העיתון בוער / חבצלת פרבר

עיתונאי ותיק חוקר הצתות. סיפורו, המציג היטב את שחיתותה ושקיעתה של העיתונות בעידן האינטרנט, הוא יותר כלי לביקורת חברתית מאשר מותחן יעיל

אי הנוכלים

ברוס דה־סילבה

מאנגלית: נֹעה בן פורת

אריה ניר, 2012, 269 עמ'

אי של נוכלים הוא מקום שבו דבר אינו כפי שהוא נראה, איש אינו באמת כפי שהוא מתיימר להיות או כפי שהוא מציג את עצמו לעיני הציבור וגם המציאות הנראית אינה המציאות כפי שהיא באמת. שמו המקורי של הספר הוא "Rogue Island", הניתן אמנם לתרגום כ“אי הנוכלים“, אבל אפשר גם לתרגם את השם באופן אחר: “האי המדומה“ או “המזויף“ (מעמיד הפנים). כל האפשרויות משקפות בצורה מדויקת צדדים שונים של אותו מקום – העיר פרובידנס במדינת רוד איילנד – כפי שהוא נראה מבעד לעיניו של אל. אס. מאליגן, גיבור הספר.

שפע של מידע

כפל המשמעות הזה הוא דרך נאותה להציג את הסיפור, שאותו בוחר ברוס דה־סילבה לספר לנו באמצעות האלתר אגו שלו, העיתונאי ליאם מאליגן. מאליגן הוא יליד המקום, בנו של חלבן עני ממוצא אירי. עיתונאי־חוקר במערכת העיתון המקומי. בעקבות קריאת החרום של המוקד המשטרתי הוא יוצא לצפות במחזה: אחד מן הבתים בשכונת מאונט הופ עולה באש.

מאונט הופ היא שכונה מדורדרת וענייה, אבל היא גם שכונת הולדתו של מאליגן, והאירוע מתגלה כאסון חמור: כבאי נושא מתוך הבית הבוער גופה של ילד קטן. "התאומים בני החמש זחלו מתחת למיטה בניסיון להתחבא מהלהבות. הכבאי שירד מהסולם עם הילד הקטן בזרועותיו, בכה… הכבאי השני, שהוריד את הילדה הקטנה, כבר עטף את גופתה בסדין…".

מאליגן מכיר את כולם בשכונה ובעיר: את בעלי הברים ובעלי החנויות, את המלצריות והמלצרים – בשמותיהם ובכינוייהם, את הכבאים ובראשם רוזי, מפקדת תחנת הכיבוי, את אנשי המשטרה ואת חברי המאפיה המקומית. את הטובים, הרעים, והרעים המתעטפים בכסות של טובים. יש לו כל מה שדרוש כדי להיות עיתונאי־חוקר מעולה. לחשוף שערוריות, למצוא פושעים, לעזור למשטרה ולדווח על הכול בעיתון. אבל החקירה מתקדמת לאט. לאט מדי. הרבה דיבורים ומעט תוצאות. שרשרת השריפות – ההצתות, כפי שחושדים כולם – נמשכת. חשודים נעצרים ומשוחררים, וכלום. מאליגן מתרוצץ, חוקר, נפגש, מראיין ומדובב, אבל המצית או הפירומן אינו נמצא.

על הדרך, כמו שאומרים, משתף אותנו דה־סילבה, מפיו של מאליגן רב המלל, בשפע של מידע רקע ומידע על העיר ועל "אי הנוכלים" רוד איילנד. יום ראשון בבוקר, "הכנסייה שילחה את המאמינים לעוד יום אפור… זיהיתי שלושה מצליחנים, ארבעה מחוקקים ושופט אחד. מחר הם ישובו לעמל יומם: להטות משפט, לחטוף משאיות ולקבל שלמונים…", ועוד כהנה וכהנה. העיתונות אינה מנותקת מכל זה. העיתונאי נמנע מלדווח על אחיינו של קצין משטרה שנעצר עקב נהיגה בשכרות, ובדרך של יד רוחצת יד הקצין חייב כעת לעיתונאי. נראה שכל אלה אינם מאפיינים רק מדינה קטנה במזרח התיכון.

בינתיים נעצר חשוד בהצתות – "אדון אושר" – איש מלוכסן עיניים שנתפס בעדשת המצלמות כשפניו מלאים אושר או הנאה למראה להבות האש העולות מן הבניינים הנשרפים. דמותו שבה ומופיעה בצילומים ממרבית השריפות. התיאוריה היא, כמובן, שהפושע – כמאמר הפתגם – שב אל מקום פשעו, ומי שמופיע שוב ושוב בצילומים הוא בוודאי חשוד. אבל למר ווּ צ'אנג יש אליבי מוצק… חשוד אחר הוא ג'ק, כבאי בגמלאות שמבלה את שעות הפנאי הרבות־מדי שמשאירים לו חיי הפנסיה בתחנת כיבוי האש ובאתרי השריפות. אולי הוא מצית שריפות כדי שיהיה מה לכבות?

בתחפושת מותחן

באותו זמן ממשיך מאליגן לחזר אחרי ורוניקה, וגם מתמנה לחונך לטירון־עיתונאות בשם אדוארד – בנו של בעל העיתון שחולם להיות עיתונאי ומתגלה כמובן כטמבל מגושם. מאליגן והטירון נשלחים לחקור יחד פרשייה הקשורה במכסי הביוב בעיר. עוד עסק שהמאפיה המקומית מעורבת בו. אדוארד הצעיר וחסר הניסיון מתרברב בפני כולם על המשימה שהוא מבצע ביחד עם מאליגן וגורם לפגיעה בו.

כך זה נמשך עוד ועוד. דרך מעשי רצח, ניסיונות לרצח, מכות וכל השאר. רוזי, מפקדת הכבאים, גלוריה, צלמת העיתון שמסייעת למאליגן בחקירת ההצתות, מאליגן עצמו – כולם נופלים קרבן למעשי האלימות והפשע. ועדיין כלום. הרבה מילים, הרבה תנועה ואפס התקדמות.

וזה לכאורה בסדר. ברומן פשע, ב"בלש" מן הסוג הישן והחדש כאחד, הפושע אינו אמור להתגלות לפני העמודים האחרונים ממש. אבל תחושת הקריאה היא כמו הליכה במבוך שאין לו סוף, סביב־סביב, כאילו ההליכה עצמה היא התכלית ולא חשיפת הפושע. המון אירועים, המון שמות של אנשים ששייכים לעולמות שונים: אנשי העיתון, המאפיה המקומית העוברת מטמורפוזה מעולם הפשע האפלולי הישן אל הפשיעה המודרנית בחליפות ובווילות פאר, המשטרה על מפקדיה וחוקריה, הכבאים… הדברים הולכים ומתבררים – אבל גם הולכים ומתפוררים. וכשמגיע סוף סוף הפתרון – גם הוא משאיר טעם של תסכול ואכזבה. זה לא ניצחון מרהיב של הצדק על הרוע, אלא סיכום חמצמץ של גיבור עלוב שעולה ומתרומם על רגליו מתוך חורבות של חיים ובגידה.

ספרו של דה־סילבה איננו "בלש" בן ימינו המחקה את הבלשים מן הסוג הישן. שמשחזר את הכתיבה של מייק ספילאני או דשיאל האמט, על חוקר בעל סגנון מחוספס, שמעשן סיגרים וחמישים אחוז מכל משפט שלו הם גידופים, גסויות וקללות. הגיבור של דה־סילבה אמנם מחקה את הגיבורים המחוספסים והמאצ'ואים של העבר, מעשן כמוהם ומדבר כמוהם, אבל הוא רחוק מלהיות כמוהם. העולם השתנה, הסביבה שבה הוא פועל איננה כבעבר. גם הסוגה הספרותית השתנתה. מאליגן מצליח לכאורה במשימתו, אבל לא לגמרי, ה"הפי אנד" אינו שלם, וגם המחיר שהוא והאחרים משלמים על פתרון תעלומת הפשע גבוה מן המקובל בספרות ה"בלשים" הישנה.

העיתונים מפסידים

דה־סילבה, עיתונאי שפרש לגמלאות אחרי ארבעים שנות עבודה, לוקח את סוגת ספרי המתח וה"בלשים" הקלאסיים – ומשתמש בה ככלי לביקורת חברתית נוקבת, ולכמה וכמה אמירות לא מחמיאות על העיתונות, תפקידיה ומצבה בעידן האינטרנט. "האינטרנט וערוצי הכבלים הורגים אותנו ואנחנו צריכים להילחם בהם בחזרה…", אומר עורך העיתון למאליגן, ושולח אותו להכין כתבה על סאסי, הכלבה שבעליה עברו דירה והשאירו אותה מאחוריהם, והיא חצתה את ארצות הברית מקצה לקצה ומצאה אותם. הסיפור העיתונאי על הכלבה הוא "החדשות הטובות" שהעיתון "חייב לתת לקוראים" משום שזה "מה שהם רוצים". העיתון חייב לתת להם את זה, "כדי שתהיה לנו אפשרות לתת להם גם את מה שהם צריכים", את כל מה שאמצעי התקשורת האחרים, האינטרנט והטלוויזיה, אינם נותנים להם.

הביקורת והתחזית הקודרת על העיתונות אינן נעצרות כאן. בנקודת הזמן הראשונה, בראשית הסיפור ואולי מוקדם יותר, בילדותו של ליאם מאליגן, מצטיירת לנו העיתונות כאחד מיסודותיה המוצקים של החברה. "במדינה שבה הפוליטיקאים משקרים באותה טבעיות שבה אנחנו נושמים, העיתונים הם המוסד היחיד שאנשים נותנים בו אמון וסומכים עליו שיגיד את האמת", כך אמר אביו של מאליגן, וזה היה הדבר שהביא את ליאם לרצות להיות עיתונאי.

אבל בהמשך מתברר שהעשייה העיתונאית רצופה בריתות אפלות עם פושעים קטנים וגדולים. גם הסיפור של סאסי מתגלה כשקרי, ולנוכח התחזקות התחרות מצד האינטרנט והטלוויזיה בכבלים, "החדשות הקשורות לעיתונות היו רעות כולן… במאמץ נואש לרסן את הפסדיהם, עיתונים ברחבי הארץ קיצצו במשכורות ופיטרו אלפי עיתונאים", ובכלל: "היה זה קיץ של מודעות אבל מעציבות…". האמירות הללו, במיוחד בימים אלה, נשמעות כאקטואליות מאין כמותן, אבל המיקום שלהן בספר מתח חורג מן הכללים ואומר דרשני.

"אי הנוכלים" הוא ספרו של אדם חכם, שראה הרבה ויודע הרבה, אבל גם ספר של איש זקן, שמביט אחורה במרירות ובאכזבה וצופה קדימה בדאגה. האמצעים הספרותיים של סוגת ספרי המתח משמשים בידו למעשה ככלים למטרות שמחוץ לסוגה. זאת אולי הסיבה לכך שבקריאת הספר מתקבל הרושם שהאנרגיות המתרוצצות בו – הפעילות התזזיתית, הדברת, המפגשים והשתייה ומעשי האהבהבים – הן אנרגיות ריקות וכמעט חסרות תועלת. ואכן, בסופו של דבר, הגיבור רודף־הצדק צריך להסתפק, בניגוד לכללי הסוגה, ב"מידה מסוימת של צדק", כביטויו הסרקסטי־משהו של הרלן קובן בשער האחורי.

אולי כאן טמון הפשר האמיתי של השם ""Rogue Island: המותחן הזה, הכתוב כביכול בסגנון הישן, הוא “rogue“ – העמדת פנים של דה־סילבה, שמשתמש בסוגת ספרי המתח כדי לכתוב משהו שונה כמעט לגמרי.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: