הרבה דרכים לה לשמחת שמחת תורה.

ישנם בתי כנסת החוגגים שמחת תורה בצורה המזכירה את תיאורי 'שלום עליכם'. הילדים מבצעים "קונצים" מסוגים שונים – קושרים את ציציות הטליתות ושופכים מים על בעל התפילה, במיוחד כאשר הוא מתפלל תפילת "גשם" במוסף. בבתי הכנסת האלה גם לאלכוהול יש תפקיד ידוע: מקדשים אחרי העלייה לתורה ושותים כוסית, שתיים ושלוש. כמו כן אחרי התפילה ממשיכים לטייל ממשפחה למשפחה ולטעום עוד פעם ועוד פעם קצת יי"ש ומזונות.

לעומת הסגנון הזה, רבים מבתי כנסת חוגגים את שמחת התורה דווקא ברצינות תהומית: רוקדים בכובד ראש ומנסים להתכוון למילים – "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי". הכוונה בריקוד דומה קצת לכוונה בווידוי ביום הכיפורים. אם מקדשים עושים זאת על תירוש או יין רגיל כמו בכל שבת. חלק מקהילות אלו נוהגות כמנהג הישיבות: מתפללים תפילת יום טוב מהר עם שבע הקפות סמליות לצאת ידי חובה, ואחרי כן חוזרים אחרי הצהרים לריקוד רציני עם כוונה.

מגיעים לשיא על ידי 'היפוך' והשתכרות. הקפות שניות
צילום: מרים צחי

מה מסביר את ההבדלים הרבים המצויים בין בתי הכנסת בחגיגת שמחת התורה? 
ניתן להסביר הבדל זה על ידי התייחסות לתיאוריה של זמן קדוש שהציע האנתרופולוג אדמונד ליץ' מאוניברסיטת קיימברידג'. ליץ' ציין שלזמן קדוש יש מבנה; ישנם ריטואלים המציינים את הכניסה לזמן הקדוש, ישנו מצב המציין את השיא של הקדושה וישנם ריטואלים המוציאים מהזמן הקדוש.
לדידו של ליץ', לבני אדם יש אמצעים מוגבלים לסמל מושגים מופשטים. על מנת לסמל את הקודש יש צורך להגדיר אותו כמה שאיננו יום חול. המאפיין המרכזי של כל זמן קדוש כמעט בכל מקום הוא איסור מלאכה, משום שמלאכה היא הדבר המאפיין ביותר את החול ואת היום־יום ועל כן כל זמן קדוש יש בו משום ביטול מלאכה, וזאת הן ביהדות והן בכל חברה אחרת (במידה זו או אחרת).

בראש השנה אנחנו פותחים את השער לזמן הקדוש ואנחנו עושים את זה עם היפר נורמטיביות – יתר רצינות ויתר דתיות. אחרי תהליך ארוך שכולל את יום כיפור וסוכות אנחנו מגיעים לשיא של שמחת תורה ואותו דווקא מציינים באמצעים רדיקליים של "היפוך", המגיע לא פעם אף להשתכרות והוללות.

אדגים את דבריי באמצעות סיפור ששמעתי בשם הרבי מלובביץ' עת הייתי תלמיד בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד. הרבי סיפר בהתוועדות שאחד מחסידי האדמו"ר הזקן הסתובב בשליחות הרבי בעיירות השונות לאסוף כסף לפדיון שבויים. באחד מסיבוביו נכנס החסיד לעיירה "מתנגדת" בליטא בערב יום הכיפורים. כאשר הבינו תושבי העיירה שנפל בידם חסיד חב"ד החליטו להתעלל בו. הם התנו ביניהם שכל אחד ייתן סכום נכבד, אך בתמורה ישתה החסיד מלוא הכוס וודקה. וכך, כל ערב יום הכיפורים הסתובב החסיד, שתה וודקה ואסף כסף, והסוף הרי צפוי.
לקראת סוף היום התכנסה כל העיירה בבית הכנסת לאמירת 'כל נדרי'. והרי זו עיירה מתנגדת מלאת אימה ויראה לפני חתימת הדין, ולתוך הבכייה והאימה הזאת נכנס החסיד, שתוי לחלוטין, מנופף בידיו, רץ לבימה, הכה בחוזקה והכריז "עשרה רובל 'אתה הראת'".

כאשר סיפר הרבי את הסיפור הזה שלכאורה שם ללעג את החסיד הסביר: כל עניין ימים נוראים וחג הסוכות הוא עניין אחד – של תשובה והיטהרות ושמחה בה', ואותו חסיד על ידי זה שלא חס על כבודו, פרץ במסירות הנפש שלו את כל הגבולות וכבר בערב יום כיפור הגיע לשיא התהליך – לשמחת תורה.
זאת אומרת, לפנינו גרסה חב"דית של התיאוריה של פרופסור ליץ': הבנה של מבנה העומק של הזמן הקדוש – שוני מהיום יום והיפוכו. בהתחלה על יד היפר־נורמטיביות, עודף של דתיות, רצינות והדרת קודש (בראש השנה וביום הכיפורים) ובסוף על ידי הגעה לשיאו – שמחה בה' ודווקא על ידי היפוך והוללות (בשמחת תורה).

ואולם לא כל הקהילות נוהגות כך. מי כן ומי לא?

דומה שהקהילות שהן יותר "ישיבתיות" פחות נוהגות כך. אלה קהילות אידיאולוגיות שהיהדות שלהן מנוסחת כ"השקפה" ומנוסחת במילים. לעומת זאת, מצויות עדיין קהילות "טבעיות", שבהן מתארגנים על בסיס מקומי קהילתי כמו של העיירה. בקהילות הללו ההיגיון האנתרופולוגי יכול לעלות ולקבל ביטוי.

בעשורים האחרונים ואולי אף יותר מזה התגברה מאוד השפעתה של היהדות האידיאולוגית הישיבתית, של אמונה והשקפה המנוסחות במילים. יהדות זו נטתה להביט מלמעלה על היהדות היותר "טבעית" ועממית. ואולם מסתבר כי המנהגים וההנהגות של יהדות קהילתית זו מכילים תובנות רוחניות עמוקות שבאות לידי ביטוי דרך "ההיגיון האנתרופולוגי" של המחשבה האנושית בכלל.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12