אומנות ככלי לשינוי / הילי מויאל

'אפוד תפילה' כתשובה לחגורות נפץ, 'כותנות פיוס' שמטרתן לעורר דו שיח בין־דתי. האמנית אנדי ארנוביץ מתארת בעזרת בדים, נייר וחרס את האיזון העדין והשברירי של חיינו בארץ

בדרך חזרה מביקור ארוך בסטודיו של אנדי ארנוביץ בשכונת בקעה בירושלים אני מוצאת עצמי מוצפת מחשבות ושאלות. לפתע אני מבינה שאנדי הצליחה לפעול עליי באופן שבו אמן טוב יכול להשפיע ולפעול – לעורר מחשבה ולגרום לאיזושהי תנועה פנימית מרטיטה. יצירותיה של אנדי, שתלויות ברחבי הסטודיו שבביתה, מרהיבות בצבעוניות, באסתטיקה, במתווים ובטקסטורות שלהן. מאידך, יש בהן משהו שטורד את שלוות הצופה. היופי מקפל בתוכו גם תחושות חסרון וכאב שקשה להתעלם מקיומן.

לקרוא את התנ"ך

היא מקבלת את פניי תוך כדי הכנות לתערוכה שבה תציג כמה מעבודותיה, בעוד כשבוע במוזיאון היברו יוניון קולג' בניו־יורק, ותוך כדי הכנות לשבת. ביתה גדוש באוספים שונים, בפרט בבדים ממוסגרים שאספה במסעותיה באוזבקיסטן, באזרביג'אן ובהודו, בנוסף לאלו שרכשה בעיר העתיקה. אלו מהווים מקור השראה למרבית יצירותיה, שמגלמות את האהבה שלה לביגוד.

המשיכה של אנדי לטקסטיל מתחילה מילדותה ב'קנזס סיטי', שם ניהלו סבתה ואביה חנות בדים. "אני זוכרת איך הייתי חולפת על פני הבדים והתחרוֹת ונותנת להם ללטף את פניי. המחטים והכפתורים סיקרנו אותי תמיד. עם הזמן הבנתי שהתפירה הייתה התעסוקה היצירתית היחידה לנשים בתרבויות שונות במשך שנים רבות. בבדים שתפרו היה מקום לביטוי האישי שלהן", מספרת אנדי. בעבודותיה הבדים טומנים בחובם משמעות, ופעמים רבות מסרים ביקורתיים. "אני חושבת שכנשים תמיד הייתה לנו מערכת יחסים סבוכה עם הלבוש. יש ביכולתו של בד אחד להעביר רבדים שונים של משמעות ולרמוז על היסטוריה, דיכוי, אמונה ואף ביטוי למחאה", משתפת ארנוביץ בסיבה לבחירתה להשתמש ברבות מעבודותיה בדימוי הבגד.

ארנוביץ גדלה בבית רפורמי שהיה ספוג ברוחניות רבה, אבל במעט טקסיות וידע. "הייתה אהבה ליהדות, אבל לא ידעתי את ההבדל בין ט' באב לט"ו בשבט", מספרת אנדי. בזמן לימודיה הכירה את בעלה, שהגיע מבית שומר מצוות, וכך החלה להתוודע להלכה. "גרנו במשך תקופה באטלנטה, והשתייכנו לקהילה הקונסרבטיבית. הקהילה החליטה לארגן נסיעה לזוגות צעירים לארץ, ונסענו. תוך כדי סיור באתרים שונים בארץ, הרב שאל מספר פעמים 'אתם יודעים מה קרה פה?'. כשלא ידענו הוא היה אומר: 'תקראו את התנ"ך שלכם'. כשחזרתי לארצות הברית קראתי לראשונה את התנ"ך, וזה יצר אצלי תיאבון לידע. התחלנו להתקרב לקהילת חב"ד המקומית ולחוות שבתות. הבנו שהשבת זו מתנה אדירה למשפחתנו. כך אט אט לקחנו על עצמנו עוד ועוד מצוות".

זועקת דרך עולם היצירה. אנדי ארונוביץ'
צילום: אבשלום אביטל

מעלה בקודש

ב־1998 מכר דיוויד, בעלה של אנדי, את חברת ההזנק שבה החזיק והציע למשפחתו לנסוע לחופשה של שנתיים בארץ. כשהסתיים פרק הזמן שקבעו לעצמם, דיוויד והילדים כבר לא רצו לחזור לארצות הברית. אנדי, שהייתה אז בת ארבעים ולא ידעה לדבר עברית, הרגישה בודדה ומתוסכלת והחליטה לפנות לאמנות כמפלט וכמקום לבטא את תחושותיה. "שכרתי סטודיו בסדנת ההדפס בירושלים והתחלתי לללמוד. טכניקות ההדפס והתחריט שלמדתי הפכו להיות העוגן שלי בארץ. כשסיימתי את הקורסים נרשמתי ליום קבוע בשבוע שבו אני עובדת שם, וזה נשאר כך עד היום". מאז הפכה אנדי לאמנית סטודיו משגשגת שמציגה את יצירותיה בתערוכות ברחבי העולם.

בתחילת דרכה כאמנית יצרה אנדי הדפסים עם דימויים רומנטיים של ירושלים, אבל מאורעות האינתיפאדה השנייה טלטלו את עולמה ועבודתה חדלה להיות 'יפה' בלבד והתחילה לעסוק בפוליטיקה. בשנת 2009 יצרה את 'אפוד התפילה', שהוא למעשה התשובה היהודית שלה לחגורות הנפץ שמשמשות את המחבלים המתאבדים. "העבודה, שמשלבת מילים, חוטים ונייר, מבטאת את התגובה היהודית שלנו, את הכוח שלנו שטמון בתפילה. בכל הארץ יש קבוצות תהילים של נשים שמתאגדות כשמישהו נמצא במצוקה. על כל צרה עם ישראל מתכנס לתפילה", היא אומרת.

האפוד כולו עשוי דפים מסידורים ומספרי תהילים בלויים שמצאה במאה שערים. אנדי גלגלה כל דף בקפידה ועטפה כל מגילה בנייר אורז כדי לשמרם. את המגילות סידרה בשכבות צפופות כתגובת נגד למסמרים ולברגים הארוזים בגלילים סביב חגורת הנפץ של המחבל. אף שכל מגילה עומדת בפני עצמה, הכוח של היצירה טמון בחיבורן של המגילות. "למרות שלתפילת היחיד יש חשיבות, היא מתעצמת כשהיא מצטרפת לתפילתם של אחרים. הקהילה היא הביטוי לכוח של התפילה ומרכיב בסיסי ביהדות", מסבירה אנדי את הסיבה לריבוי המגילות. אלמנט חוזר נוסף בטכניקת היצירה של אנדי הוא הגלילה, העיטוף והליפוף, פעולות יהודיות שמוכרות מבית הכנסת וממצוות נוספות שהיא מתחקה אחריהן.

לא קשה לך לגזור טקסט קדוש כמו סידור התפילה?

"כשאני רואה ספרים בלויים, שעומדים מחוץ לחנויות במאה שערים ולפעמים גם מחוץ לפח, וסובלים מפגעי הזמן ומזג האוויר, אני מרגישה שאני חייבת לעשות מעשה. אני רואה בזה סוג של תיקון כשאני לוקחת גמרא עתיקה שלמדו בה שנים רבות ועושה ממנה משהו חדש שעדיין אפשר ללמוד באמצעותו. אני מאוד נזהרת בגזירת האותיות. זה קשה לי, אבל אני מרגישה שזו דרכי לשמר ולהעלות את החומר שהיה בדרך לגניזה, וגרוע מכך, לזבל".

'אפוד התפילה'
צילום: מאיר זרובסקי

אנדי הרגישה אי נוחות מהאופן שבו היא פועלת, הזמינה לסטודיו את הרב שלמה ריסקין ואת הרב בני לאו ושאלה אם מה שהיא עושה נחשב חילול השם. תשובתם הייתה שכל עוד הדברים נעשים מתוך כבוד רב, עבודתה ראויה להיכלל בגדר הכלל התלמודי 'מעלין בקודש ואין מורידין'.

שלושים רקמות מהשוק

עבודה נוספת, שמגיבה באופן אחר למצב הביטחוני במדינת ישראל, היא סדרה של מעין טליתות קטנות שמכונה 'כותנות פיוס'. באמצעות יצירה משותפת, מנסה האמנית לעורר דו שיח בין יהודים לפלשתינים. "הלכתי לשוק הערבי בעיר העתיקה ושאלתי שלושים רקמות מחברי מאזן, ערבי ישראלי. מקורן של הרקמות בכפרים פלשתיניים שונים. כיוון שהיו יקרות ועתיקות לא רציתי לחתוך אותן, אז לקחתי אותן לבית דפוס יהודי במערב ירושלים, שם סרקו והדפיסו אותן בהדפסה דיגיטלית על פשתן. החזרתי את הרקמות המקוריות ולקחתי את הפשתן הסרוק לאיברהים, ערבי ישראלי שבבעלותו חנות בדים. קניתי כותנה שחורה שיוצרה במצרים והוא לקח אותה ואת הרקמות הסרוקות למתפרה ברמאללה, שם תפרו אותן נשים פלשתיניות. כשהן הושלמו פניתי לבחור דתי צעיר והוא קשר עבורי את חוטי הציצית", מתארת אנדי את תהליך היצירה.

עבודת האמנות עברה מידיהם של יהודים לידיהם של ערבים עד לתוצאה הסופית. הסיבה למידה הקטנה של הטליתות היא שבעיניה של אנדי חינוך לשלום מתחיל בגיל צעיר. תוך כדי שיחה איתה היא מספרת לי בכאב על הבירורים והניסיונות שעשתה כדי ליצור יחד עם נשים פלשתיניות, ועל הסירוב העקבי מהצד השני.

באותה שנה שבה יצרה את 'כותנות הפיוס' יצרה אנדי גם את 'אפוד לילד בזמן הזה', אפוד צבעוני שמעוטר בקמעות, בפרקי תהילים ובלחשים קבליים שהדפיסה ותפרה יחד. "זהו הדפס של כל מה שאנחנו כאמהות יהודיות עושות כדי להגן על ילדינו. הטקסיות והאמונות שאנו נאחזות בהן בשעות של דאגה. כמו הקמעות שאמהות תפרו לאורך כל הדורות בשולי בגדי ילדיהן, וכל מה שדחפו לכיסים שלהם כשמירה. בעיניי, זה משקף צורך אנושי לשלוט בבלתי נשלט. זה מדהים שגם כיום, כשיש מערכות אזעקה ופלאפונים מתקדמים, עדיין יש לנו האמונות הטפלות", מגחכת אנדי.

מדוע בחרת לשלב טקסט באמנות שלך?

"אני גרפיקאית במקור, אז יש לי אהבה לטיפוגרפיה ותמיד אחזור לטקסט. חוץ מזה, אנחנו עם הספר, והאמנות שלי עוסקת המון בנושאים הקשורים לזהות היהודית שלי. לפעמים אני משתמשת בטקסט מתוך אהבה לשפה, ליופי של האותיות, ולפעמים זו הדרך שלי להעביר ביקורת".

מרבית הביקורת ביצירותיה של אנדי מופנית ליחס לאישה. עוד לפני שהדרת הנשים עלתה לכותרות העיתונים בשנה החולפת, אנדי, ששייכת לעולם הניאו־אורתודוקסי, לוקחת חלק בשיח הפמיניסטי סביב עולם ההלכה היהודי. "אני מרגישה שיש חוסר איזון בעולם הדתי היום", אומרת אנדי. "אני חושבת שהחיים מעניינים כשיש פיתויים ואנחנו יודעים להתמודד איתם, ולא מנסים להעלים אותם. לחשוב שאין לנו שליטה עצמית זה נורא בעיניי, וזה הפוך מעבודתנו. החומרות והקיצוניות שיש היום רק מרעות את המצב. כשמכסים ילדה קטנה מכף רגל ועד ראש הופכים אותה לחפץ מיני שיש להסתירו. אם אסור למחנכת ללמד בנים אחרי כיתה ד', וכך הנשים היחידות שהילד פוגש הן אמו ואחיותיו, זה יכול ליצור סטייה ופנטזיה נשית מעוותת. יש המון חכמה לנשים ולמשפחה ביהדות, אבל כשנתקלים בדברים כמו אישה עגונה או אישה סוטה, זה מכעיס אותי. לא לאפשר לאישה לומר הספד על אביה בלוויה שלו, אלו צדדים מכוערים ביהדות הדתית של היום". אנדי מראה לי את גזרי העיתונים שפזורים ברחבי הסטודיו, כתבות שמעוררות אותה ליצור ולעבד את תחושותיה.

'מעיל העגונה'
צילום: מאיר זרובסקי

לא שחור־לבן

עבודתה הראשונה בשיח הפמיניסטי היהודי היא 'מעיל העגונה' מ־2005, נושא שהיא תופסת ככישלון רבני בכל העולם. המעיל עשוי מקרעים של כתובות עתיקות שסרקה מאוסף הספרייה הלאומית, חתכה לחתיכות זעירות והרכיבה מחדש לתוך גזרה של מעיל רחב שוליים. "הסיבה לקרעי הנייר היא שכל מילה של הכתובה כולאת את האישה העגונה, והיא ממתינה בקוצר רוח לנייר של הגט שיגאל אותה", מתארת אנדי את היצירה המרהיבה והמצערת בו זמנית. שרוולי המעיל, הצווארונים והאמרות תפורים וסגורים, אבל החוטים לא נחתכו. הם משמשים תזכורת לכך שהעגונה נותרת תלויה ובעלת מעמד לא מוגדר ולא ידוע, בעוד היא סוחבת את ייסוריה כמו מעיל כבד.

בשנה האחרונה מציגה ארנוביץ במשכן לאמנות בעין חרוד את המיצב 'איזון עדין', במסגרת התערוכה 'מטרוניתא'. העבודה עשויה ממאות מגילות חרס זעירות שתלויות מתקרת הגלריה זוגות זוגות, כשמוטות ברזל מאזנים ביניהן. התוצאה היא מעין מובייל עצום ושברירי שהקהל מוזמן לעבור דרכו תוך שהאמנית לוקחת בחשבון שעתיד המגילות שמתנגשות זו בזו הוא להישבר. השם של היצירה מרמז על שיווי המשקל העדין שמדינת ישראל מקיימת מדי יום ביומו. השבירה נוצרת כשמתקיים קונפליקט בין צורכי היחיד והמדינה.

המיצב 'איזון עדין'
צילום: מאיר זרובסקי

מבט מקרוב על המגילות חושף דפים מהגמרא שעוסקים בסוגיות הלכתיות ולצדם כתבות מעיתונים. החוק ההלכתי מוצב אל מול החוק המשפטי והאירועים שמתרחשים במציאות חיינו. למשל, הלכות הקשורות בשוחד ומרמה והמשפט של אולמרט, הלכות פדיון שבויים וכותרות על גלעד שליט טרם שחרורו, ועוד. ההליכה דרך המיצב הופכת למטאפורה לחיים בארץ – ניסיון להתקדם מתוך הליכה זהירה מבלי לשבור את הכלים; מבלי להתנתק מהעבר או להתעלם מצורכי היחיד ורצונו.

יצירותיה של אנדי, שנמצאות על התפר שבין מלאכת יד לאמנות, מתארות למעשה את האיזון העדין והשברירי של חיינו. עבורה האמנות היא תחום שמאפשר שיח פתוח לכולם, כשהיא לא מכוונת את יצירותיה דווקא לציבור מסוים. אנדי היא לא מסוג האמנים שיוצרים מתוך נבכי נפשם מבלי שיתעניינו בהשתקפות המתעוררת אצל הצופה. האמנות שלה משמשת שופר לאותם מקומות בלתי פתורים בזהותנו כיהודים וכישראלים. זו דרכה להילחם על צדק חברתי, והיא עושה זאת בתשוקה רבה.

"אנחנו לא בפוסט פמיניזם. אני נחרדת ממה שקורה בארץ. כשאני קוראת שנהג מונית אומר שאפשר לירוק על ילדה לא צנועה כי כך הרב אמר, אני מרגישה צורך לזעוק ואני עושה זאת דרך היצירה. חשוב לי להיות חלק מהשיח הפמיניסטי מתוך אהבתי ליהדות, להלכה ולארץ, אבל גם מתוך אמונה שיש מקום לדיאלוג. הדברים הם לא שחור־לבן".

הצבעוניות והירידה לפרטים ביצירותיה אכן לא משאירות את המציאות בתחומי השחור־לבן, ומעידות על מורכבות קיימת שאנדי לא חוששת להכיל ולבטא, מתוך מבט חקרני ומאתגר שמציג את ההלכה על הפאר שבה ועל מגבלותיה.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 באוקטובר 2012,ב-גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. רק חבל שהכתבה הזאת כל כולה ציטוטים מתוך דברים שכתבו אחרים מבלי להזכיר את שמם……

  2. התרשמתי מאד מהעבודות. אשמח אם אנדי תיצור איתי קשר, אני רוצה להביא אליה קבוצת סטודנטיות לאמנות, יעל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: