יצירות מתכתבות / חיותה דויטש

סיפורים מן העבר נוכחים בסיפורים מן ההווה. אמת עתיקה שמהדהדת אגדות ילדים בחיינו הפרטיים ואגדות חכמים בחיינו הלאומיים

לפני שנים רבות לימד אותי מורי, פרופ' יואל אליצור, כיצד ניתן לקרוא רמזים לסיפור יעקב בתוך נבואת מיכה (עיינו בפרקים ד־ה במיכה, רמזי היולדה, בית לחם ומגדל עדר). את הפתעתי העולצת אני זוכרת עד היום. מעשה הרמיזה הבין־טקסטואלית הזו היה נראה לי שובב ומקסים, ושמחתי מאוד בגילוי. מאז כמובן גיליתי דוגמאות רבות נוספות לכך שהנביאים מצטטים מן התורה או רומזים לסיפוריה בדרכים שונות.

לפני שבועות אחדים כתבתי כאן על הסדרה 'נויורק' המספרת את סיפור יוסף ועל הצורך בקיום דיאלוג עם טקסטים קודמים. מאז הספקתי לצפות בסדרה לא רעה, שמשכה את תשומת לבי בגלל המשחק המרתק שהיא משחקת באגדות הילדים המוכרות לכולנו. שמה של הסדרה הוא "עד עצם היום הזה" (Once Upon a Time). הסדרה מצליחה לכנס לתוך סיפור אחד שתי עלילות משני זמנים שונים. האחת מתרחשת בימים קדומים, וגיבוריה הם שלגייה, אם חורגת, עוץ לי גוץ לי, פינוקיו, גמדים, מלכים ונסיכים, והאחרת מתרחשת בזמננו, בעיירה אמריקנית קטנה ושכוחת־אל הנשלטת על ידי ראש עיר חזקה וחסרת לב.

ההנאה והסקרנות נובעות דווקא מתוך היכרות הקרובה עם הסיפורים. הדרך השנונה והיצירתית שבה מסופרים הסיפורים מחדש מחפה על כשלי אמינות. לכל אחד מהשחקנים תפקיד בשתי העלילות, זו של ה‘עבר‘ וזו של ה‘הווה‘: האם החורגת היא ראש העיר הרשעית, שבחצרה גדלים תפוחים אדומים מדי; שלגייה היא המורה בבית הספר; הנסיך הוא איש יפה תואר ואלמוני, המאושפז, שקוע בתרדמת, בבית החולים של העיירה; ועוץ לי גוץ לי היודע להפוך קש לזהב הוא מר גולד רודף הבצע. ומה יפה בסיפור הכפול הזה? נקודת המוצא שלו: הכוחות המניעים את עלילת העבר ואת עלילת ההווה – זהים. ההווה נידון להיות שבוי בכבלי העבר, וכך יהיה לעולמי עד אם ימשיך להתכחש לו. עד שהדמויות בנות זמננו לא תכרנה את הסיפור הקדום שלהן, הן לא תוכלנה לחיות באופן נכון ושלם. אם הטענה הזו נשמעת לכם מוכרת, סימן שהצלחתי להסביר את עצמי היטב.

ההווה שבוי בכבלי העבר. 'עד עצם היום הזה'
צילום: יח"צ

נכנסה לפרדס

עיבוד מודרני של קלאסיקות הוא בעצם סוג של מדרש, ויש לו יותר מדרך אחת. יש מי שמבקש לשחזר את הישן ולספרו שוב כמות שהוא, ויש מי שמשתמש בעלילה וברעיונות העתיקים כדי לספר סיפור חדש בן זמננו. לסוג הראשון שייכים רומנים היסטוריים כיוסף ואחיו של תומס מאן, בן חור של לואיס וולאס, הבשורה על פי ישו של סרמגו, וכדומה. לסוג השני שייכים רומנים מודרניים כמו קדמת עדן של ג'ון סטיינבק, שהעתיק את סיפור קין והבל לאמריקה בתקופת מלחמת האזרחים. חז"ל, ה"מושיבים" את יעקב ב'ישיבת שם ועבר', עושים דבר דומה, רק להפך: מעתיקים מודל בן זמנם לעולם מקראי קדום. ראוי לציון בהקשר זה הדקלוג של קישלובסקי – יצירתו הטלוויזיונית בת עשרת הפרקים על עשרת הדיברות ומימושם בזמן הזה.

 יוכי ברנדס מעדיפה את הרומן ההיסטורי. ספרה החדש, הפרדס של עקיבא, הוא הספר השני שבו היא מנסה לשוחח עם טקסטים יהודיים עתיקים. במלכים ג' עסקה במלכות דוד ובבית שאול. בספרה החדש היא מספרת, בדרכה, את סיפור התנאים הראשונים, חכמי יבנה, סיפור ר' עקיבא, רבותיו וחבריו. וממש כפי שכל תרגום הוא פירוש, כך אי אפשר לספר היום סיפור־עבר בלי ליצוק לתוכו תכנים ופרשנויות בני זמננו, לפעמים גם להעליב, כפי שראינו בסיפור החדש שניסה מישהו לספר לאחרונה על חייו של מוחמד.

ברנדס מפליאה לעשות באופן שבו היא משלבת מדרשים ואגדתות תלמודיות לכלל סיפור אחד קוהרנטי ורציף. רבי עקיבא דורש כתרי אותיות, ובבית מדרשו נסוג משה רבנו לשורה האחרונה כי אינו מבין דבר וחצי דבר. בסיפורה של ברנדס רבי עקיבא הוא האיש שבא מבחוץ, ובשל כך מצליח לקרוא את התורה באופן שלא קראו לפניו, לחדש בה רעיונות וליצור דרכי מדרש וקריאה באופן שמי שגדל מילדותו באוהלה של תורה לא מסוגל לעשות. ר' עקיבא הוא הנשק הסודי שבתי המדרש השונים, היריבים, מבקשים לאמץ לעצמם בתקופת המשבר של אחרי החורבן. ר' יהושע רואה בו את ממשיכו של בית הלל, ר' אליעזר רואה בו את ממשיכו של בית שמאי וגם רבן גמליאל, הנשיא, זקוק לו.

המתחים הבין אישיים, הדרמות והטרגדיות האישיות והלאומיות מונחים בסיפורי התלמוד עצמם, גם בלי שילבישום במחלצות הרומן ההיסטורי. תנורו של עכנאי, נידויו של ר' אליעזר, בעיטתו של אלישע בן אבויה, גזרותיה של רומי, מרד בר כוכבא – כל אחד ואחד מהסיפורים הנפלאים והקשים הללו יכול להוות תשתית לרומן בפני עצמו. הפאזל החדש שברנדס יוצרת משלל המימרות, הסיפורים והעובדות ההיסטוריות – כולל הופעת הנצרות והנוצרים הראשונים – מעורר קשת רחבה של תחושות מנוגדות: דמעות ושחוק, שעשוע וביקורת. הדמעות מופיעות כשהסופרת ממעטת עצמה, נותנת למדרש לדבר, ומפגישה אותנו עם רגעים היסטוריים או מדרשיים רבי עוצמה. השעשוע מונח בפגישה עם המוכר ובמשחק היצירתי שהסופרת משחקת איתו.

גם ביקורת יש. היא תבצבץ במקום שבו נדמה שאנשי מעלה מושטחים לכדי דמויות בטלנובלה. וזו הרי תמיד הסכנה בעיבודים ובאדפטציות של חומרים קלאסיים, קל וחומר של כאלה שאנו מייחסים להם קדושה. אבל זאת יש לומר: יוכי ברנדס אזרה עוז ונכנסה לפרדס, כניסה נועזת ומסוכנת. רק מי ששנה ופירש, רק דתל"ש, אמרה באחד הראיונות שנערכו עמה, יהין לספר באופן לא משוחד את סיפורם של אבות האומה וגדוליה. אפשר להתווכח עם הטיעון, אבל בסופו של דבר ברנדס מצליחה להעמיד בפני הקורא בן זמננו כמה שאלות טובות על מעשיהם של התנאים ובחירותיהם, כשהשאלה החזקה מכולם, חובקת עבר ועתיד – מופנית כלפי שמים. לא יוכי ברנדס ניסחה אותה, אבל הסיפור שלה משמיע אותה בחוזקה: "זו תורה וזו שכרה?"

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', יב' תשרי תשע"ג, 28.09.12

פורסם ב-28 בספטמבר 2012,ב-גיליון סוכות תשע"ג - 790. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: