה, שבעה ילדים ילדה לו אשתו ל“שאבעס הגדול“ ובכל זאת כך הוא רואה את סוסיו, כאילו היו אנשים ממש.

איור: גונן מעתוק

הנהגותיה של חוה

כשהוא עומד ומלטף את חוה'לה נדמה כי בעיניה מתחשרות דמעות והוא ממהר להוציא מטפחת גדולה של בד עכור ולנגב את עיניה הרטובות המלחלחות את ריסיה הארוכים המרסרסים להם ברגש. יתומה היא, כך הוא מציג אותה, ומסרב לבקשת אדון אחד למשל להובילו למקום מסוים כשהיא רתומה לעגלה.

מאביה אין יודעים דבר, כך מספר העגלון וחובט אגב כך חבטות של קרבה על בטנה. אפשר שנפטר קודם לידתה אפשר שסתם נעלם ואולי, וכאן הוא מקרב את פיו הענק שבו שיניים רחבות שכל אחת דוחקת את חברתה ודוחפת את רעותה ונדחסת על שכנתה עד שעושות את כל לועו כגדר חיה פראית שאין בה לא סדר ולא תוכנית אל אוזנו של השומע ומציע שאולי האמא, זיכרוינה לברוכע, הייתה קצת, אתה יודע… לא עלינו… "אבל אסור", הוא אומר לפתע ונבהל מעצמו, "אסור לדבר סרה במתים". שכן האמא של היתומה הנ"ל נפטרה בשעת הלידה או ממש סמוך לאחריה וחוה'לה הסייחה היתומה גדלה אצל דודה אחת באלבוסטע מפורסמת ששימשה אצל הצדיק האדיר זה וזה (ותמיד הוא מחליף איכשהו את שם הצדיק האדיר זצוק"ל ומפטיר הוא כלאחר יד שמות משמות שונים שאיש לא שמע עליהם, ובוודאי לא על צדקותם ולא על אדירותם).

וכשהוא מספר על ימי שחרותה של חוה'לה הוא מגניב מבט, כמעט ביישני, אוהב, אל חוה'לה שלו, לראות כיצד מתיישבים הדברים על לבה ואם אין היא כדרך היתומים, נתקפת ברגישות שאין היא יכולה לסבול מבלי מגן בעולם ושבה לבכות חלילה. ומיד הוא חובקה בשתי ידיו ומרכין ראשו על צווארה ולוחש לה כמה מילים בשפה שרק הוא ואולי אף היא מבינים. ובהרחבת נחיריה המרחרחים את שערו הברזלי הוא מוצא רגע של נועם ופיוס, ושקט ורוגע גדול באים עליו.

ועתה הוא הולך ומונה דרכיה הצדקניות של חוה'לה, קרוב לוודאי מיני הנהגות שלמדה אצל דודתה הצדקת. ומספר איך כיוון שחוששת משחיטה פסולה נמנעת כליל מבשר ומחמירה על עצמה אף בדגים ומזמנת לקיבתה רק מגידולי השדה ועדיף כאלה יבשים כקש שאין התולעים שולטים בהם חס ושלום, וכיצד לא חרשה מעולם בשדה כלאיים. ואחר כך מאריך "שאבעס הגודל" על הקפדתה בשמירת שבתות ומועדים, וכשהוא מגיע לשמירת הלשון הוא כבר סופק את כפותיו הענקיות ומשמיע צלילים וחבטות שאין שומעים אלא כשהנהר בסתיו עולה על גדותיו ומשבריו מתנפצים אלה באלה, ואומר, הלוואי והיה לנו קצה מושג מאיך שהיא, היתומה העלובה הזאת, נזהרת מלשון הרע ורכילות ושנאת חינם ושקר ודברים בטלים.

והוא מסרב, אפילו תמורת ממון הרבה, לרתום אותה לעגלה ואומר, לא רק שאיסור מפורש מדאורייתא לצער יתומים, אלא זכות היא לי לשמש אותה ואיך תבקשו ממני לכפות אותה לשמש אחרים.

שביתה נגד גאולה

וסוס אחר יש לו, ר' רפואל הלוי שמו, שאמנם זקן ומזמן שובת ממלאכתו אלא שחדל לעבוד גם בצעירותו. ומספר קלמן בייריש שהכול בגלל שלקח פעם בעגלתו תלמידי חכמים מטלז שבלבלו את ראשו של ר' רפואל הלוי, ומאז הקפיד ר' קלמן בייריש שאם עולים תלמידי חכמים על עגלתו לצוות עליהם לדבר דברי תורה בשקט, או שהוא מטריח עצמו ומכסה ומערל את אוזני הבהמה לבל תשמע מה שבפיהם.

כי פעם, כך הוא מספר, בצעירותו של ר' רפואל הלוי, שהיה נכון לכל עול ואף בלילות החורף הקרים מעולם לא נתגלה בו אף לא צל של עצלות ותמיד הכניס יותר ממה שהוציא והסתפק במועט ולא הלין מעולם, ובכן פעם, לקח כמה תלמידי חכמים מברנוביץ' לטלז והללו היו משיחים כדרך תלמידי חכמים בדברי תורה. והזכירו כנראה איזה מאמר אחד של חז"ל שלעתיד לבוא יותרו כל האיסורים כולם.

שמע זאת הסוס והתחיל להרהר אם טוב לסוסים כך או רע להם. והיה הולך וסוקר מצוות עשה שתבטלנה ומצוות לא תעשה שגם הן תבטלנה. וכך היה הולך בראשו הסוסי ומחשב חישובים עד שהגיע להלכות כשרות ונזדעק ונעמד על רגליו האחוריות כתיש עד שכמעט חישבה העגלה להישבר ותלמידי החכמים שמטבעם אינם מורגלים במיני להטוטים שכאלה כמעט שנמזגו מתוכה אל הקרקע הבוצית כנזיד סמיך.

הלוא עתה, כך הרהר לו ר' רפואל הלוי הרהורים סוסיים בהחלט, טובים היהודים מהגויים, שהללו אוכלי סוסים הם והללו לא. וכיוון שהזקין סוסם, אין הם שוחטים אותו אלא מניחים לו למות בכבוד ומתוך זקנה מבורכת במחיצת בניו ובנותיו ויוצאי חלציו. שלא כדרך הערלים שמשהזקינה בהמתם נוחרים אותה ברחובה של עיר ומפשיטים אותה מעורה ואת בשרה הופכים לקציצות וכופתאות וכיוצא בהללו. אבל לעתיד לבוא, אם יותרו כל האיסורים של עם ישראל, הרי שגם בשר־סוס יהיה מותר ונמצא הוא עצמו, ר' רפואל הלוי, שמאמין בביאת המשיח בכל יום שיבוא, יהיה מאכל ומטעמים יעשו ממנו.

ותוך כדי שהוא מהרהר על כך הנה הוא חש את כל איבריו וצינה ודקירות אוחזים בו. הנה הכבד, הכבד שלי שכל ימיי מכבדני והוא מונח לו שם בבטחה ובשקט בתוך קרביי ולפתע הוא רואה כיצד מוציאים אותו ומחתכים אותו וצולין אותו (אבל לא צלייה ממש להוציא את כל הדם, שהרי כשיותרו כל האיסורים גם דם יהיה מותר) ומתבלים אותו, והנה הוא רואה איך הוא מוגש לשולחן באיזה ערב חג אחד, אם עוד חוגגים חגים בכלל לעתיד לבוא שהרי גם מצוות עשה תתבטלנה. וכשהוא מופיע לשולחן, ואוי לו מאותו ה"ההוא" הזה, שכן את עצמו הוא מכיר כסוס גמור ומושלם צוהל ובריא ולא כנתחי בשר מדממים שזיכרונם לברכה, וגניחה סוסית מתפרצת ממנו "אוי לי שכך עלה לי", ובכן בכל זאת הוא עצמו כנראה מוגש בצלחת מפוארת של כסף רוסי טהור, ופני האנשים לובשים אור. והוא רואה כיצד הוא נלקח ונלעס ומעוכל ומרה שחורה תוקפת אותו את ר' רפואל הלוי שממשיך בהליכתו היגעה אך ראשו כבר אינו שם בעסקי התובלה שלו. ומכבדו הוא חורז למעיו וללבו ולשוקיו עד שהוא מפרק במחשבתו כל איבר ואיבר מאיבריו ומבשלו בדמיונו באלף בישולים ואפיות וצליות שונות, ומגיש את עצמו בדמיונו לאלף שולחנות ולאלף חגיגות וסעודות מצווה ובריתות ושמחת אירוסין ונישואין. וכל גופו דוקר לו עתה וקבס עולה ממעיו והוא מבקש להקיא.

וכשהוא מסיים שליחותו הוא מודיע לקלמן בייריש שהוא עם היהודים האלה גמר והוא אינו מקווה כלל לא לגאולה השלמה ולא לבניין בית המקדש ולא לביאת גואל צדק לציון.

והעגלון, אף על פי שאינו תלמיד חכם ואינו מדקדק בכל המצוות כולן קלה כחמורה, בכל זאת נזעק מדברי הכפירה האלה ותחילה הוא מייסרו בשוטו ואחר כך מנסה לפייסו בדברים. וטוען לפניו שראשית, זו דעה אחת בחז"ל ומי אמר לנו שכך יהיה למעשה, אפשר ההלכה כדברי החולקים. שנית, גם אם יותר בשר סוס לעתיד לבוא, ישראל כשרים שבאומות הלוא התרגלו כבר בבשר כשר והאומנם ייתכן שיתחילו לאכול בשר פיגולים הנמאס עליהם מדורי דורות? ולבסוף הוא טוען שאין אלה אלא דברי אגדה שלא מעלים ולא מורידים ואין לחוש להם.

אלא שאת ר' רפואל הלוי כבר אי אפשר לשכנע, ובכלל כיוון שמוחו, מוח סוס, רופס ואין הוא נכון לפלפולי הלכה, כל ימיו אחז באגדות דווקא ונתחבבו ונתקדשו עליו מאוד מאוד, ולשיטתו אפשר שדברי אגדה כולם כולם ניתנו ככתבם וכלשונם מפי הגבורה בסיני, ואף יש לו על מי לסמוך בשיטה זו. ובכל מילה ומילה של העגלון דקירותיו רק מתרבות עליו מרוב פלפולים וחושש שפלפלנים שכאלה יאכלו גם יאכלו אותו ואת זרעו.

ואחר כך נוזף בו העגלון ואומר לו מה זאת, הגם שערל הינך, הלוא אתה בן נצר קודש של אותו הסוס שהיה רתום לעגלה שנסע בה בעל ה"מגן אברהם" בעצמו, ובוודאי גם הוא, סבו הגדול של סב סבך, שמע אז, בימים ההם, דברי תורה מאירים כנתינתם בסיני, ובכל זאת לא הגיע לא לידי הרהור ולא לידי כפירה ולא לידי שביתה, ומה זאת שנהיית חומץ בן יין ומבייש את זרע הקודש שממנו באת. אלא שכבר קיבל ר' רפואל הלוי החלטה וזה, כדרך סוסים עיקשים, אם קיבל החלטה כבר לא ישנה אותה ומאז הוא שובת ואינו עובד לא ביום ולא בערב לא בימות הקרה ולא בימי חמסין. שביתה.

ואם לא שהיה קלמן בייריש רחמן בן רחמנים ודאי היה מוכר אותו לאחר. אלא כיוון ששימשו כמה וכמה שנים אין הוא יכול להיפטר ממנו ככה סתם והוא משאירו אצלו ורק מעת לעת נוזף בו בשפה מתפייטת, "הו סוס סוסיים, ענבי הגפן בענבי הסנה, מיום שניתנה חכמה לבהמות, רק קלקולים יצאו ממנה וכל המלמד בהמותיו דברי תורה, אגדה והלכה כאילו מלמדם תפלות וסופו יהא כמוני שאני מקפח את פרנסתי, בהמה גסה שכמותך". כך הוא נוזף בו או בדברים דומים ושאר תוכחות, מהם שמגיעים מתוך כעס ומהם שיש בהם עלבון והלבנת פני הבהמה, הכול לפי העניין.

מן האדמה

נמצא אם כן שכל נסיעותיו של אותו עגלון רק בסוס השלישי, "סוס גוי", כמו שאומר "שאבעס הגודל", סוס אציל שאינו מבין מימינו לשמאלו, שלא גדל בצער אלא בהרחבה, במשפחה טובה ומבוססת, שאינו מדקדק במצוות ואינו מבין גם בדברי תורה ואינו עושה שביתות לעולם. סוס. סתם סוס. וסילי שמו. סוס טוב וכשר למלאכתו.

אלא שגם בו אין העגלון עושה מלאכה כמובן. חושש הוא שיאמרו אומות העולם שיהודים משעבדים בהם ובבהמותיהם. אמנם הוא עומד קשור לעגלה, אך גלגליה עקומים ורקובים והיצול שבור ובלאו הכי מה לו ללכת אם יכול לעמוד ולאכול חציר יבש ולמה לו להתרוצץ ברחבי אוקראינה אם לא דורשים זאת ממנו, ועוד כשעגלה ועליה בריות משונות חורכות לו את אחוריו. אם כן, עומד. עומד במקום מקורה שמציל אותו מעט מפני השלגים והחום ואוכל ומטיל גללים כשצריך וכשלא צריך, ומביט נכחו על החיים בפליאה קלה ומטומטמת אך לא טורדנית ממש, ומעת לעת מצליף בזנבו בזבוב מטריד ואוכל וישן ואוכל, ורק לעתים עולים בזיכרונו מראות ילדות נשכחת של חופש נצחי ואפרים רעננים מלאי כל טוב שמעכירים לרגע אחד את רוחו על כך שמה שהיה לא יהיה עוד לעולם, וחסרון לא יוכל להימנות.

נמצא, שהעגלון היחיד בעיירה גם הוא אינו עגלון בעצם, אלא עגלון בכוח, ואם לא שאשתו הייתה מבשלת וכובסת ומנקה בחצרו של הרבי הצדיק, ספק רב אם הייתה פרנסה בביתו של קלמן בייריש וספק אם היה מגיע אוכל לפיו ולפי ילדיו וספק אם היו לו ולבני ביתו מלבושים. על כן אם זקוק אדם לעגלון עליו לחצות את הנהר לעבר ז'אבלוטענצ'ה ושם ימצא עגלונים ככל אשר יבקש.

כשמלטף קלמן בייריש, "שאבעס הגודל", את סוסיו וסוסתו, או כשעוסק הוא שעות רבות בניקוים ובהברשת עורם הזך, בטיפוח וגיזום של שערות הזנב, בחפיפת שערות הרגליים, בפליית כינים ומזיקים מעליהם, עומד הוא על מין סולם עשוי חווקי עץ מרקיבים, רעוע, כמעט מסכן את נפשו, אך אחרת לא יגיע גם אל תחתית בטנם אף אם יתמתח מלוא אורכו, אם אמנם אין המילה 'אורך' בושה כשמזכירים אותה באותה נשימה יחד עם "שאבעס הגודל".

לא עולה גובהו של קלמן בייריש על גובה הספסלים בבית המדרש הישן. בגדיו נראים עליו כתחפושות של זאטוטים בימי הפורים. בהליכתו נשרכים הם אחריו כמבקשי נדבות אחרי שוע וטובלים עצמם ברפש ובבוץ. וכשהוא מדבר מתעצל הוא להרים את ראשו, וכך, כשאנשים שומעים את קולו הוא כמו בוקע מן האדמה או עולה מן הרצפה. פניו וגופו של קלמן בייריש אינם נגלים. הכובע רחב התיתורת, המבהיק, שתמיד נראה חדש, מכסה את כל גופו. כל שרואים ממנו הוא כובע בלבד, כמונח על הארץ כמעט, ותחתיו נשמעים ועולים קולות בס – קולותיו של עגלוננו, שלבטח כבר שכח מזמן את מלאכת העגלונים.

—-

מתוך "קיץ של דובים", רומן שבכתובים. ספרו של משה אופיר "אחת שאלתי" ראה אור ב־2012 בהוצאת ידיעות ספרים

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 באוקטובר 2012,ב-גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: